בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשפרידה וארטמיסיה נולדו מחדש

אז מה השתנה מאז שנות ה-60 וה-70, אז היתה לינדה נוכלין מחלוצות המחקר הפמיניסטי בתולדות האמנות? "היום יש כל מיני גוונים פמיניסטיים", אומרת נוכלין בביקור ראשון בישראל, ו"אשה מצליחה כבר אינה יוצאת דופן". ובכל זאת, עדיין יש צידוק לתערוכות של אמנות פמיניסטית

תגובות

פחות משלוש שעות אחרי שנחתה בישראל בטיסה ישירה מניו יורק, לינדה נוכלין, בת 76, תוססת, חריפה ומצחיקה. "היו המון נקודות השקה בין המחקר שלי על המאה ה-19 להשקפה הפמיניסטית שלי", אומרת נוכלין, מחלוצות המחקר הפמיניסטי בתולדות האמנות. "בחנתי תיאורי נשים אצל דגה, שאלות מיגדר אצל מאנה ואמנית בולטת כמו מרי קאסט. בתוך כך התחלתי לחשוב על אמנות כפמיניסטית; זה היה מבט מחדש על תולדות האמנות במונחי מיגדר. כשלמדתי תולדות אמנות היתה ניטרליות לכאורה בתיאור האמן. רציתי לחשוב על אמנות בהקשר חברתי ולפרק את מיתוס מעשה האמנות כתוצאה של 'גאונות', התפישה של הרומנטיקה הגרמנית".

ביקורה הראשון בארץ מתקיים לרגל קבלת תואר דוקטור כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. בשביל העוסקים בתולדות האמנות, לימודי מיגדר ותרבות, מדובר בביקור של אגדה חיה. התערוכות שאצרה נחשבות לאבני דרך. תערוכת הענק "אמניות 1550-1950" שאצרה עם אן סתרלנד הריס ב-1976 נחשבת לתערוכה פמיניסטית מרכזית. בימים אלה מוצגת במוזיאון ברוקלין התערוכה "Global Feminisms" שאצרה עם מוירה ראיילי, העוסקת בפמיניזם עכשווי דרך עבודות שנעשו מתחילת שנות ה-90; בין היתר מציגות בה סיגלית לנדאו ואורית אשרי.

מאמרים של נוכלין, כמו "מדוע לא היו אמניות מופת?" מ-1971 או "ארוטיות ודימויי נשים באמנות המאה ה-19", הם מאמרי יסוד ומקורות מוכרים היטב ורעננים עד היום. בימים אלה היא כותבת את הקטלוג לתערוכה החדשה של לואיז בורז'ואה שעתידה להיפתח בטייט מודרן לקראת סוף השנה.

מאז שנות ה-80 נוכלין גם חוקרת את דימויי היהודי ועוסקת בזהות יהודית. מאמר חשוב על האנטישמיות של דגה, למשל, עוסק במקום שתפסה האנטישמיות ביצירה ובעולם האמנות, והספר "היהודי והטקסט" שפירסמה ב-1995 (עם תמר גארב) היה לטקסט יסוד בנושא בספרות ובאמנות.

מהפכת המאה ה-19

להרצאה שנשאה ביום העיון לכבודה, שהתקיים בתחילת החודש בירושלים, קראה נוכלין "לא רחוק מברוקלין", שם שאופייני לקסמה כאדם וככותבת. היא ישירה, חמה ובוטחת. כמי שגדלה בברוקלין היא מכירה ומוקירה את שורשיה, וכמי שנמנית עם חלוצי קוראי האמנות בהקשר חברתי היא גם מודעת היטב להשפעת המקום על השקפת עולמה, ואולי גם על כך שהיא עסקה בזהות פמיניסטית הרבה לפני שעסקה בזהות יהודית.

"ברוקלין היתה שכונה יהודית מאוד - כמעט לא פגשתי אנשים לא-יהודים חוץ מעוזרת הבית שלנו", היא מספרת. "במקום שגרתי לא היתה שום בעיה בלהיות יהודי, אף על פי שידעתי שמשפחתי באירופה נמחקה. בארצות הברית של שנות ה-50, אז למדתי והתעצבתי, זכויות נשים וזכויות אזרח היו בוערות יותר".

את התואר הראשון עשתה בקולג' לנשים בלבד ואחר כך המשיכה את לימודיה באוניברסיטת קולומביה. "לי היה ברור שאצליח, שאגיע להישגים גדולים. הייתי מבריקה מכדי שמישהו יפלה אותי. אבל היתה אפליה. נשים התקדמו בקולג'ים לנשים, באוניברסיטאות הגדולות היה קשה. תולדות האמנות היו מקצוע גברי. המרצים בלימודים מתקדמים היו כמעט רק גברים, אשה שהתקדמה היתה יוצאת דופן. זה מה שהשתנה כל כך: אשה מצליחה כבר אינה יוצאת דופן".

הפמיניזם העסיק את נוכלין לאורך עבודתה בשני מסלולים מקבילים - באמנות עכשווית ובתחום האקדמי שלה, חקר המאה ה-19. במידה רבה נוכלין אחראית למהפכה בדרך שבה נתפשת אמנות המאה ה-19: אם בעבר היא נתפשה כנחותה בהרבה מהרנסנס, מקסימה פחות מהבארוק ומעניינת בזכות האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים שפעלו ברבע האחרון שלה, כיום היא נחשבת לתקופה סוערת ומהפכנית. הדוקטורט שלה מ-1963 עסק בריאליסט גוסטב קורבה ובימים אלה מתפרסם ספר חדש שלה העוסק ביצירתו.

המחקרים של נוכלין בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 הובילו לתערוכה ב-1976. פתאום התגלה שיש והיו אמניות רבות ומצוינות במשך כל תולדות האמנות. "רבים נדהמו מההיקף. הצגתי אמניות שמעולם לא הוצגו. אמניות כמו פרידה קאלו וארטמיסיה ג'נטילסקי התגלו שם. היה ברור שאני לא מנסה לתת הילה של אמני מופת לאמניות האלה - אין אשה מקבילה למיכלאנג'לו או רמברנדט - אבל היו הרבה אמניות מעניינות ביותר". התערוכה הוצגה בלוס אנג'לס ובברוקלין.

נוכלין היתה בקשר רציף עם האמניות הפמיניסטיות הבולטות בארצות הברית. היא הכירה את ג'ודי שיקגו בזמן שזו עבדה על התערוכה "Dinner Party" בין 1974 ל-1979, את ננסי שפירו, ג'ודי קוזולוף ורבות אחרות. "חלק מהאמניות האמינו שיש איכות פמיניסטית של אמנות שחוצה תקופות ומקומות. היה הרבה דיבור על צורות עגולות למשל ועל צורות ממורכזות. בעיני מדובר בהבלים", אומרת נוכלין. "באופן כללי נשים אמניות עובדות כמו גברים. אבל יש הבדלים, גם משום שהרבה שנים הנושאים שנשים יכלו להתייחס אליהם היו מוגבלים. מארי קאסט, למשל, לא יכלה לצייר בבתי הבושת הפאריסאיים כמו טולוז לוטרק. עודדו נשים לצייר את הביתי ופחות את הספירה הציבורית".

הקשר של נוכלין עם האמניות היה קשר רעיוני הדדי. כיום היא מקיימת קשר דומה עם אמניות צעירות כמו סם טיילור ווד הבריטית המצליחה. נוכלין כתבה את המאמר המלווה את התערוכה שלה "גברים בוכים", שבה צילמה 27 שחקנים ידועים בוכים. "היום יש כל מיני גוונים פמיניסטיים, לא צריך להכריז על זה", היא אומרת. "טיילור ווד עסקה בגברים שבוכים, שיכולים לבכות, להיות נתונים למניפולציה".

בלי ה"אוי ויי"

לשאלה אם יש עדיין צידוק לתערוכות אמנות פמיניסטית נוכלין עונה ב"כן" נלהב. "ב'Global Feminisms' שמנו דגש על כך שיהיו פחות אמניות ממקומות מבוססים כמו ארצות הברית ובריטניה. התערוכה מראה עבודות שנוצרו אחרי 1990, בעיקר מאפריקה, דרום אמריקה, מזרח אסיה, המזרח התיכון, מרכז אירופה. היא מתקשרת לפוסט-קולוניאליזם. אמנים מאזורים אלה נאבקו להתקבל, ולנשים היה קשה במיוחד".

נוכלין נקטה עמדה לא פופולרית כשכתבה ביקורת אוהדת מאוד על התערוכה "שיקוף הרוע - דימויים נאציים/אמנות עכשווית" שהוצגה במוזיאון היהודי בניו יורק לפני כחמש שנים ועסקה בשואה באירוניה מרה וללא פאתוס (בין היתר השתתפו בה הישראלים רועי רוזן ובועז ארד). "הביקורות היו איומות ואני הייתי ממש בעד", היא אומרת. "התערוכה הוציאה את ה'אוי ויי' מהצגת הסבל היהודי".

נוכלין מדגישה כמה פעמים שהיא אתאיסטית, "אבל מודעת מאוד לשורשי ולמורשת היהודית שלי". בגאווה היא מספרת ש"חלק ממשפחתי, שהגיעה לארצות הברית כבר ב-1880, חיתה בפרויקט החקלאים היהודים שיזם הברון הירש בניו ג'רסי, פרויקט שנועד להראות שיהודים יכולים להיות אנשי אדמה".

היא מביטה בסיפוק בשינויים שכבר חלו בעולם במחצית המאה האחרונה, אבל מרגישה שהמהפכה הפמיניסטית רחוקה מאוד מלהשלים את תפקידה. "החברה הצרכנית המשגשגת שבה אנו חיים מחזקת את התחושה שאשה צריכה להיראות באופן מסוים כדי לספק גברים, ונסיבות כלכליות, שגם נשים שותפות להן, מחזקות סוג של דיכוי", היא אומרת. "אשר לאמנות, אמנם כמחצית האמנים הן נשים, אבל השאלה היא מי מקבל תקציבים ותמיכות ציבוריות, למי מסייעים להשמיע קול".



לינדה נוכלין: "הייתי מבריקה מכדי שמישהו יפלה אותי, אבל היתה אפליה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו