בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סופר מתון, זעיר-ממדים, שהקפיד מאוד על כללי התנהגות ויקטוריאניים

בעיני קוראיו, תומס הרדי הצטייר כלוחם חברתי שיצא נגד התרבות והחברה המעמדית באנגליה, קלייר טומלין מנתצת את המיתוס על הסופר והמשורר

תגובות

Thomas Hardy: The Time-Torn Man Claire Tomalin. Penguin/Viking Press, pp.486, no price stated
מבקרים והיסטוריונים בריטים מציבים את קלייר טומלין ללא היסוס בראש רשימת הביוגרפים החשובים בארצם. במעמד ובהוקרה האלה, יש לציין, היא זכתה בעמל רב ולאחר רשימה נכבדה של יצירות שהתחבבו מאוד על קוראים ואנשי מקצוע; מביני דבר מצאו בהם גם תרומה עקרונית ומחדשת בתחום הכתיבה הביוגרפית. גיבוריה של טומלין הם אנשי תרבות וספר, ממעצבי התרבות האנגלית ויוצריה. ספריה על דיקנס (למעשה על אחת הנשים במחיצתו), על סמיואל פיפס ועתה על המשורר והסופר תומס הרדי מוסיפים זווית ראייה מיוחדת ומסקרנת ליוצרים ואנשי-רוח, שנדמה שכבר נכתב עליהם הכל ואין עוד מה להוסיף. אך הביוגרפית הבריטית בהחלט אינה יראה מצלילה לבריכות עמוקות, שלכאורה כבר ביקרו בהן דגים גדולים וכבירי כוח.

נקודת המוצא של טומלין יחידה במינה. היא כותבת - ותעיד על כך רשימת גיבוריה - על גברים, אך באופן מופלא ומרתק עמדת המספרת כמו מופקדת תמיד בידי הגיבורה שלצדו של הגיבור. כאשר פרשת חייו של דיקנס נפרשת, כפי שהיא מצטיירת בגילוייה על החיים של הנשים שלצדו, אנו מקבלים פן נוסף, נסתר לעתים, ממסכת החיים של הדמות שכותבים-גברים שיטחו ורידדו אותה. צ'רלס דיקנס, שנמלט מזירת ההתרחשות של תאונת רכבת מחשש שיתגלה ברבים כי הוא נסע ברכבת הפגועה בחברתה של שחקנית צעירה, שאינה אשתו, מאבד מזוהרו ומדמותו הפלקטית. בתיאורה של טומלין מודגש דווקא ההיבט הוויקטוריאני באישיותו ובאורח חייו של הסופר הדגול, עד שנראה כי הוא לא נבדל מאנשי החברה והתרבות שאותם תיאר בנאמנות כה רבה.

לאחר שאנו קוראים את טומלין אנו שואלים את עצמנו תמיד מדוע נסתרו היבטים אלה מתפיסתנו עד כה. ועם זאת, כתיבתה אינה פמיניסטית במשמעות המקובלת של מונח זה. היא אינה מנהלת את מלחמותיה של האשה המוסתרת הנצחית, והיא גם אינה מבקשת לחשוף את קלונו המוסתר של הגבר-הגיבור. כל רצונה, כך נדמה, לשכנע אותנו כי צירופה של האשה לתמונה תעשיר מאוד, תגוון מאוד את דמות הגבר שלידה.

תומס הרדי אינו חריג ברשימת היוצרים שטומלין ייחדה מכישרונה לתאר את חייהם. היא לא נרתעה מן העובדה שהסופר הגדול הוא גיבורן של ביוגרפיות לא מעטות, מהן חשובות ומחדשות. בעיקרו של דבר, לאחר קריאת הספר הקורא גם אינו יוצא בתחושה שהביוגרפית העמידה לרשותו "עובדות קשות" שלא נודעו עד כה ולא נחשפו בכתיבתם של קודמיה. החידוש הגדול גם כאן הוא בגוני הרקע ובציורי הסביבה, שבמחיצתם מיצבה טומלין את הרדי. היא אינה רוצה לחדש ולספר עובדות לא ידועות על יחסו לסביבה הכפרית - גיבורה חשובה ביצירתו. היא גם אינה מנסה להציע פרשנויות חדשות ומהפכניות למכלול יצירתו או לספריו החשובים. תומס הרדי (1840-1928), מזכירה הביוגרפית, היה סופר מודרני, איש המאה ה-20, אך קוראיו בכל הזמנים רואים בו משום-מה מעין סופר קלאסי: העיבודים המרתקים והפופולריים מאוד של ספריו החשובים לקולנוע, שנעשו בשנים האחרונות, דומה שרק חיזקו והגבירו את הנטייה הזאת.

בעיני קוראיו תומס הרדי הוא סופר שהנציח עולם שעבר וכלה ולא הותיר אחריו אלא נוסטלגיה ומיתוסים. טומלין מנסה להסביר מדוע זה קרה. משנהפך הרדי לסופר נחשב ומכובד, משחדל לכתוב פרוזה והתמקד רק בשירה - לאחר שכמה מספריו עוררו עליו את זעם הכנסייה וחוגים שמרניים - הוא נתפס כאישיות מעוררת סקרנות ועניין ורבים ביקשו לפוגשו ולראותו בפרישתו המבודדת בשולי דורצ'סטר. רבים מאלה שפגשו אותו באחרית ימיו - ובכללם וירג'יניה וולף, בתו של סר לזלי סטיוון חברו מראשית דרכו הספרותית, הותירו את רשמי הפגישה הזאת בכתובים. ביומנה ובכתיבתם של אחרים מובעת פליאה על הניגוד המרעיש בין הגיבורים היצריים והלוהטים של הרדי לבין הסופר המתון, זעיר הממדים, שהקפיד על כללי ההתנהגות הוויקטוריאניים השמרניים.

ניגוד זה, מספרת הביוגרפית שלו, ניכר יותר ביחסיו עם הנשים בחייו. ואכן היא פותחת את חיבורה בשנת 1912, כאשר מתה אשתו הראשונה אמה והותירה אחריה בעל שבור ואובד דרך. משעה שהסתלקה מעמו אשת נעוריו היה תומס הרדי למשורר אדיר וחשוב, ובדרך זו או אחרת לא חדל לבכות את אשתו. בדרך זו או אחרת לא חדל לשאוב חומרים מרתקים מפרשת חייהם המשותפים. לאחר מותה לא התנזר מנשים - הוא נשא אשה שנייה, צעירה ונמרצת - אך עד לרגעי חייו האחרונים לא השלים עם מותה של אמה.

השבר העמוק והלא-מגליד שחולל מוות זה הוא מפתיע ומסקרן, שכן בשנים האחרונות לחייהם המשותפים התרחקו הסופר ואשתו מאוד זה מזה. אמה לא אהבה את ספריו הפופולריים של הרדי ואף לא הסתירה זאת ממנו. היא נפגעה מנטייתו לנהל מערכות יחסים מוזרות ותלותיות עם נשות חברה בלונדון, ובכלל העדיפה את החיים השקטים בביתה הכפרי על פני סדר היום הסואן בלונדון של שלהי העידן הוויקטוריאני. הרדי כתב על הכפר ועל הטבע הסוער, אך אהב מאוד את בילויי ה"עונה" בלונדון - על הביקורים בתיאטרון והנשפים שנתלוו לכך. הריחוק בין השניים הגיע כדי כך שבשנות חייה האחרונות נטשה אמה את חדר השינה המשותף, והקפידה על חיים נזיריים בעליית הגג של מאקס גייט. הבית שתיכנן ובנה הסופר, שבימי בחרותו התפרנס מעבודה במשרדי אדריכלים והתמחה בתכנון בתים כפריים, הבית שנהפך למוזיאון ולסמל הכפר האנגלי, היה איפוא משכן לבני זוג שטיפחו איבה זה כלפי זה עד כדי ניתוק וניכור.

האהבה כלתה ודהתה וזכר הימים הקשים נשכח. בתהליך נפשי יחיד ומיוחד, אולי מתוך תחושות אשמה וכאב קשות, נוצקה נוסטלגיה לימים וליחסים שלא הסבו נחת ואושר לשותפים, אך עתה היו מקור לסדרה של שירי אהבה מן היפים והמרגשים שנכתבו אי-פעם בשפה האנגלית. קלייר טומלין אוהבת את יצירות המופת של הרדי, ביקורתית מאוד כלפי כמה מחיבוריו, ומעריצה ומחשיבה מאוד את שירתו. הרדי בביוגרפיה שלה הוא בעיקרו משורר חשוב, והיא מייחדת לשירתו ולניתוחה מקום נרחב בספר.

הביוגרפית מנסה לערער עוד תפיסה מקובלת של הסופר האהוב הזה. כאמור, הרדי התנזר מכתיבת פרוזה לאחר שהרומן האחרון שכתב, "ג'וד האלמוני", עורר ביקורת חריפה. הסופר הזה, שבעיני קוראיו הצטייר כלוחם חברתי שביקר את התרבות והחברה הוויקטוריאניות, נחרד מן ההתנגדות לספריו בממסד וחדל. ואכן, בניגוד לגיבוריו ובעיקר לגיבורותיו, הוא לא טיפח תפיסות רומנטיות כלפי יצירתו. הכתיבה היתה בעיניו בראש ובראשונה מקור פרנסה. רוב ספריו הודפסו בהמשכים בכתבי-עת לפני שיצאו לאור כספרים. הוא לא היסס לקבל "הזמנות" מעורכיו, וגם לא דחה על הסף דרישות להתאים את כתיבתו לטעמו ולרצונו של הקהל. טומלין טוענת כי זוהי הסיבה לעודף העלילה, לחזרות ולעתים אף לסתירות המטרידות שבספריו.

הרדי היה קפדן מאוד בדרישותיו הכספיות והחוזיות מן המו"לים שלו, אך לא הקפיד באותה מידה שספריו ייערכו כראוי. לאחר שהספרים יצאו לאור הם חדלו להיות יצירות מקודשות בעיניו - הוא כבר היה נתון ביצירה הבאה ובחוזה הבא. דומה שזוהי הסיבה שהוא לא היסס לוותר על כתיבתו הפרוזאית משהתברר לו כי היא מסבה לו צער, מקוממת עליו חוגים שהסופר שהקפיד על מעמדו החברתי לא היה מעוניין כלל בכל אפשרות של התנגשות עמם. במלים אחרות, תומס הרדי לא היה לוחם חברתי ומעולם לא יצא למסעי צלב, אף שעם הזמן יוחסה לו הילה של מבקרה הגדול של החברה המעמדית הנוקשה. הרדי בא מן העם, אך לא רצה להיות טריבון העם. עד סוף ימיו התלבט בשאלות של חברה ומעמד, ולא הקל ראש במכובדות חברתית. לאחר מות אשתו מיעט להופיע בציבור, ונהנה מאוד מן המעמד של הסופר הלאומי ששערוריות העבר נשכחו לו. שיריו הודפסו באלפי עותקים והיו בפי כל. תלמידי בתי הספר של בריטניה נדרשו לשנן את שיריו ולהשתמש בהם, כראוי ליחס שחייבת האומה להפגין כלפי בניה הנבחרים.

כך הגיעה גם קלייר טומלין אל תומס הרדי ויצירתו. אך כדרכה, לאחר תום הביקור החקרני שלה במשכנו ובמגירות מורשתו, העמידה דין וחשבון שמערער את הדמות הסטריאוטיפית של הסופר האהוב. הוויקטוריאני האחרון שהספיק לראות ולבחון את צמיחתה של ספרות המודרנה היה איש מורכב ומהוסס, וראש העיר של קסטרברידג' ודמויות מופלאות אחרות של ספריו המרתקים אינם מייצגים אותו.

פרופ' אלי שאלתיאל הוא עורך סדרת "אופקים" בהוצאת עם עובד




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו