בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדרך שניתן לדבר עליה

מכל היצירות שחוברו בסין במאה ה-4 לפנה"ס, "ספר הדרך והסגולה" של אבי הטאואיזם, לאו דזה, לא רק חולל מהפכה אינטלקטואלית אך גם היה ונשאר הידוע, המבואר והמתורגם ביותר. יורי פינס על התרגום החדש של יצירת מופת מופלאה זו

תגובות

ספר הדאו תירגמו מן המקורות הסיניים, כולל הערות, מבוא ונספחים:
דן דאור ויואב אריאל. הוצאת חרגול, עם עובד, 159 עמ', 84 שקלים

שלוש מאות השנים שקדמו להקמתה של הקיסרות הסינית בשנת 221 לפנה"ס היו התקופה החשובה, הפורה והמרתקת ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית הסינית. בעידן זה של משבר פוליטי עמוק, ותחרות עזה בין ממלכות יריבות ששאפו להשתלט על "כל אשר מתחת לשמים", פעלו עשרות הוגים מבריקים, מקוריים ונועזים, שהציעו את מרשמיהם המגוונים לריפוי חוליי החברה. בהעדר מרכז פוליטי חזק, המסוגל לכפות את האורתודוקסיה המחשבתית, נהנו הוגים אלה מחופש אינטלקטואלי חסר תקדים; ושילוב מיוחד זה של חירות מחשבתית ותחושת שליחות הוליד מגוון תורות פוליטיות ואתיות שהיו לנכסי צאן ברזל של התרבות הסינית עד למאה ה-20.

מבין היצירות הרבות שחוברו בימים ההם אין אחת שיכולה להשתוות בעוצמת השפעתה המיידית לטקסט הקצר המוכר כספר "הלאו-דזה", או בשמו המאוחר יותר - "ספר הדרך והסגולה" ("דאו-דה-ג'ינג"). יצירה קצרה זו (קצת יותר מחמשת אלפים סימנים), שחוברה ככל הנראה במאה הרביעית לפנה"ס, חוללה מהפכה אינטלקטואלית מרתקת.

למרות שהטקסט סתום בחלקו ומזמין פרשנויות מנוגדות, ואולי בגלל סתימות זו, אימצו רוב ההוגים המתחרים של מה שמכונה "עידן מאה האסכולות" את הרעיונות, אוצר המלים והסגנון הפיוטי של ספר "הלאו-דזה". גם אלה שחלקו על מסקנותיו הפילוסופיות של הספר בתחום הפוליטי והאתי הוקסמו משפתו, ממקוריותו ומעומקו הפילוסופי. לא בכדי היתה זו ליצירה הראשונה של ימי "מאה האסכולות" שזכתה לפרשנות סדורה כבר במאה השלישית לפנה"ס; מאז ועד היום לא פוסק זרם הפירושים, ובמאות השנים האחרונות גם זרם התרגומים שלה לשפות העולם.

אף כי אין עוררין על הפופולריות של "הלאו-דזה", חלוקים החוקרים באשר לסיבות לפופולריות זו. האם מדובר בקסם לשונה המיוחדת של היצירה, המשלבת תמצות קיצוני עם עומק פיוטי? או שמא הפרדוקסים של "הלאו-דזה" - בנוסח "כל העולם יודע שהיפה הוא יפה - וזה המכוער" - הקסימו את קוראיו? או אולי מדובר בקסם של הרדיקליזם הניהיליסטי של עצותיו, כגון "הכחד את המוסר, נטוש את הצדק, והעם ישוב לכבד אב ואם"? מבלי לפסול אפשרויות אלה או אחרות, ברצוני להצביע על שני חידושים מהפכניים של הספר.

ראשית, "הלאו-דזה" היה ליצירה הראשונה בהגות הסינית שניסתה באופן שיטתי להשתית את המלצותיה הפוליטיות והאתיות על אמיתות מטאפיסיות ולא על הלימוד מן העבר, כפי שהיה מקובל עד אז. מונח היסוד של הספר - הדאו ("דרך") - מתייחס אל מעין "חוק טבע" התקף הן במישור הקוסמי, הן במישור החברתי והן בחיי הפרט. פרשנות זו למונח שבעבר התייחס לרוב ל"דרכם של המלכים הקדמונים", שינתה באופן מעמיק את דפוסי ההתדיינות בסין העתיקה: מאז "הלאו-דזה" ההוגים התחרו ביניהם בהבנת מהות הדאו תוך חיפוש אחר גושפנקה קוסמית לרעיונותיהם, והמטאפיסיקה נכנסה עמוק לתוך השיח הפוליטי והאתי. אולם חשיבותה של המהפכה המטאפיסית מתגמדת לעומת תרומתו השנייה של הספר - העלאת דמותו של "החכם" (שנג-ר'ן) אל מרכז ההוויה. "החכם" הוא האיש שהבין את רזי הדאו והוא מיישמם בחייו. בזכות הבנתו העילאית יגיע האיש לפסגות העוצמה הפוליטית והאישית: הוא לא רק אמור להפוך לשליט העולמי (כפי שנרמז בספר), אלא אף עשוי לזכות באלמוות וכן "להשוות לשמים", משמע להיות לאדם אלוהי ממש. הספר פתח לפיכך את הנתיב אל מה שהחוקר האמריקאי מייקל פיואט מכנה "ההאלהה העצמית" (self-divinization) בהגות הסינית.

חשיבותו המיוחדת של "הלאו-דזה", עומקו ויופיו (ואולי גם תמציתיותו המקלה על המתרגמים) מסבירים מדוע יצירה זו היתה למתורגמת ביותר מבין הכתובים הסיניים העתיקים. מבין התרגומים הרבים לעברית אין ספק כי זה של דן דאור ויואב אריאל הוא הראוי היחיד. לא רק ששני המתרגמים שולטים היטב בסינית הקלאסית, אלא הם גם עשו עבודת הכנה מאומצת לתרגום, תוך קריאת פרשנויות מסורתיות ומודרניות רבות. דאור ואריאל פירסמו את תרגומם המקורי בהוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, תל-אביב 1981; עתה רואה אור תרגומם החדש והמעודכן.

התרגום ל"לאו-דזה" הוא הליבה של "ספר הדאו" החדש, הכולל גם את הביאורים והמסה הפרשנית מאת אחד מגדולי המבארים של "הלאו-דזה", ואנג בי (226-249 לספירה), וכן תרגום חדש של שלוש יצירות שלא היו חלק מן המהדורה הקודמת: "המעשה הפנימי", "האחד הגדול" ו"לרדת אל מקורות הדרך". מדובר בתוספת מבורכת ביותר, מאחר ש"האחד הגדול" - היצירה הקצרה שהתגלתה ב-1993 בחפירות הארכיאולוגיות באתר גו-דיין, לצד העותק הקדום של "הלאו-דזה" - הוא ככל הנראה הטקסט המוקדם ביותר בהגות הסינית הדן בהיווצרות היקום. עוד יותר חשוב תרגום "המעשה הפנימי" - יצירה שרק לאחרונה זכתה לתשומת לב מיוחדת של החוקרים. מדובר בטקסט מרתק, המבטיח כי באמצעות הטיפוח העצמי הנכון יוכל המתרגל להפוך לדמות אלוהית, "שליט לריבוא הדברים" אחד ש"המלה אחת בידו והעולם כולו לרגליו". כל קורא הרוצה להבין את היסודות הקדומים של המדיטציה בסין יראה בתרגומו של הטקסט הקשה והסתום הזה ברכה מיוחדת.

המתרגמים ראויים להוקרה על מפעלם, במיוחד לאור המיעוט המשווע של תרגומים מקצועיים מסינית קלאסית לעברית. אין ספק שהתרגום הקולח יהפוך את "ספר הדאו" לחובה לכל מי שמתעניינים בתרבות הסינית, בהם מאות רבות של סטודנטים במחלקות לימודי מזרח אסיה ברחבי הארץ. אולם דווקא בהקשר הזה נראה לי שהמתרגמים יכלו לעשות עבודה יסודית יותר. לדוגמה, הן המבוא שלהם והן ההערות לתרגום מתעלמים מהתגלית המהפכנית של העותקים המוקדמים של "פרוטו-לאו-דזה" באתר גו-דיין. תגלית זו עשויה לשפוך אור חדש על ההיסטוריה של הטקסט ועל התכנים שלו. די לציין כי המשפט המפורסם "הכחד את המוסר, נטוש את הצדק, והעם ישוב לכבד אב ואם" (פסוק 19) מופיע בגו-דיין כ"הכחד את התחכום, נטוש את רדיפת הבצע, והעם ישוב לנהוג כבן-זקונים". מאז פרסומו של נוסח זה, המשנה באופן דרמטי את המסר של היצירה, חלוקים החוקרים על משמעות התגלית, ומן הראוי היה להצביע על כך בהערות לתרגום.

לא כל העדכונים של התרגום המקורי נראים לי מוצדקים. למשל, החלפת התרגום של המלה "לי" בפסוק 38, מ"אורח-בני-תרבות" ל"מנהג", נראית לי בלתי מוצלחת. "לי" הם טקסים מדוקדקים הקובעים את כללי ההתנהגות של הפרט בכל אשר יפנה - החל בפולחן וכלה בהתנהגותו בבית ובחצר המלכותית; הדבקות בטקסים היתה למאפיין היסוד של העילית הסינית לדורותיה. המלה "מנהג" מחמיצה את הרבדים הללו; מוטב היה אפוא לתרגם "לי" כ"טקסים" (כפי שהמתרגמים עשו ב"המעשה הפנימי", עמ' 136). כמו כן לא ברור לי מדוע בפרק 39 בחרו המתרגמים בהוראה סבילה, "מאז ומעולם לאלה נתן האחד", במקום שבו הטקסט מדבר במפורש על הפעילות האקטיבית של "השגת האחד" (דה יי); עמעום הממד הפעיל משנה במקרה הזה באופן מהותי את הבנת הטקסט.

אם בתרגום "הלאו-דזה" חסרים פה ושם הסברים, בתרגום היצירות החדשות שנוספו אל "ספר הדאו" אין ביאורים כלל, אף כי במקרים רבים הטקסט הסתום דורש הסבר. אדם ללא השכלה סינולוגית משמעותית לא יוכל להבין מדוע "השמים חסרים בצפון מערב" (עמ' 146); לא יידע כי "השירה" (עמ' 136) מתייחסת לא לפיוט סתמי, כי אם ליצירה הקאנונית "ספר השירים" מבית המדרש הקונפוציאני, וכי המלים "ג'נג" ו"פינג" ב"המעשה הפנימי" מתייחסים לא רק ל"פלס ואנך", כי אם גם ל"תקינות" ו"איזון/יציבות" - כפל משמעות בעל חשיבות עצומה להבנת הטקסט. ביאור נקודות אלה הוא הכרחי, ואני מקווה שהוא יובא במהדורה הבאה של תרגום היצירות המופלאות הללו.

פרופ' יורי פינס הוא חוקר היסטוריה והגות סינית קדומה במחלקה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית



לאו דזה רוכב על התאו הכחול. ציור אנונימי מתקופת סונג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו