בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאן נעלמה המתינות הדתית

הוא חשב שההלכה צריכה לתת רק הנחיות עקרוניות, ולא ראה בה מערכת שמקיפה את כל תחומי החיים. הוא ראה במוסר האנושי ערך בפני עצמו. והוא הסתכסך לא פעם עם בכירי הרבנים בישראל. ספר חדש מאיר את דמותו של הרב חיים דוד הלוי, שלא ראה סתירה בין ההלכה לחיים המודרניים

תגובות

הרב חיים דוד הלוי (1924-1998), שהיה במשך 25 שנה רב ראשי של תל אביב, פסק שמותר לנתק חולה סופני ממכונת הנשמה. היו כבר לפניו פוסקים שסברו כך, אבל נימוקו של הלוי היה מעניין במיוחד, משום שהיה מבוסס על טיעון מיסטי: אם מדובר בחולה שאין לו סיכוי לחיות, הרי נשמתו חשה שמילאה את תפקידה בעולם והיא רוצה לשוב לבוראה. ההתעקשות להחזיקה בתוך הגוף באופן מלאכותי מהווה אפוא התעללות בה, ולכן לא רק שמותר לנתק את החולה מההנשמה, אלא שחובה לעשות זאת.

באמתחתו של הלוי היו עוד פסקים ייחודיים, כמו אבחנתו בין גיור במצב של נישואי תערובת בישראל לבין גיור כזה בחו"ל, אבחנה שאין לה בסיס במקורות אלא בהגיונו הפרטי. להערכתו, בחו"ל גם הגיור לא ימנע בדרך כלל מבן הזוג הלא-יהודי למשוך את היהודי לעולמו, בעוד שבישראל, שבה יש רוב יהודי, המצב הפוך: אין חשש משמעותי מהתבוללות בדת אחרת, ולכן הוא מתיר את הגיור.

הלוי אף התעמת עם הרב הראשי לשעבר, איסר יהודה אונטרמן, בשל תפישתו של האחרון (המקובלת אצל פוסקים רבים), שיחס מוסרי ללא-יהודים ושמירת זכויותיהם מוצדקים בשל "דרכי שלום" (כלומר, בשל החשש הפרקטי מעימות עם הגויים שעלול לפגוע ביהודים). לדעת הלוי, זכויותיהם וכבודם של הלא-יהודים מהווים חובה מוסרית עצמאית.

החילונים "רשעים"

כל הפסיקות האלה, ורבות אחרות, מצוטטות בספר החדש "יהדות של חיים" - קובץ מאמרים בעריכת צבי זוהר ואבי שגיא, העוסק בהגותו ותפישתו ההלכתית של הלוי. אבל יותר משעורכי הספר ומשתתפיו מבקשים לצטט פסיקות ליברליות נקודתיות של הלוי, הם חוזרים ומצטטים שתי אמירות עקרוניות שלו, שאותן הם רוצים להציב כמודל הלכתי גם לסוגיות רבות אחרות.

האחת היא עמדתו של הלוי, חתן פרס ישראל לספרות תורנית ב-1997, כי להלכה אין עניין לקבוע נורמות פרטניות, אלא רק הנחיות עקרוניות בתחומים רבים של החיים, כמו מדיניות, כלכלה וחברה. שגיא רואה במחלוקת של הלוי עם אונטרמן ביטוי לכך שהלוי גם מתנגד שההלכה תכתיב בלעדית נורמות מוסריות, ורואה במוסר האנושי ערך בפני עצמו.

הלוי, לפי שגיא, מתנגד ליומרה של פרשני הלכה מסוימים להסביר אותה במונחים של הפסיכולוגיה האנושית. כך מסביר שגיא את התנגדותו של הלוי לפירוש הטוען שהסיבה לאיסור על מאכלים מסוימים בהלכה נובעת מנזק בריאותי ונפשי. הלוי מוכיח את התנגדותו לפירוש הזה בטיעון המוחץ: "יש בין הגויים אוכלי נבילות וטריפות ובעלי חיים אסורים, והם חכמים גדולים ובעלי מדע והשכלה".

המידור שעשה הלוי בין ההלכה לבין תחומי חיים רבים מוצא חן בעיני אקדמאים דתיים רבים, והסיבה ברורה: הנה לפנינו רב מלב הממסד הדתי, חבר מועצת הרבנות הראשית, שמתנגד לתפישה הרווחת בעולם הרבני, זו שרואה בהלכה את המערכת האמורה להנחות את כל תחומי החיים (לפחות לגבי שומרי מצוות).

עד כדי כך בולטת ההתלהבות מהמידור הזה, שהיא נוגעת גם למקרים שבהם הלוי נוקט דווקא עמדה אורתודוקסית מובהקת. כך למשל, הלוי הגדיר את החילונים כ"רשעים" ואסר על שומרי מצוות להתחתן עם בני זוג חילונים, אבל הרב חיים בורגנסקי, שכותב בספר מאמר על גישת הלוי לחילונים, מקפיד להדגיש שהלוי השתמש במונח הזה רק בהקשר הלכתי (כלומר, שמבחינת ההלכה הם "רשעים" בעצם העובדה שאינם שומרים עליה), אבל אין לביטוי הזה משמעות מוסרית.

שיאה של העמדה "הליברלית" של הלוי היא עמדתו שההלכה נתנה לפוסקי כל דור את הזכות להכריע בסוגיות השונות לפי מציאות זמנם, משום שרק עובדה זו מאפשרת לתורה להיות נצחית. צבי זוהר רואה בעמדה זו את עיקר ייחודו כפוסק אורתודוקסי: "ב-1989 הוא פירסם מאמר שבו הגיב לרב אחד שתקף פסיקה שלו, בטענה שהיא לא לגיטימית בהיותה שונה מפסיקת ה'שולחן ערוך'. הלוי טען שעצם המונח 'הלכה' בא מלשון 'הליכה', כלומר שעל ההלכה להיות כל הזמן בתנועה ובגמישות. לא הרבה רבנים, בפרט לא כאלה שהגיעו לתפקיד בכיר בממסד הרבני, היו יכולים לכתוב דברים כאלה".

הספרדים מיוחדים?

זוהר חושב שעמדתו של הלוי אינה מקרית ואינה רק מקרה פרטי. הוא רואה בה סמל מובהק לפסיקה ההלכתית הספרדית, שבאופן כללי יותר מתונה מהפסיקה האשכנזית: "הרבנים הספרדים בולטים בשני דברים לעומת האשכנזים. קודם כל, הם מוכנים לעשות הרבה כדי לא להגיע לפיצול בקהילה, ולכן הם מוכנים לקבל גם אנשים שלא שומרים שבת. דבר נוסף: הרי גם אצל האשכנזים, הגישה האורתודוקסית היא לא המשך ישיר של היהדות המסורתית אלא ריאקציה שנולדה מתוך מאבק מול הרפורמה. בעולם כזה, בעלי העמדות הרדיקליות נחשבו יותר. לעומת זאת, בארצות המזרח לא היתה תנועת רפורמה, וממילא גם לא נוצרה מולה ריאקציה. העולם הרבני הספרדי היה פתוח יותר לקבל את החיים המודרניים מכיוון שהמודרנה לא בהכרח יצאה נגד הדת".

הטענה על מתינות הרבנים הספרדים היא טענה מחקרית ישנה של זוהר. במחקריו הביא כמה דוגמאות בולטות לכך: פסיקתו של הרב בן-ציון חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי בראשית המדינה, שהתעקש על זכות בחירה לנשים כשכל הרבנים החרדים, ואפילו הרב קוק, התנגדו לכך; פסיקתו של הרב יוסף חיים מבגדד, כי אפשר ללמד לימודי חול בתלמודי תורה. עמיתו של חיים, הרב ישראל משה חזן, אף התיר ללמד לימודי חול בבית הכנסת; פסיקתו של הרב יוסף משאש, שהיה רב ראשי בחיפה, התיר להדליק נרות חנוכה גם באמצעות נורות חשמל.

לפני שנים אחדות סער עולמם של חוקרי ההלכה הספרדית, כשד"ר בני בראון, מהחוג למחשבת ישראל באוני- ברסיטה העברית, פירסם בכתב העת "אקדמות" מאמר המבקר את גישתו של זוהר. לדעת בראון, אין שום הבדל מהותי בין תפישת הרבנים הספרדים והאשכנזים אלא הבדל בנסיבות, ובשעה שהנסיבות היו דומות גם התפישה ההלכתית היתה דומה.

בראון: "המודרניזציה בארצות האיסלאם היתה הרבה יותר טכנולוגית וחיצונית מאשר בארצות המערב. לא היתה לה יומרה ערכית-חילונית וממילא גם לא כוונה לפגוע במסורת. לכן, התגובה כלפיה יותר מתונה. אבל בארץ-ישראל נתקלו הרבנים הספרדים, עוד לפני קום המדינה, במודרנה 'מערבית' אגרסיווית, ותגובתם לא היתה שונה מזו של הרבנים האשכנזים. כאן צריך לומר משהו על הרבנים האשכנזים: גם אצלם לא כולם הגיבו בהתנגדות לכל סממן מודרני. היתה קשת של תגובות, החל מהחוגים הקנאים ועד חוגי הציונות הדתית, שכן רצו לשלב את המודרנה בעולמם הדתי. הקשת הזאת קיימת גם בחוגים הספרדיים: מעמדות קנאיות שמקבילות לאלה של נטורי קרתא, ועד עמדות מתונות כמו אלה של הרב הלוי".

גם את תפישתו של הרב עובדיה יוסף, שתואר לא פעם כפוסק מקל, בראון רואה דווקא בהקשר שמרני: "בכל מה שנוגע לעניינים ערכיים, כמו עמידה מול מערכת המשפט, יוסף נוקט קו די שמרני. הקו המקל שמיוחס לו נוגע רק לפסיקות שאין להן משמעות ערכית. כשמדובר בחיים של אנשים שבסך-הכל רוצים לשמור תורה ומצוות, הוא באמת משתדל להקל".

זוהר, לעומתו, מפרש את תגובתם השונה של הרבנים הספרדים בישראל לא כקו ערכי שונה אלא ככניעה ללחצו של עולם הישיבות האשכנזי. גם את יוסף הוא מפרש כ"עמדת ביניים: מבחינות מסוימות, הוא ממשיך את הפסיקה הספרדית, ומבחינות מסוימות הוא הולך בדרך 'היישוב הישן', האשכנזי, שבתוכו גדל בירושלים. הוא בוודאי הרבה יותר מסויג מהמודרנה מאשר הרבנים עוזיאל והלוי, ועדיין יש הבדל גדול ולא מקרי בינו לרב שך".



הרב חיים דוד הלוי. הפרדה בין ההלכה לחיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו