בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כבר לא מוזיאון של היהדות הישנה

טעות נפוצה היא שהאנטי-ציונות החרדית פירושה גם אדישות למתחולל בחברה הישראלית. דבר זה לא היה נכון אף פעם. דווקא הקבוצות הקיצוניות ביותר בהתנגדותן לציונות ולמדינת ישראל הן גם אלה שמתעניינות במתחולל בקרב "האויב". הדוגמה הבולטת ביותר היא המאבק נגד מצעד הגאווה, שהביא לכך שהיום אין אף ילד חרדי שאינו יודע מה זה בדיוק הומו

תגובות

בסוד השיח החרדי, מאת קימי קפלן, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2007, 346 עמודים

אחת התרומות שמעלה ספרו החדש של קימי קפלן היא הבהרת הטעות הנפוצה שיש בהגדרת החברה החרדית כ"חברת לומדים". הגדרה זו, שטבע מנחם פרידמן, אבי המחקר הביקורתי של החרדיות, היתה למטבע לשון שגורה בפיו ובעטו כל מי שעוסק בתחום, עיתונאים וחוקרים כאחד. המשמעות הפשטנית והמוטעית שנלווית לביטוי מתארת חברה בעלת אופי אינטלקטואלי כביכול, שכל בניה יושבים ועוסקים בלימוד ש"ס ופוסקים מבוקר עד ערב. מובן מאליו שלא לכך התכוון פרידמן, וטענתו המקורית התייחסה להסדרים הפוליטיים והכלכליים שנוצרו במדינת ישראל והכתיבו, במישרין ובעקיפין, קיומה של חברת לומדים חרדית, שמתקיימת בעיקרה עד גיל השחרור הגמור מצה"ל. ספרו של קפלן עוזר במובנים רבים להבין את מורכבויותיה של חברה זו, ששיח למדני-אליטיסטי ושיח עממי "נמוך" משמשים בה בערבוביה מתמדת.

קפלן עוסק בהיבטים העממיים של החברה החרדית בישראל בדור האחרון, כלומר מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, ומתאר כמה התפתחויות מרתקות שהתחוללו בתוכה, לא בדרגים הייצוגיים - העילית הרבנית או החסידית - אלא דווקא במה שהוא מכנה "דרגי המשנה"; לא בשיח המכוון החוצה, אל המדינה או אל החברה החילונית שמחוץ לגבולות המובלעת החרדית, אלא דווקא בשיח המכוון כלפי פנים, שצרכניו הבלעדיים הם החרדים עצמם. לא קשה לכאורה לחשוף את השיח הזה; הרי "אבן מקיר תזעק", תרתי משמע: פשקווילים, קלטות שמע, עיתונות מתלהמת - אך פרשנותו מסובכת מאוד ומצריכה כלים רגישים ומעודנים שלא יתמקדו בקוריוזים חד-פעמיים אלא ינסו להבין תהליכים מעצבים וארוכי טווח. קל להיתפש ללשון הצבעונית שמאפיינת את דרכי השיח החרדי בכתב ובעל פה, אך חקר האמת קשה יותר, שכן מדובר בשפה של סמלים, שמצריכה כלים היסטוריים, ספרותיים וסמיוטיים כדי לפענח את מקורותיה, מניעיה וצרכיה.

קפלן עוסק בחברה החרדית שעוצבה בדור האחרון במדינת ישראל בכלים של היסטוריון - ואין זה דבר של מה בכך. המחקר האקדמי והעניין בחברה החרדית פורחים בד בבד עם תהליכי התעצמותה של חברה זו והגידול המתמיד בהשפעתה. על כך תעיד גם הביבליוגרפיה הממוינת החשובה שצירף קפלן לספרו. לא מעט תחזיות ביחס לחברה החרדית ועתידה הושמעו מפי פוליטיקאים, עיתונאים, סופרים וחוקרים; רבות מהן התבדו ורק מעטים קלעו למטרה. לחברה החרדית יש חולשות רבות, שנחשפות לא רק למתבונן מבחוץ אלא גם בשיח הביקורתי הפנימי שמתנהל, מוגבל ככל שיהיה, בתוך החברה החרדית פנימה. יש בחברה זו יסודות של ריאקציה, שמרנות, קיצוניות, ואלימות. יש גם תהליכים גלויים של הסתאבות, ניוון, קיום פרזיטי ועוד שפע חסרונות. אך מצד שני יש בה גם תהליכי התחדשות ויצירתיות, ובעיקר יסודות ויטאליים של חיוניות ועוצמה פנימית, המפתיעים לפעמים אפילו את החרדים עצמם. קפלן מנסה שלא ליפול לפח הזה, ונמנע, או כמעט שנמנע, מלהעריך התפתחויות עתידיות. הדבר בולט במיוחד בדיוניו במה שהוא מכנה "ישראליזציה" של החרדים והתהליך הבלתי הפיך של יציאת נשים לעבודה. אפשר לקבוע בלי חשש כי תהליכים אלה ייתנו את אותותיהם בחרדים בדור הבא.

במבוא העקרוני לספר מציג קפלן כמה שאלות עקרוניות: מה היא דת עממית חרדית, שעומדת לצדה של הדת "הרשמית", לעתים משלימה אותה ולעתים אף מנוגדת לה; וכן, עד כמה אפשר לראות בחרדיות ביטוי של פונדמנטליזם. קפלן בוחן את השאלות הן בהקשר היהודי הן בהקשר ההשוואתי, והוא שותף להגדרות הפוריות שהציע עמנואל סיון, הרואות את החברה החרדית כ"תרבות מובלעת", שאפשר להבינה טוב יותר מתוך פרספקטיווה השוואתית עם חברות פונדמנטליסטיות שמתפתחות בדתות אחרות.

בפרק הראשון דן קפלן בתופעה המרתקת של הדרשות המוקלטות, ובכלל ביחס לתקשורת. מיותר להזכיר בהקשר זה את העובדה שחומייני, עוד בשבתו בגלות צרפת, הצליח להשתלט על החברה האיראנית באמצעות קלטות שהועברו מיד ליד ושוכפלו בהיקף עצום. ניסיונם של דרשנים פופולריים בישראל, שהבולט בהם הוא אמנון יצחק, לא מצדיק לפי שעה מוניטין דומים, ואף על פי כן הדרשה המוקלטת, על "טייפ" או תקליטור, נהפכה בדור האחרון לתופעה חברתית וגם כלכלית בעלת השפעה ברחוב החרדי. ייתכן שאנו עומדים לפני סופה של התופעה הזאת: החדירה הבלתי נמנעת של המחשב והאינטרנט לתוך החברה החרדית, גם אם היא אטית מהמצופה ונתקלת עדיין במעקשים, תחסל בסופו של דבר לחלוטין את הקלטות, שיעברו מן העולם עם הטכנולוגיה הלא-דיגיטלית. קפלן מדגיש את הדומיננטיות של מדיום הדרשנות דווקא בחרדיות המזרחית, המזוהה עם תומכי מפלגת ש"ס, שהיא כשלעצמה מן החידושים הגדולים של האולטרה-אורתודוקסיה בדור האחרון. חבל שהמחבר לא נדרש כלל לסוגיית היחס לכלי התקשורת החדשים, ובראשם הטלפון הנייד ("הכשר") והאינטרנט, יחס שנע במרחב שבין איסור מוחלט לבין "גיור כהלכה".

הפרק השני עוסק במי שמכונים "חוזרים בתשובה" וביחס אליהם. סוד גלוי הוא שהחוזרים בתשובה אינם נקלטים בצורה טבעית ושלמה בחברה החרדית, אשר מגלה כלפיהם יחס של "כבדהו וחשדהו". קיומם דווקא בקרב החרדים (ולא למשל בחברה הדתית-הלאומית) הוא בבחינת מקור לגאווה ואישור כביכול לצדקת דרכם, ולכן הם זוכים לסיוע חומרי, מקימים להם מוסדות מיוחדים ומחברים למענם ספרות הדרכה מיוחדת; מצד אחר, קיומם הוא בגדר של "סוכן כפול", שלעולם יהיה חשוד במניעיו וביכולתו לשרוד את מבחני הנאמנות וההישרדות. בעוד שהיחס אליהם מצד החרדות הליטאית והמזרחית הוא חיובי ביסודו, היחס של החרדות החסידית (למעט חב"ד וברסלב) הוא שלילי. חבל שעניין פנים-חסידי זה לא מוצה, שכן קולות חסידיים חתרניים גורסים שהמשבר החריף שמתחולל בחב"ד על רקע הוויכוח המשיחי, כמו גם הפנים הליצניות של חוגי "הפתק" בחסידות ברסלב, נגרם בעיקרו בשל קליטה בלתי מבוקרת של חוזרים בתשובה במסגרת חסידויות אלה.

בפרק השלישי עוסק המחבר בתמורות שחלו ביחס לשואה ולקחיה - הן מבחינה דתית-תיאולוגית הן מבחינה חינוכית. דרך ארוכה צעדה החברה החרדית מהתעלמות כמעט מוחלטת והפקרת לימודי השואה לחילוניים או לידי אישים חרדיים בודדים (הסופר החרדי משה פראגר, למשל, ראה בנושא שליחות חיים), אל פתיחות הולכת וגוברת ועיסוק מתמיד בנושא. היחס היום נע בין האשמת הציונות החילונית לבין הכנעת ראש והכרה בצורך בגישה רצינית וענוותנית, שרואה בשואה לא רק את חורבנם של מרכזי התורה והחסידות אלא את אסונו של העם היהודי כולו. ענווה זו מביאה בהכרח להתקרבות זהירה גם אל המחקר האקדמי, אל המוזיאונים להנצחה ואל מוסדות זיכרון ממלכתיים ובראשם "יד ושם".

הפרק הרביעי דן בתהליך כלכלי-חברתי שאנו נמצאים בעיצומו: היציאה ההמונית של נשות החרדים לעבודה מחוץ לבית. האשה הצנועה והחסודה, שאמורה להיות ספונה בביתה ולא להיחשף ל"רחוב", מוצאת את עצמה, בכורח המציאות, מחליפה את הבעל-הגבר שרוכן על תלמודו בבית המדרש. להיפוך תפקידים זה - שכמותו, אגב, מצינו גם בחברה החסידית והליטאית במזרח אירופה במאה הי"ט - יש משמעויות מרחיקות לכת שקפלן מתאר. הנשים לא רק צוברות עוצמה בתוך התא המשפחתי, אלא שהן גם נחשפות להשכלה כללית ולתהליכי המודרניזציה והחילון של החברה הישראלית, וחלקן אף מטפחות "פמיניזם חרדי", המערער על הסדר הישן. עוצמתו של התהליך מתבררת מהאיסור שהטילו לאחרונה בחוגי הרב אלישיב על מורות הסמינרים החרדיים לשאת תואר אקדמי. גם התחום הזה אינו סגור. אפשר להניח שאנו רק בראשית הדרך וייתכנו בו תהליכי ריאקציה, וכן פריצה והרחבה אף רבה יותר של הקיים.

הפרק האחרון של הספר עוסק בחדירתה של התרבות הישראלית המודרנית לחרדיות, עד כדי יצירתה של ברייה חדשה ומקורית, שונה מהחרדיות במקומות אחרים בעולם, שאפשר לכנותה "חרדיות ישראלית". יש בה גילויים של השפעה מתמדת (למשל נסיגתה העקבית של היידיש מפני העברית הישראלית, כולל הסלנג שלה); ויש בה גילויים של תרבות נגד וחזרה לאתוסים של הקנאות החרדית שאפיינה את שנות החמישים והשישים. טעות נפוצה בקרב ישראלים רבים היא שהאנטי-ציונות החרדית פירושה גם אדישות למתחולל בחברה הישראלית. דבר זה לא היה נכון אף פעם. דווקא הקבוצות הקיצוניות ביותר בהתנגדותן לציונות ולמדינת ישראל הן גם אלה שמתעניינות במתחולל בקרב "האויב". באופן פרדוקסלי, התעניינות זו משפיעה יותר מכל על הישראליזציה שמתחוללת באופן מתמיד בקרב החרדים, והדוגמה הבולטת ביותר היא המאבק נגד מצעד הגאווה, שהביא לכך שהיום אין אף ילד חרדי שאינו יודע מה זה בדיוק הומו.

החברה החרדית היא כבר מזמן לא שמורת טבע או מוזיאון של היהדות הישנה, כפי שהעריכו קברניטי מדינת ישראל בראשית שנות החמישים. זו חברה תוססת ורבת פנים, שבדרכה הייחודית והעקשנית מאתגרת דרך קבע את חברת הרוב הישראלית. למתעניינים בה היא מספקת שפע בלתי נדלה של "חדשות", צבעים וניחוחות, ועובדה היא שלכל עיתון יומי בישראל יש כתב מיוחד לענייני חרדים (בעוד שלעיתונות החרדית הפורחת אין אף כתב מיוחד לענייני חילוניים). אך חברה זו כבר מזמן איננה ה"אחר" של החברה הישראלית. היא כאן כדי להישאר, היא חלק מאתנו ובמובנים רבים, כפי שמוכיח ספרו של קפלן, גם אנחנו חלק ממנה.



הפגנת חרדים נגד מצעד הגאווה. הם כאן כדי להישאר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו