שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ריאליזם אמריקאי בסמטאות עזה ואשינגטון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מעניינת היתה הבחירה של שרת החוץ, קונדוליזה רייס, כאשר מנתה את שמות הנשיאים האמריקאים שמדיניות החוץ שלהם משמשת לה כמודל. רייס דיברה בשבוע שעבר ב"מועדון הכלכלי של ניו יורק" על "ריאליזם אמריקאי", מושג שנדמה כי ישמש לה מעתה כמפתח, שבעזרתו תסביר את צעדיה ב-18 החודשים שנותרו לה בתפקיד. זהו "ריאליזם, בהחלט", אך כזה שמאחוריו "משהו גדול יותר, נאצל יותר". רייס, שחונכה על ברכי ה"ריאליזם" הקר יותר, הנאצל הרבה פחות, של ממשל בוש הראשון - והפכה לבורג מרכזי במדיניות ה"אידיאליסטית" של ממשל בוש השני - מנסה לחצוב כעת דרך משלה.

יש שיראו בזה ניסיון של רייס לסייע לנשיא, להסביר אותו טוב יותר, אך אחרים עשויים לזהות החלטה עצמאית: רייס מרחיקה עצמה מ"מורשת בוש" ומנסה לייצר את מורשתה שלה. האם זו היתה "תחילתה של דוקטרינת רייס?" - בדומה לזו שעיצב שר החוץ ג'יימס מונרו בתחילת המאה ה-19 - נשאלה השרה למחרת, במפגש עם עיתונאי אן-בי-סי "הו, באמת", השיבה בצניעות. אך קשה להאמין שתתנגד לרישום הפטנט הזה על שמה.

בנאומה, התמקדה בעיקר במדיניות החוץ של אחד מגדולי הנשיאים של אמריקה, טדי רוזוולט. הוא המודל הנכון לדעתה ל"גישה שאינה מושתתת על מציאות פוליטית גלובלית בלבד, אלא גם על טיבו של האופי האמריקאי". על כן, רייס מתנערת מן הריאליזם שמטרתו הבלעדית היא שמירה על יציבות. אמריקה, זה אופיה, מהפכני כמעט, חותרת ל"עיצוב מחדש" של המציאות העולמית. כמובן - במגבלות האינטרס ויכולת הביצוע.

במפגש באן-בי-סי נשאלה רייס על ביקורת שהטיח הנשיא לשעבר, ג'ימי קרטר, בממשל. קרטר, בוודאי לא במקרה, איננו מן הנשיאים-לדוגמה שהוזכרו בנאום הפרוגרמטי של רייס. מלבד רוזוולט, עוד שלושה מתקופת המלחמה הקרה: טרומן וקנדי הדמוקרטים, רייגן הרפובליקאי. היא דילגה על אייזנהאואר, ניקסון ובוש הרפובליקאים, ועל ג'ונסון וקרטר הדמוקרטים. על השאלה בנוגע לביקורתו של האחרון השיבה: "כן, וכל האחרים הצליחו כל כך בפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הלא כן?"

הנה כי כן, ערב ביקור נוסף של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בוואשינגטון, זוקפת רייס לזכות בוש הצלחה מסחררת אחת. לפי הפרשנות שהשמיעה, בוש הוא-הוא האיש שבזכותו רוצה כיום "נתח גדול" מהציבור הישראלי והפלשתיני בהתגשמות חזון שתי המדינות. "זה קרה משום שזו המדיניות שעיצב הנשיא בוש מוקדם, ואליה חתר מאז", קבעה.

ממילא, אפשר לספור את ההתבטאות הזאת של רייס כהמשך ישיר להצהרתו בוש עצמו, באוקטובר 2005, בגן הוורדים, כשלצדו הנשיא הפלשתינאי מחמוד עבאס. יש האומרים, קבע הנשיא, "שאני רוצה לראות שתי מדינות לפני שאני עוזב. זה לא נכון". בוש הוריד ציפיות כבר אז - עוד בטרם עלות חמאס לשלטון, בטרם התמוטט אריאל שרון, בטרם פרצו הקרבות בעזה. עתה באה רייס - שגם היא רוצה - ומכינה את הקרקע לאכזבה ידועה מראש. נכון, כך תוכל לטעון בבוא היום, מדינה לא קמה, אך בוש הצליח בשינוע קריטי של דעת הקהל.

ובינתיים, מעבר לנאומים, יסתפקו כעת השרה ועוזריה בשרטוט מתווה של "ריאליזם אמריקאי", כשהוא מתורגם לערבית המדוברת כעת בין סימטאותיה המעשנות של רצועת עזה. זו המשנה המדינית שבאמצעותה תנמק את ההתגייסות לחיזוק מעמדו של פתח, שהפסיד בבחירות, על חשבון חמאס, המנצח הלגיטימי בהן. זו גם התיאוריה שתצדיק את ההישענות המחודשת על משטרים מדכאים כמצרים, מתעתעים כסעודיה, אוטוקרטיים כירדן. חתירה לרצוי, הסתפקות במצוי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ