בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפלפלד - ביאליק: במאבק לטוהר הביטוי

עם צאת "חיים שלמים" לאהרן אפלפלד ובמלאות תשעים שנה להדפסת השיר "חלפה על פני" והמסה "גילוי וכיסוי בלשון" לביאליק

תגובות

"אפפוני מלים תופפות, כעדת קדשות כתרוני, נוצצות בעדיי שווא ומתייפייפות בחן רמייה, חכלילות הפוך בעיניהן ורקב הזימה בעצמותן" (ביאליק, "חלפה על פני").

"נדבר מכאן ואילך במלים פשוטות ישירות, מלים בלא תחפושת (...) לא עוד מלים מצועצעות, אלא מלים שלא דבק בהן רבב של העמדת פנים" (אפלפלד, "חיים שלמים")

רתיעה מפני מלים "נוצצות" ו"מצועצעות", וספקנות לגבי עצם יכולתה של השפה המילולית לבטא בנאמנות את ריבוי פניה של המציאות, עומדות ביסוד יצירותיהם של ביאליק ואפלפלד כאחד - ומכאן גם מאבקם על טוהר הביטוי. "רצף מלים רהוט מעורר בי חשד", כותב אפלפלד באחד מקטעי האוטוביוגרפיה שלו ומוסיף: "אני מעדיף את הגמגום, בגמגום אני שומע את החיכוך ואת אי השקט, את המאמץ לצרוף את המלים מן הסיגים, את הרצון להושיט לך משהו פנימי. משפטים חלקים, רהוטים, מעוררים בי הרגשה של אי-ניקיון, של סדר המחפה על ריקנות" (אפלפלד, "סיפור חיים", כתר, ירושלים 1999, עמ' 95). מנגד לאי-ניקיון זה נמצאת שפתם הטהורה של התינוקות, שאליה מתאווה אפלפלד להאזין - בדומה לביאליק החותם את שירו "חלפה על פני" במשאלה למצוא אצל הילדים את תקנתה של שפתו שנזדהמה: "אלכה לי אל הילדים, המשחקים לתומם בשער, // אבוא אתערב בקהלם, אאלף שיחם ולהגם - // וטהרתי מרוח פיהם ובניקיונם ארחץ שפתי".

את "חלפה על פני" פירסם ביאליק, לראשונה לפני תשעים שנה, במאסף "עולמנו" שבעריכת משה גליקסון (אודסה 1917), ובמקביל לכך הדפיס במאסף "כנסת" שבעריכתו את "גילוי וכיסוי בלשון". שתי יצירות אלה נתנו ביטוי עמוק - בשיר ובמסה - לאותה בעיית יסוד: מגבלות יכולתה של המלה לשקף את ההוויה, וסכנת הזיוף האורבת לפתחה. הד ל"גילוי וכיסוי בלשון" נמצא בדבריו הבאים של אפלפלד, שבהם הוא מדגיש את הבעייתיות שבדיבוב ההוויה החריגה כל כך של השואה: "הגילוי והכיסוי הם מהותו של כל ביטוי. אך לגבינו, יוצאי השואה, מהות זו היא הנפש (...) כל שאירע נראה כה מעוצם, כל כך בלתי סביר, עד שגם המעיד עצמו נראה בעיניו כבדיין (...) הסבך הזה הוא שסכר את פיותיהם של האנשים ועשה אותם אילמים" (אפלפלד, "מסות בגוף ראשון", הספריה הציונית, ירושלים 1979, עמ' 43).

על אותו קושי מעידה הלגה, הדמות המרכזית וגם המספרת של "חיים שלמים": "עיניהם של השוכבים מביטות ואומרות, מה יש לומר? מי יבין אותנו? אפילו אני עצמי לא מבין את עצמי. על הבלתי ייאמן אין טעם לדבר (...) הדממה אולי תביא למלים חדשות. המלים הישנות מאוסות ואסורות" (אפלפלד, "חיים שלמים", כתר, ירושלים 2007, עמ' 204). דברים אלה מבטאים היטלטלות בין ייאוש מן השפה המילולית לבין תקווה לביעורן של מלים שחוקות ומזויפות ולהולדתן של "מלים חדשות". את הכורח לבחון את המלים ולברור אותן קיבלה הלגה כצו מאמה, עוד בטרם שואה: "רק מלים קטנות שאפשר למשש אותן ראויות שייאמרו. המלים הגדולות מוטב להן שיישארו גנוזות" (שם, עמ' 226); ואכן כאשר נדמה להלגה שהיא סוטה מכלל זה (אף בעניינים שוליים), הריהי באה לכלל חרטה על "המלים החיצוניות" שיצאו מפיה.

ההכרה הכואבת בסטייה מן המבע הלשוני הנאמן ותחושת ההחמצה הנלווית לכך - שהן נחלת גיבורי "חיים שלמים" (וגיבורים נוספים של יצירות שקדמו לספר זה),(1) מלוות את מפעלו הספרותי של אפלפלד, המתוודה על אי-הצלחתו למצוא מלים לאי-אלו "כתמי זיכרון" עזים במיוחד. מאמציו בנדון העלו, לדבריו, "בליל של מלים", "מלים לא נכונות", "קצב משובש" ו"דימויים חלשים או מוגזמים" ("סיפור חיים", עמ' 49). מבחינת המלים "המפרפרות" תחת ידיו דומה אפלפלד - ברוח לשונו הציורית של ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון" - "למי שעובר על הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גליד אחד יותר מהרף עין (...) בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה". אלא שבעולמו של אפלפלד אין סכנה זו מוגבלת למישור הפואטי; אי-יכולת לגשר על התהום במלים נהפכת לשאלה קיומית - המאיימת על עצם המשכיותם של החיים.

אמנם רווחת אצל אפלפלד גם אופציית השתיקה, הנתפשת לעתים "כשפה הראויה לדיבור" יותר מכל המלל הריק שמסביב. לא מעט מגיבוריו קופצים את פיהם וממעטים לדבר, ועם זאת הם מבינים זה את זה בלא מלים: "תומס אינו מספר, אלא כורה מאלמו פה מלה ושם משפט מקוטע. מינה אוהבת את מלותיו. נכון, הבלתי אמור רב על האמור, אבל כל מלה שלו היא ציור" ("חיים שלמים", עמ' 222). אולם לא הכל יכולים להתחפר בעולמם ולשתוק: "מסתבר כי בקרב השתקנים יש שהם סכנה לעצמם. לפני כמה ימים שם קץ לחייו אחד השתקנים העיקשים. היה יושב בפרוזדור כדי להרחיק עצמו מן הוויכוחים הקולניים. באחד הלילות שפך על עצמו נפט ושרף את עצמו" (שם, עמ' 194).

אך בין שתיקה לדיבור ניתן להיאחז בעוד דרכי ביטוי, אשר עליהן מצביע ביאליק בחתימת מסתו "גילוי וכיסוי בלשון": "עד כאן לשון המלים. אבל מלבד זה 'עוד לאלוה' לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכייה והשחוק (...) הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח (...) כל יצירת רוח שאין בה מהד אחד משלושה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם". ב"חיים שלמים" של אפלפלד ניתן להבחין בשפות נוספות על אלה שמנה ביאליק, ובתוכן שפת ההתבוננות, שפת החלום - ושפת התפילה אשר על אודותיה אבקש להרחיב מעט.

על תפילה שבלב - המיוסדת על הרהורים בלא אומר ובלא דברים - מלמד הפסוק הבא החוזר בנוסחים דומים: "לפעמים נראה המקום כבית תפילה אילם שבו כל אחד שקוע בנפשו ויונק מן הדממה" ("חיים שלמים", עמ' 231 וכן עמ' 211). לצד זאת נמצא ניגון של תפילה שאינו מותנה דווקא בהבנת המלים אלא באטמוספירה שלהן: "אמש רשם לו אריך את הבית הראשון של השיר 'ידיד נפש' באותיות לטיניות (...) ולבסוף לימד אותו את הנגינה ואמר לו, 'זו תפילה יהודית'. 'אני לא מבין דבר', אמר תומס בקול ביישני" - ועל כך הוא נענה: "תפילה לא צריכים להבין" (שם, עמ' 222). על כוחם של הניגון והתפילה בגישור על התהום מעידה הלגה: "פחדנו מהדממה. כל אימת שמחשבות רעות עלו ממחבואן היינו חשים לכבות אותן בשירים (...) השירים והתפילות טובים מן הדיבורים" (שם, עמ' 248, 249).

בצד התפילה באלם ובניגון מבקשים "חצאי-היהודים" (מאב או מאם), העומדים במוקד "חיים שלמים", ללמוד את "השפות הקדושות" (עברית ויידיש), להבין את מלות הניגון, ולדבוק בתפילה לא רק כאמצעי להעברת משאלות, אלא גם כבסיס לגילוי זהותם היהודית ולעיצוב ישותם "השבטית". ואכן, אחד משיאיו המרגשים ביותר של ספר שובה לב, מזכך ומרתק זה הוא תיאור הלוויה של גיזלה, אמה של הלגה, אשר גם לאחר שעברה שבעה מדורי גיהנום לא חדלה להשמיע באוזני חברותיה את תפילת "שמע ישראל" ואת הכרתה הנחושה שלפיה "בכל זאת נפלא להיות יהודי". במעמד הלווייתה "נפער ריק גדול ומאיים. מינה כנראה חשה באיום ופתחה בתפילת 'ידיד נפש', ומיד הצטרפו אליה חברי. אחריה שר תומס את 'אדון עולם', והיתה לי תחושה שאנו מגביהים את אמא כדי שכניסתה לשמים תהיה קלה יותר" (שם, עמ' 240).

אצל ביאליק, לעומת זאת, אפשר להכיר בפיחות מתמשך במעמד התפילה - כתולדה מהשבר

באמונה שידע המשורר עוד בבחרותו. "על שפתי פרפרה ומתה תפילת אבות", אומר ביאליק ב"לפני ארון הספרים", ולנוכח פרעות קישינב (המתגמדות כמובן אל מול השואה) הריהו מכריז: "התפללו אתם עלי! אני - לבי מת ואין עוד תפילה בשפתי" ("על השחיטה"). בעייתיותה של התפילה אצל ביאליק שבה ועולה גם ב"חלפה על פני": "במה אבוא אל הקודש ואיכה תטהר תפילתי? ושפתי אלוהים שוקצה כולה ותהי כשפת פיגולים".(2)

במסגרת המאבק של ביאליק ואפלפלד לטוהר הביטוי אפשר לכלול גם מרכיב נוסף - והוא בחירתם לכתוב על מה שבלבם, ולא על מה ש"באופנה" או על מה שמצופה מהם. בראיונות שונים חוזר אפלפלד ומספר כיצד לחצו עליו עורכים "לעזוב את השואה", "לשכוח את מה שהיה", ותחת זאת "לכתוב על הארץ, על קיבוציה ועל בניה הלוחמים". ואמנם "בשלבים ראשונים של הכתיבה שלי", כותב אפלפלד, "התאמצתי לנתק עצמי מן האתמול ולשתול עצמי בהוויה חדשה זו. בגמגומי הראשונים הייתי איכר, עובד בהרי יהודה, חבר קיבוץ, לוחם בפלמ"ח ושומר כרמים. הכל, רק לא אני (...). יזהר, שמיר וגורי שימשו לי דוגמה. זו היתה ספרות צעירה ואופטימית שהלמה את מאוויי הכמוסים להשתנות, להשתכח ולהיות נער מקומי" ("סיפור חיים", עמ' 138, 139).

אלא שלאחר זמן שב אפלפלד ונסוג אל עצמו, "השלים" עם הביוגרפיה שלו ומיקד את פועלו הספרותי בעולם הכבד, המורכב אך האמיתי, שממנו הוא בא ואשר אותו הוא נושא עמו כל ימיו. את הנופים האנושיים והחזותיים האלה של מראות השתייה שלו חוזר אפלפלד ומחייה גם ב"חיים שלמים". מכאן מובן גם וידויו על העדר התעוזה שלו לכתוב על נופי המדבר של ארץ ישראל (למרות קירבת הנפש שלו אליהם), שכן "ילדותי, הורי והסבים נטועים היו בנוף אחר. לא יכולתי לעקור אותם מן האדמה ומן הצמחייה שאליהם הם מחוברים (...) נותרה אותה מחיצה ביני ובין הנוף המאומץ" (שם, עמ' 154).

בדומה לכך פירש ביאליק מדוע אין הים בא לידי ביטוי של ממש במכלול יצירתו, למרות שהותו בת עשרים השנה לחוף הים השחור (אודסה) ומגוריו לחוף תל-אביב. את הנוף קולטים רק בימי הילדות - הטעים ביאליק והוסיף: "הים, למשל, אינו עושה עלי רושם כל כך חזק, כי בימי ילדותי לא ראיתי ים, ולבי לא נתקרב אליו. לא כן הנהר שנכנס בלבי בימי ילדותי. יער וערבה קרובים ללבי, כי גדלתי בהם. אבל במקרה היתה בימי ילדותי חולה (ערבת-חול) אחת. החול הזה נעם לי ונראה לי פנטסטי מאוד, היה בעיני כמדבר שהלכו וחנו בו בני-ישראל (...) ועד היום החול נעים לי מאוד (...) יותר מן הים, כי נתקשרו בו הרבה חוויות נפשיות מימי ילדותי" (ביאליק, "במעלה", ינואר 1933).

אף כלפי ביאליק התעוררה ציפייה שימיר את שירי התוכחה "הגלותיים" שלו ב"שירת תחייה", אשר תדובב את שיבת עם ישראל לאדמתו ואת בניין מולדתו. כך, לדוגמה, כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק (אז רבה של יפו, ולימים רבה הראשי של ארץ ישראל) אל ביאליק באיגרת לבבית לרגל ביקורו הראשון של המשורר בארץ ישראל ב-1909: "משוררנו הגדול והאהוב (...) העירה כינורך המלא עוז ועדנה לשיר לנו שירת הארץ. שירת התחייה (...) שירה נא לנו על החיל והחוסן, על העושר והכבוד אשר לאלוהי ישראל, בשמים ובארץ, בבקעה ובהר, בכרמל ובשרון" (ארכיון בית ביאליק, הראי"ה קוק לביאליק, ז' בניסן תרס"ט).

הפער שבין הציפיות שתלו אנשי היישוב ומנהיגיו בביאליק לבין מה שהיה המשורר נכון לספק להם, התגלע במלוא חריפותו בנשף הפרידה שנערך לכבודו ביפו בתום ביקורו. במודעות שהופצו לרגל האירוע נכתב שבמהלך הנשף עתיד ביאליק לקרוא "יצירה חדשה" שלו, ורבים ציפו ל"פואמת תחייה" מזמרת-הארץ - אשר נועדה, כביכול, להבשיל במוחו של המשורר בהשפעת רשמי ביקורו בארץ האבות. אלא שלתדהמת הציבור בחר ביאליק לקרוא להם פרק מתוך סיפורו שבכתובים "מאחורי הגדר", שלא זו בלבד שאינו קשור כלל לתחייה הלאומית, אלא שעלילתו עוסקת ביחסים שבין צעיר יהודי לנוכרייה. והנה כאשר ניסה מנחם שינקין (ממנהיגי היישוב) לבטא את מורת רוחו מבחירה זו - קטע אותו ביאליק בכעס באמצע דבריו, הבהיר לקהל הנאספים שמעולם לא הבטיח לכתוב "פואמת תחייה חדשה על הרי יהודה", וחתם את דבריו בקריאה רבת פאתוס של שירו "אכן חציר העם": "אכן חלל העם (...) אכן נבל העם (...) כולו רקב ומסוס מכף רגל עד ראש!" (ראו: יעקב יערי-פוליסקין, "ביקורו הראשון של ביאליק בארץ", "דואר היום", כ"ד בחשוון תרצ"ה).

יסודות התוכחה והזעם שבשירת ביאליק (וכנראה במיוחד משא הקיטרוג שלו "בעיר ההרגה") עוררו באפלפלד הצעיר רתיעה מהמשורר הלאומי. אמנם לראשונה, כילד בן שמונה, התוודע אפלפלד על אודות ביאליק במחנות מפי מעריציו של המשורר, "שאת שמו של ביאליק היו הוגים במין דבקות דתית (...) ובשם זה נצררו תקווה, אמונה ואיזו אינטימיות כמוסה" ("מסות בגוף ראשון", עמ' 87). אך לעומת זאת נתפש ביאליק בדימוי של חלק מפליטי השואה כשותף לאלה "המאשימים" אותם בגורלם המר: "משורר גדול זה, שכל רגש של דורו נצרף בו עד דק, היה לנו ילדי השואה, שרטת על גבי פצע מגליד (...) לא העזנו לפתוח את ספריו. פחדנו כי האצבע המאשימה תציץ אלינו שוב מתוך הדפים. אל נכחיש: הלב לא היה מסוגל לקלוט את הפאתוס" (שם, עמ' 89).

אלא שברבות השנים הכיר אפלפלד במה שהוא מכנה "הזהב הצרוף שמאחורי העימום הלאומי", ועמד על כך ש"יצירתו הגדולה של ביאליק היא התרסה כנגד הסבל חסר המשמעות, הסבל המכער, המכתים את צלם של אדם, וכיסופים לפשר חדש ולעילוי-נפש טהור (...) שירתו של ביאליק היא מעין תחושת בראשית, תחינה ותפילה למתן משמעות לסבל וממילא לחיים" (שם, עמ' 92).

את הדברים האמורים השמיע אפלפלד בטקס זכייתו ב"פרס ביאליק לספרות יפה" (1979), שבמסגרתו הביע גם את המחשבות הבאות הנוגעות לקשר הדורות בין הסופרים במאבקם לטוהר הביטוי: "אם סופר אתה, ומלאכת המלים היא מלאכתך, אין לך אלא ללכת אל האמנים הגדולים וללמוד מהם לשון, צרוף ודימוי. ממילא אתה בא לידי השתאות על מה שעשו ראשונים, שהכשירו לך כלים והעמידו מסד, כדי שבבוא היום תוכל גם אתה להניח לבנה משלך".

(1) ראו: "עולמו של אפלפלד", "מכאן", כרך ה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ינואר 2005, הכולל בין היתר מקבץ עשיר של מחקרים הנוגעים לנושא השפה, השתיקה והמוסיקה ביצירת אפלפלד. כן ראו בהקשר רחב יותר: לילי רתוק, "בית על בלימה - אמנות הסיפור של אפלפלד", חקר, ירושלים 1989; יגאל שוורץ, "קינת היחיד ונצח השבט: אפלפלד - תמונת עולם", כתר, ירושלים 1998.

(2) קורצווייל רואה קשר בין משבר האמונה למשבר המלה, וב"חלפה על פני" הוא מוצא את הביטוי הקיצוני לאכזבתו של ביאליק מהמלה: "המלה הגואלת כביכול, מלת הישע והתקווה - היא היא הזונה. 'מלים תופפות כעדת קדשות'" (ברוך קורצווייל, "ביאליק וטשרניחובסקי - מחקרים בשירתם", שוקן, תל אביב 1971, עמ' 185). במסתו המאוחרת "המתח בין השיר לדממה ביצירתו של ביאליק" מצביע קורצווייל על תמורות שחלו להערכתו אצל המשורר בתפישת היחס בין השירה לאלם (שם, עמ' 189-207). להרחבה ראו גם קובץ המאמרים: "על 'גילוי וכיסוי בלשון' - עיונים במסתו של ביאליק", בעריכת צבי לוז וזיוה שמיר, אוניברסיטת בר אילן 2001.



ביאליק בשנת ביקורו בארץ ישראל, 1909


אהרן אפלפלד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו