בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רחוק למעלה בכה אלוהים

מותו של הפסנתרן זיגי סקרבניק לפני 40 שנה, בן 24 בלבד, הוא לדעת רבים אחת האבידות הגדולות של המוסיקה הישראלית. עם צאתו מחדש של האלבום פורץ הדרך של "החלונות הגבוהים", שבו הוא ניגן ועיבד, ג'וזי כץ, אריק איינשטיין, אהרל'ה קמינסקי ומוסיקאים אחרים נזכרים בסקרבניק

תגובות

"המלה 'גאונות', אנחנו משתמשים בה הרבה היום, לפעמים בצדק ולפעמים לא בצדק", אומר אריק איינשטיין. "אני חושב שבמקרה של זיגי היא התאימה. הוא היה פסנתרן מדהים, מוסיקלי כמו שד. רק מלהסתכל על האצבעות שלו יכולת להבין שיש כאן משהו מולד. החלק העליון, הכריות, היו ככה טיפה יותר רחבות מהרגיל. כאילו הידיים שלו נבראו לנגינה". גם ג'וזי כץ לא יכולה לשכוח את האצבעות של זיגי סקרבניק. "הן היו משהו מיוחד", היא אומרת, "שטוחות בקצה שלהן, כאילו הוא נולד לנגן".

בימים אלה ראתה אור מהדורה מחודשת של האלבום היחיד של "החלונות הגבוהים", לרגל 40 שנה ליציאתו. האלבום הזה הוא אבן דרך: הרגע שבו הפופ העולמי חדר אל תוך הזמר העברי ואירוע שבעקבותיו המוסיקה הישראלית שינתה את פניה. זה גם אלבום שאחרי 40 שנה לא איבד דבר מהרעננות שלו - בזכות הלחנים הנהדרים של שמוליק קראוס, בזכות השילוב הקולי החד-פעמי בין איינשטיין, כץ וקראוס, אבל במידה רבה גם בזכות הנגינה החדשנית של המוסיקאים שהשתתפו באלבום, ובהם זיגי סקרבניק.

ב-21 ביולי 1967, שלושה חודשים אחרי שהאלבום יצא, סקרבניק מת מסרטן. הוא היה בן 24 בלבד, ולדעת מוסיקאים רבים, מותו היה אחת האבידות הגדולות של המוסיקה הישראלית. יציאתו המחודשת של האלבום של "החלונות הגבוהים" היא הזדמנות לספר את סיפורו, שכמעט אינו ידוע מחוץ למעגל המצומצם של מוסיקאים ותיקים.

סקרבניק נולד ב-1943 בעיירה ליד ורוצלאב (ברסלאו) שבפולין ועלה לארץ עם משפחתו בגיל 14. בפולין הוא ניגן בכינור ובאקורדיון, בישראל כבר התמקד בפסנתר. ככל הידוע, הוא לא למד בצורה מסודרת, ובגיל 15 כבר הופיע במועדוני לילה בתל אביב ועזר לפרנס את משפחתו, שהתפרנסה מעבודתו של האב כרוכל ב"שוק הפולני" ברחוב לילנבלום.

"צריך לזכור שמוסיקאים הרוויחו אז הרבה יותר מהיום", אומר המתופף אהרל'ה קמינסקי, חברו הטוב ביותר של סקרבניק. "כשהייתי בן 20 ורק התחלתי לנגן במועדונים, הרווחתי 1,000 לירות בחודש. פועל מקצועי במפעל של אבא שלי הרוויח אז 300 לירות. ואני מניח שזיגי הרוויח יותר ממני. הגיע לו. הוא היה נגן הרבה יותר טוב".

ברקיע השביעי

אריק איינשטיין: "הוא היה פסנתרן מדהים, מוסיקלי כמו שד. רק מלהסתכל על האצבעות שלו יכולת להבין שיש כאן משהו מולד"
תצלום: אבי ולדמן
סקרבניק היה בן 17 כשקמינסקי, המבוגר ממנו בשנתיים, ראה אותו לראשונה. "הלכנו למועדון 'עומר כיאם' כל החבר'ה מלהקת הנח"ל", הוא מספר. "אני הייתי אז בשלב התחלתי של לאהוב ג'ז. אף פעם לא ראיתי ג'ז בהופעה. ופתאום אני רואה ילד שמנגן כמו עילוי. הייתי מוקסם. בשלב מסוים המתופף שניגן עם זיגי הלך לבר והחבר'ה אמרו לי 'נו, זאת ההזדמנות שלך'. התיישבתי ליד התופים, זיגי ניגן איזו בלדה, ואני הייתי ברקיע השביעי. עצמתי עיניים, נכנסתי למין טראנס, ופתאום אני מרגיש שמישהו נוגע לי בכתף. זה היה זיגי. הוא עמד מאחורי ואמר, 'היי, גמרתי, אתה יכול להפסיק לנגן'.

"אני חייב לזיגי את רוב הבסיס שלי בג'ז", ממשיך קמינסקי. "אפילו את הטעם שלי. היתה לו הבנה אינטואיטיווית מדהימה של מה טוב ומה לא, מה בא מהנשמה ומה מסחרי. וזה ילד בן 17 שלא למד בתלמה ילין".

בשביל רבים אחרים סקרבניק היה מורה דרך בעולם הג'ז, למרות גילו הצעיר. "זיגי לימד אותי מה זה ג'ז, הוא הדליק אותי על המוסיקה הזאת", אומרת הזמרת עדנה גורן, ששירתה עם סקרבניק בתזמורת חיל האוויר. "זיגי הסביר לי את הדבר הכי חשוב: שבג'ז מוחאים כפיים בפעמה השנייה והרביעית. הוא היה גאון בעיני. פסנתרן נפלא", אומרת הפסנתרנית אלונה טוראל, שלמדה אתו בתיכון. והבסיסט שמוליק ארוך מספר שבפעם הראשונה ששמע את סקרבניק בפעולה, שלוש שנים לפני שהשניים ניגנו יחד בהקלטות של "החלונות הגבוהים", "הלך לי כל החשק לנגן. הוא ניגן נפלא. עשר רמות מעל כולנו. ממש התביישתי. אבל כשניגנו יחד, אף על פי שהוא היה יותר טוב ממני, הוא תמיד נתן לי להרגיש שמה שאני עושה זה נהדר. הוא הרים לי כל הזמן להנחתות, ואני פרחתי בזכותו".

אוסקר פיטרסון התלהב

אהרל'ה קמינסקי: "אני חייב לזיגי את רוב הבסיס שלי בג'ז. היתה לו הבנה אינטואיטיווית של מה טוב ומה לא. וזה ילד בן 17 שלא למד בתלמה ילין"
בתחילת שנות ה-60 איש לא חלם להוציא אלבומי ג'ז בישראל, ולכן אין כמעט הקלטות מהתקופה. קמינסקי מחזיק בכמה סרטי הקלטה שבהם מתועדת נגינתו של סקרבניק. כשהוא משמיע אחת מההקלטות, בלוז שהוקלט ככל הנראה ב-1962, אוחזת בו התרגשות גדולה. "הוא לכל היותר בן 19 כאן, אבל תשמע איזו בגרות. זה מאוד לירי, מאוד עדין, אבל עם תחושה חזקה של סווינג. יש לי צמרמורת בכל פעם שאני שומע את זה", אומר קמינסקי ובעיניו מופיעות דמעות.

קטעים קצרים מההקלטה שקמינסקי משמיע משולבים בשיר "היה היה (לזיגי)", שסוגר את אלבומו של אריק איינשטיין "פוזי". השיר, שמוקדש לסקרבניק והוקלט כשנתיים אחרי מותו, יוצא דופן ברפרטואר של איינשטיין, בעיקר מפני שאיינשטיין נשמע בו צורח. מלות השיר אומרות בין השאר "היה היה פעם מלך אחד... היה היה ויהיה הוא לעולם". איינשטיין וקמינסקי לא זוכרים של מי היה הרעיון לשלב קטעי נגינה של סקרבניק בתוך השיר, אבל איינשטיין זוכר שהמלים נכתבו מתוך הכאב שלו על מותו של הפסנתרן. "חשבתי על זיגי כשכתבתי את זה, בוודאי. 'רחוק למעלה בכה אלוהים'", הוא מצטט במדויק מהזיכרון.

את הגושפנקה הסמכותית ביותר לכישרונו של סקרבניק נתן פסנתרן הג'ז הגדול אוסקר פיטרסון, שביקר בארץ בסוף שנות ה-50 עם אלה פיצג'רלד, שמע את סקרבניק מנגן והציע לו ללמוד תחת חסותו בארצות הברית. סקרבניק נסע לניו יורק אחרי הצבא, ניגן במועדונים ולמד אצל אחד המורים המפורסמים בעיר. במקום לשלם למורה כסף, הוא שיחק אתו שחמט (סקרבניק היה שחמטאי מחונן). לדברי קמינסקי, "הוא התחיל להשתלב בסצינת הג'ז בניו יורק ומוסיקאים רציניים מאוד העריכו אותו, אבל היו שתי בעיות. בעיה אחת היתה שהוא היה נחבא אל הכלים. אף פעם לא נדחף. אם בתל אביב היה קשה מאוד לגרום לו לעלות לנגן בג'ם סשן, אז בניו יורק על אחת כמה וכמה. אולי הוא לא האמין בעצמו כפי שהיה צריך. הבעיה השנייה היתה בריאותית. מאז שהכרתי אותו הוא סבל מכאבי בטן, ובניו יורק זה החריף. בסופו של דבר זה מה שהחזיר אותו לארץ". ייתכן מאוד שכאבי הבטן האלה היו קשורים לסרטן שממנו מת סקרבניק ואובחן רק בשלב יותר מאוחר.

לא דומה לשום דבר

זיגי סקרבניק
שמוליק קראוס וג'וזי כץ הרבו לפקוד את המועדון "אילקה ואביבה" בזמן שסקרבניק וקמינסקי ניגו במקום, וקראוס אף עלה לנגן עם השניים פעמים רבות. הבחירה שלו לשלב את סקרבניק בהקלטות של "החלונות הגבוהים" היתה טבעית. קראוס רצה שהאלבום יישמע עדכני בסאונד ובקצב שלו (קמינסקי, למשל, קיבל ממנו הנחיה להקשיב ל"ריבולבר" של הביטלס לפני ההקלטות), וסקרבניק היה "האיש הכי קצבי בארץ, הגאון של תל אביב", אומר קמינסקי. "לדעתי, יש לו חלק נכבד מאוד בסאונד של 'החלונות הגבוהים'".

כץ מתקשה לשחזר את תהליך ההקלטה של האלבום: "האמת היא שקצת לא הייתי בעניינים. הנגנים עשו את הפלייבק ואני שרתי. לא התעניינתי בדברים שמסביב. אבל שמוליק מאוד סמך על זיגי, ואני בטוחה שזיגי השפיע. שמוליק ידע בערך שלושה אקורדים. הוא היה אומר מה הכיוון הכללי, והרבה היה תלוי בנגנים".

שמוליק ארוך, שניגן בס וגיטרה חשמלית, זוכר את ההקלטות היטב. "זה לא היה דומה לשום דבר שנתקלתי בו קודם", הוא אומר. "בדרך כלל באותה תקופה אם ניסית לנגן משהו מיוחד, משהו שעלה אצלך בעקבות האזנה לאלבומים מחו"ל, היו אומרים לך, 'זה לא נשמע ישראלי'. שמוליק קראוס, וגם זיגי, עודדו אותי לנגן את הדברים החדשים האלה. זה לא היה ניסיון לעשות בכוח משהו שלא נעשה עד אז בארץ, זה פשוט קרה כך כי האנשים היו מקוריים ולא הגבילו את עצמם וגם היתה מין התפרצות של ראשוניות, שמומשה בצורה מקצועית".

על פי עטיפת האלבום, סקרבניק היה אחראי ל"עיבוד התזמורתי", אבל לדברי ארוך התרומה הקריטית שלו להצלחת האלבום היתה "הנגינה, הגרוב המיוחד שלו, מרחב הביטוי שהוא הותיר לנגנים האחרים. חלק מהקסם של האלבום הזה הוא שכמעט לא היתה היררכיה", ממשיך ארוך. "ברור ששמוליק כתב את השירים ולא עשו שום דבר שהוא לא אהב, אבל 'החלונות הגבוהים' היתה שישייה, לא שלישיית זמרים עם נגנים מלווים. כל אחד בא עם משהו שבער בו ומשך לכיוון קצת אחר, והמפגש יצר אנרגיה מיוחדת. אחר כך, כש'החלונות הגבוהים' יצאו להופעות בחו"ל, זה התפרק. לקחו מעבד פה, מעבד שם. כבר לא היה לזה את הגרוב של האלבום".

האלבום של "החלונות הגבוהים" יצא באפריל 1967. כמה שבועות לאחר מכן החמיר מצבו הבריאותי של סקרבניק והוא אושפז בבית חולים ואובחן כי יש לו סרטן. אחיו, משה ניב, לא יודע עד היום אם הסרטן היה בקיבה או במעיים. איינשטיין זוכר שכשביקר אותו בבית החולים סקרבניק היה אופטימי: "הוא אמר לנו כל הזמן, 'אני אצא ואני אנגן'". גם לעדנה גורן יש זיכרון דומה: "ישבתי לצדו ומתוך דמדומים של מצב קשה הוא אמר: 'עדנה, הם הצילו אותי'. למחרת נודע לי שהוא מת. בן כמה הוא היה - 23? 24? איזו אבידה. הוא היה גאון פנומנלי ונשמה יתרה. זה נשמע טיפשי אבל תמיד חשבתי, מתוך הרגשנות שלי, שאולי אלוהים רצה אותו שם".



זיגי סקרבניק. גאון שנחבא אל הכלים


"החלונות הגבוהים". הם היו בעצם שישייה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו