בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החבר'ה מהמוסד לא מוותרים

ועדת השחרורים תדון היום בבקשתו של נחום מנבר להשתחרר מהכלא לאחר שריצה שני שלישים מעונשו - עשר שנים. הפרקליטות, בתמיכת המוסד והשב"כ, מתנגדת בטענה כי האיש שהורשע במכירת נשק לאיראן, עדיין מסוכן לציבור. אבל בכירים בקהילת המודיעין טוענים שהסיבה האמיתית היא שהמוסד מבקש לנקום במנבר על מותם של שני סוכניו בזמן שעקבו אחרי איש הקשר האיראני שלו

תגובות

56 פעמים יצא האסיר נחום מנבר לחופשה מהכלא, מאז נכלא ב-1997. במהלך חופשותיו הוא לא נדרש לדווח לאיש על מקום הימצאו, ולא חלו עליו מגבלות כלשהן. השב"כ אישר את תנאי החופשות, בתמיכתו המלאה של המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, יחיאל חורב), הידוע כבעל גישה מחמירה בדרך כלל.

לפני כשבועיים, לאחר ריצוי שני שלישים מעונש המאסר של 16 שנה שהוטל עליו בגין מכירת נשק לאיראן, עמדה ועדת השחרורים לדון בעניינו. למרבה ההפתעה היתה עמדת הפרקליטות שלילית, ונוספו לה גם עמדותיהם השליליות של המוסד והשב"כ.

הטיעון הראשון שהעלתה הפרקליטות היה "מסוכנותו" של מנבר כאיש חופשי. יש חשש, לדעת הפרקליטות, שעם שחרורו יחזור מנבר ויחדש את עסקי סחר הנשק עם איראן. אלא שמנבר יכול היה לחדש את הסחר במהלך חופשותיו הרבות, בהן כאמור לא נמצא תחת מעקב. ספק גם אם איראן תהיה מוכנה לחדש את הקשר עם מנבר, לאחר שהפרשה התפוצצה.

הפרקליטות טוענת עוד, כי מנבר לא הביע חרטה על מעשיו, וכי אין לשחררו בשל החשש מתגובת הציבור. אולם אם חוששים בפרקליטות מתגובתו הזועמת של הציבור, הרי שכדאי להסתיר ממנו גם את הסחר עם איראן, שהתקיים בהסכמת המדינה, של חברות ומפעלים ישראלים רבים, שמכרו לאויב המסוכן הזה מערכות לחימה ואפילו חומרים כימיים.

התנגדות השב"כ לשחרור מוקדם של מנבר מפתיעה במיוחד. מנבר הופעל על ידי השב"כ במהלך פעילות הסחר שלו עם איראן. מפעילו בשב"כ, דן מילנר, עודד אותו להרחיב את הסחר, כדי לברר עוד פרטים על כוונות האיראנים. מילנר גם הבטיח למנבר, ועל כך גם העיד במשפטו, כי לא יאונה לו כל רע וכי לא יועמד לדין. "איננו נושכים את היד שמאכילה אותנו", הבטיח מילנר למנבר. דווקא יחיאל חורב מהמלמ"ב נחרץ בעמדתו שאין כל מניעה לשחרר את מנבר ולדעתו אין הוא מהווה כל סיכון.

היום תתכנס שוב ועדת השחרורים להמשך הדיון בשחרורו המוקדם של מנבר. בפני הוועדה יובאו חוות דעת מתוקנות (לאחר שבפרקליטות הבינו כי חוות הדעת המקוריות שהונחו על שולחן הוועדה אינן משכנעות דיין) של נציג בכיר מהמוסד, של נציג בכיר מהשב"כ ושל ראש המוסד לשעבר, שבתי שביט. נראה כי הדיון יתמקד שוב בשאלת "מסוכנותו" של מנבר כאיש חופשי. טענת גורמי המוסד תהיה כי מנבר צבר ידע רב בתחום הנשק להשמדה המונית, ולכן יחזור לסחור עם איראן מיד לאחר שישתחרר.

ואולם, בקיאים בפרשה טוענים כי ייתכן שהתנגדות הפרקליטות והשב"כ לשחרור מוקדם נובעת מלחץ של המוסד, שמונע מהרצון לנקום במנבר, בשל תאונת דרכים שאירעה באוסטריה ב-1993, ושבמהלכה נהרגו שני סוכני מוסד שעקבו אחרי איש הקשר של מנבר עם האיראנים. את התזה הזאת מעלים בכירים במערכת המודיעין שהיו בסוד העניינים בתקופה שבה התפוצצה הפרשה והתנהל משפט מנבר. מנבר כלל לא ידע על התאונה הזאת, לא היה קשור בה ונודע לו עליה רק לאחר שהסתיים משפטו.

חריקת בלמים פתאומית

ב-27 במאי 1993 היו שמי וינה אפורים. עננים נמוכים שייטו מעל הבירה האוסטרית, גשם ירד ללא הפוגה מהבוקר, והראות היתה מוגבלת. מכונית שרד שחורה עשתה את דרכה ברחובות העיר, כשבמרחק מה מאחוריה נוסע אופנוע כבד, ועליו שני צעירים, חבושים בקסדות. שני כלי הרכב נכנסו למנהרה חשוכה.

הפרטים כאן אינם ברורים דיים, אבל מה שברור הוא ששני הצעירים על האופנוע לא הספיקו לראות מכונית שלישית נוסעת לעברם. נהגת קשישה מבוהלת ניסתה לבלום ברגע האחרון, אך לא הספיקה. הצליל האחרון ששמעו השניים בחייהם היה חריקת בלמים. אלה היו ע' וא' מיחידת "כידון" של המוסד, שהיו במשימת עיקוב אחרי איש הקשר האיראני של נחום מנבר.

כמה שעות קודם לכן עצרה מכונית השרד השחורה בפתח מלון "מריוט" וינה. ניכר היה בנוסע שהוא נסער. הוא היה לבוש בחליפה אופיינית לאיראנים. לאחר המהפכה האיסלאמית ב-1979 הונחו תושבי המדינה על ידי המשטר החדש לשנות את הלבוש. הנשים הצטוו ללבוש את הצ'אדור המסורתי ולעטות רעלה על ראשן, וגברים עברו ללבוש מקטורן חסר דשים, שתחתיו חולצה לבנה שצווארונה עגול, הרכוסה עד לכפתור העליון.

ד"ר מג'יד עבאספור הגיע למלון "מריוט" לפגישה עם נחום מנבר. הכל היה מוכן לחתימה על הסכם לאספקת טנקים וחומרים כימיים. זו לא היתה הפעם הראשונה שהשניים נפגשו. לא מעט מסמכים נחתמו על ידם, ולא מעט כסף הועבר לחשבונות של מנבר על חשבון עסקות נשק מתוכננות. בחודשים שקדמו לפגישה המתוכננת כבר הוכיח מנבר שהוא ספק אמין, כשהעביר לאיראן, בזמן ולפי הפירוט הטכני הנדרש, טנקים, תותחים, חליפות מגן ומסכות נגד חומרי לחימה כימיים. עבאספור אפילו החל לרכוש לו חיבה מסוימת. אמנם ישראלי ויהודי, אך חביב למדי.

צבא איראן נמצא במצוקה קשה לאחר שמונה שנות מלחמה נגד עיראק. שנות הלחימה הארוכות דילדלו את מאגרי הנשק של הצבא, ובמקרים רבים נשלחו חיילים לחזית כשהם חסרים ציוד מינימלי. ארה"ב, ספקית הנשק העיקרית לשאה, הטילה מיד לאחר המהפכה אמברגו מוחלט על מכירת נשק לאיראן, ותוך זמן קצר נוצר מחסור בחלקי חילוף, בעיקר למטוסי פנטום.

מי שהציל את צבא איראן מקריסה מוחלטת היה דווקא "השטן הגדול". עסקת נשק מפותלת נרקמה בין ארה"ב לאיראן, שנודעה לימים כ"איראנגייט". הממשל האמריקאי ראה בדאגה את האפשרות שסדאם חוסיין ייהפך למנהיג הדומיננטי באזור וישלוט במרבית שדות הנפט של המפרץ הפרסי.

כדי לא לשלוח ישירות נשק אמריקאי מארה"ב לאיראן, רתמו אנשיו של רייגן את בעלת הברית הנאמנה ישראל. הנשק האמריקאי נשלח לישראל וזו העבירה אותו לאיראן, בטיסות חשאיות וישירות מנמל התעופה בן גוריון לשדות תעופה באיראן. את הכסף ששילמו האיראנים עבור הנשק, למעט העמלה שנשארה בידיה, העבירה ישראל לוואשינגטון.

עסקות הנשק האלה, שבהן מנבר כלל לא היה מעורב, הופסקו ב-1986, נזכר עבאספור, בגלל יהירותם של הישראלים וקיצוניותם של האייתולות. הישראלים החליטו להתחכם, ובמקום לספק לאיראן טילים נגד מטוסים מדגם "הוק" משופר, כפי שהתבקשו, החליטו להוציא ממערך הנ"מ של צה"ל טילי "הוק" מיושנים ולשולחם לאיראן.

כשהגיע משלוח טילי ההוק הישנים לאיראן, ולאחר שהתברר כי הישראלים ניסו להונות אותם, החליט האייתולה חומייני לשים קץ לעסקות הנשק. הוא הורה לסוכנות הידיעות של איראן להדליף את סיפור משלוחי הנשק. פרסום הפרשה בנובמבר 1986 בעיתון הלבנוני "א-שראע" הביא להפסקה מיידית של משלוחי הנשק ולהקמת ועדת חקירה של הקונגרס האמריקאי. אך זו התבררה ככל הנראה כטעות מבחינת איראן. בעקבותיה נאלצה איראן לחפש מקורות אחרים לנשק, וכך הגיעה גם עד מנבר.

כוס בירה בלובי

עבאספור הציץ לאחור. אופנוע ועליו שני רוכבים שמר על מרחק קבוע מאחורי מכוניתו. מוזר מאוד, הוא הירהר, הרי מנבר הבהיר לי שהשלטונות בישראל מודעים לעסקים שלו עם איראן ואפילו נתנו את ברכתם. מדוע הם צריכים לעקוב אחרי? אולי אלה לא ישראלים? אולי עיראקים? לא סביר. אין כל סיכוי שהעיראקים יגלו שאני עומד להיפגש עם סוחר נשק ישראלי. ברור שאלה סוכנים ישראלים.

הוא הידק את אחיזתו בתיק שהיה מונח על ברכיו. בנוסף למסמכי עסקת הנשק המתוכננת, היו בתיק גם מסמכים חשאיים ובהם פרטים על הנווט הישראלי הנעדר, רון ארד. מנבר ביקש מעבאספור לברר פרטים על הנווט שצנח ממטוסו מעל שמי דרום לבנון ב-1986 ומאז נעלמו עקבותיו. אחת ההשערות היתה שהוא הועבר לאיראן על ידי שוביו, אנשי הארגון השיעי אמל.

עבאספור קיבל מהמודיעין האיראני מידע על מקום שביו של רון ארד ועל מצבו הבריאותי. את אלה הוא התכוון למסור למנבר בפגישה. אם אלה סוכני המוסד הציוני, חשב לעצמו, הם ודאי עוקבים אחרי בגלל המסמכים האלה ולא כדי לגלות פרטים על עסקות הנשק עם מנבר.

עבאספור התפרץ בסערה לחדר של מנבר במריוט. "מה קרה", שאל מנבר.

"אני לא מבין אתכם, הישראלים. הרי הבטחת לי שיודעים על הפגישה שלנו. מדוע אם כן עוקבים אחרי סוכנים שלכם עד המלון?"

"על מה אתה מדבר, מג'יד?"

"כל הדרך משדה התעופה עקב אחרינו אופנוע, ושני אנשים נכנסו אחרי ללובי. הם אפילו לא ניסו להסתיר את נוכחותם".

"לא ייתכן. משהו כאן לא תקין. המתן רגע ואבדוק".

מנבר חזר לשולחן שעמד בפינת החדר וחייג. מהעבר השני ענה לו דן מילנר, מפעילו מהשב"כ. "מה קורה פה, דן. מדוע אתם עוקבים אחרי האיראני. הרי דיווחתי לך על הפגישה אתו".

"אנחנו לא עוקבים אחריו. אלה בטח סוכנים של המוסד. החבר'ה האלה לא מוותרים. תן לי לבדוק אתם מה קורה שם".

"חכה כאן", פנה מנבר לעבאספור. "אני מיד חוזר".

מנבר יצא במהירות למסדרון וחיכה למעלית. כשהגיע לקומת הקרקע התפרץ לעבר הלובי והחל לתור אחרי שני הסוכנים. הוא איתר אותם מיד. אחד ישב על הבר, לוגם מכוס בירה גבוהה. שני, בקצה האחר של הלובי, החזיק בידו גיליון של "הראלד טריביון". ספל קפה היה מונח לפניו. אי אפשר היה לטעות בזהותם. הם לבשו מעילי עור שחורים, וגוון עורם השחום בלט בין הנוכחים בלובי. כמו בסרטים, חשב לעצמו מנבר, כשהתקדם לעבר הצעיר שהחזיק עיתון. "מה אתם חושבים לעצמכם, גיבורים גדולים", פנה אליו בעברית.

אין תגובה. הצעיר המשיך לקרוא ואפילו לא הרים את עיניו.

"אתם אפסים. תעופו מפה".

אין תגובה.

מנבר התקרב אליו עוד, התכופף לעברו, נטל את קערת הסוכר ושפך את תוכנה לספל הקפה. ואז הסתובב והלך למעלית. בזווית העין עוד הספיק לראות את השניים קמים ועושים את דרכם אל היציאה מהמלון.

בפעם הבאה ששמע על השניים האלה, זה היה כבר לאחר שנידון ל-16 שנות מאסר. רק אז נודע לו שהשניים, סוכני המוסד, יצאו מהמלון, בעקבות "ההצגה" שעשה בלובי שחשפה את זהותם. הם המתינו לעבאספור במגרש החניה, וכשזה יצא מהמלון, לאחר שביטל את פגישתו עם מנבר, עקבו אחר מכוניתו ומצאו את מותם.

עד כמה אירוני הדבר, סיכם לעצמו מנבר כאשר שיחזר במוחו את השתלשלות הפרשה, זמן רב לאחר שהסתיים משפטו. קערת הסוכר, שאת תוכנה שפכתי בשחצנות האופיינית לי לספל הקפה של סוכן המוסד, חרצה את גורלי.



מנבר בחופשה מהכלא ב-2002. במהלך חופשותיו לא נדרש לדווח לאיש על מקום הימצאו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו