בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממלכת השמנים והמדינה של הרזים יוצאות למלחמה

בשנים שלפני קום המדינה ובעשור שאחריו היה ספר הילדים הקלאסי של אנדרה מורואה ספר פופולרי למדי בין קוראים צעירים, אך מאז נשכח. עכשיו מופיע תרגום חדש, בצירוף התרגום הישן, ומספק לילדים של אז רגע מתוק של נוסטלגיה

תגובות

השמנפופים והחדחוטים; המשמנאים והמרזנאים אנדרה מורואה. איורים: ז'אן ברולר. שני תרגומים בכרך אחד. תירגם מצרפתית (חדש): עידו בסוק, תרגום ישן: א. ל. יעקובוביץ'. הוצאת מטר, 188 עמ', 78 שקלים

החלטתה של הוצאת מטר לפרסם בכרך אחד תרגום ישן ותרגום חדש לאותו ספר היא החלטה המכבדת את אוהבי הספרים, את אספני הספרים, את ההיסטוריה של ספרות הילדים ושל הספרות בכלל; אין לי ספק שמחווה זו היא שהביאה את הספר, זמן קצר לאחר הופעתו, לרשימת רבי-המכר. נראה שלא הילדים הביאו אותו לשם, אלא דווקא המבוגרים, חלקם ודאי כבר שוכני בתי אבות, שהופעתו המחודשת הרעידה בהם נים נוסטלגי. בזוכרם את "המשמנאים והמרזנאים" של ילדותם, הם שמחו לפגוש בו שנית, עם פניו הישנות והחדשות כאחד, ואולי גם לנסות ולתווך בינו לבין דור הנכדים.

הספר נקשר, רעיונית וז'אנרית, עם כמה וכמה ספרים מובחרים אחרים, שניסו, לפניו ואחריו, להראות את האיוולת שבמלחמות; הוא מעלה על הדעת את "מסעות גוליבר" של ג'ונתן סוויפט, אחדים מספרי "דוליטל" של יו לופטינג, את "מעשה במעשה" של א. א. מילן (ספרו הראשון של מחבר "פו הדוב"), את "המלחמה האיומה על החמאה" של דוקטור סוס (הממחיש את אימת החימוש הגרעיני), ואת "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" של אפרים סידון שלנו. בכל אלה מוצגות המלחמות כשנאת חינם בין אוכלוסיות שוביניסטיות בעלות דעות קדומות וכגחמות של שליטים נפוחים ומטופשים, שעניינים של כבוד מדומה יקרים להם הרבה יותר מדם נתיניהם.

את הספר, "Patapoufs et Filifers" שמו בצרפתית, כתב הסופר, ההיסטוריון והמסאי הצרפתי-יהודי, חבר האקדמיה הצרפתית, אנדרה מורואה (1967-1885), או בשמו האמיתי אמיל הרצוג; הוא ראה אור לראשונה בצרפת בשנת 1930, תורגם לאנגלית בשנת 1942, ושנתיים לאחר מכן תורגם לעברית על ידי א. ל. יעקובוביץ' בשם "המשמנאים והמרזנאים". בשנים שלפני קום המדינה, ואולי גם בעשור שאחריו, היה זה ספר פופולרי למדי בין קוראים צעירים, אך מאז נשכח.

סיפור המעשה: שני אחים, אדמון ותיירי, הראשון שמנמן והשני כחוש, מחליקים בעת טיול עם אביהם ביער בין שני סלעים ומוצאים עצמם בארץ תת-קרקעית, הנחלקת בין שני עמים: מכאן החדחוטים (מרזנאים בתרגום הישן) ומכאן השמנפופים (משמנאים). הראשונים כחושים, זריזים, חרוצים, מחשבי חשבונות ודייקנים-על-השנייה, והאחרים מכריסים, זללנים, עצלנים, טובי מזג ואוהבי החיים הטובים.

השנאה ההדדית גורמת לפרוץ מלחמה ביניהם, שמסתיימת בתיקו משונה; ועידת שלום עומדת להיפתח, כשהמחלוקת העיקרית (וכל קורא רואה מיד כמה היא אידיוטית) היא אי נייטרלי, ששוכן בין ממלכת השמנים לרפובליקה של הרזים, ששני הצדדים ניצים על שמו. אלה דורשים ששמו יהיה חוטו-פוף (צנמת דשן בתרגום הישן) ואלה עומדים על כך ששמו יהיה פופו-חוט (דשנת צנם). הוועידה נגמרת בפיצוץ רבתי, שגורר אחריו מלחמה נוספת, שמסתיימת בכך שהרזים כובשים את ממלכת השמנים.

אלא שאז, מתוך המעורבות והמגע הקרוב בין הצדדים, הולכת ונוצרת ביניהם מעין אינטגרציה: השמנים לומדים קצת חריצות, דייקנות ודיאטה ואילו הרזים הופכים ללקקנים ולנהנתנים וכרסם מתעגלת בהתאם.

ניסה מורואה ללמד את ילדי העולם כמה אוויליות והרסניות הן המלחמות, ונמצא מלמד אותם את ההיפך: רק אם תכניע את אויביך (או תיכנע להם) יש סיכוי שהעוינות ביניכם תיפסק; תתחילו להיות דומים זה לזה - וכל ההדורים יתיישרו. ודאי שמורואה לא התכוון לזה, אך בסיפורים כאלה, מה לעשות, המשל לא תמיד דומה לנמשל (יש הסבורים כי הוא התכוון ליחסי צרפת-בריטניה, ואולי ליחסי גרמניה-צרפת).

הסיפור משעשע מאוד, גדוש תיאורים ואיפיונים עסיסיים, נע ללא הרף מהשמנים לרזים ומהרזים לשמנים. אדמון, בדרך הטבע, מסתפח אל השמנים, ותיירי אל הרזים. כל אחד מהם הופך למזכיר של אישיות דומיננטית במחנהו וכך הם רואים את העימותים מקרוב וגם נוטלים בהם חלק. בסופו של דבר, כשהאיבה הופכת לדו-קיום, הם חוזרים ועולים אל פני האדמה, שם ממתין להם אביהם. בעוד שמתחת לאדמה עברו עליהם עשרה חודשים סוערים, על האדמה עברה שעה אחת בלבד.

יפה עשתה ההוצאה, שהוסיפה לשני התרגומים הקדמה מאירת עיניים מאת ד"ר דינה חרובי, מהחוג לצרפתית באוניברסיטת תל אביב, שבה היא מספרת בפירוט על תולדות הספר ועל שני יוצריו, הסופר אנדרה מורואה והמאייר ז'אן ברולר. התרגום הישן מלווה באיורי השחור לבן של ברולר, שליוו גם את ההוצאה הראשונה בעברית. מסתבר, שהיו אלה רק חלק מהאיורים המקוריים. כל האיורים מלווים את התרגום החדש.

אלא, כנראה כדי שלא ישתעמם הקורא לנוכח הכפילות, נצבעו רוב איורי התרגום החדש. והתוצאה: לרגע נדמה שהאיורים קיבלו "חיים", אבל במשנהו אתה חש אי נעימות קלה, כשמשטחי הצבע המונוכרומיים הופכים את האיורים הרזים והצנועים לבוטים ובולטים מדי, אפילו מעצבנים. בשום אופן אי אפשר להבין מדוע גלי הים נצבעו בכל פעם בירוק דווקא. אם תרצה לומר שבממלכות שמתחת לאדמה הצבעים שונים, הנה נופם של העצים צבוע בירוק, והמדבר בצהוב. אז למה הים ירוק? הפתרון של חזרה על אותם איורים נראה לי חסר היגיון: די משעמם לראות פעמיים אותם איורים, פחות או יותר, אפילו אלה צבעוניים ואלה בשחור-לבן. זאת בשעה שלמהדורה מאוחרת של הספר ("קנופף" ו"בודלי האד", 1968) נעשו איורים נפלאים על ידי פריץ וגנר, שבוודאי ניתן היה להשיגם ולגוון בהם את המהדורה החדשה.

התרגום החדש של עידו בסוק קריא, עכשווי, רץ, קולח. לפי עדותה של חרובי, הוא נאמן יותר למקור. הדבר מורגש גם בתרגום שמות המקומות והגיבורים, שבהם ה"פוף", המייצג גם בצרפתית וגם באנגלית את השמנים, מככב ברמה. מכיוון שניתנים פה שני תרגומים בכרך אחד, יכולים חובבי ההשוואות להתענג על הפתרונות השונים. משפחת דו-פנים שבתרגום הישן הפכה למשפחת כפולי. המשמנאים הפכו לשמנפופים. המרזנאים - לחדחוטים. דרי מעלה הפכו לעל-קרקעיים. מורה הרזים להיסטוריה הפך מזרדי למתקדק. בירת הרזים ממ?זים לחוטוג?אד, ובירת השמנים משמנון לפופובורג. מדבר סה?זה הפך למדבר סהפוף. המיניסטר הברון איש זליל-בטן הפך לראש הממשלה דה זללפוף ואילו מלך השמנים הפך מאחשמנוש לכרספוף. המרשל שומני הפך למרשל פוף והגנרל חוטב?זילי הפך לטקטיחוט. העיר שבה מתכנסת ועידת השלום הופכת מפכשמן לבקבוף. גם אם השמות החדשים משקפים טוב יותר את המקור ואת רוח המקור, קשה שלא להיתקל בקשיי לעיסה פה ושם ולחוש געגוע אל גרסא דינקותא.

עם כל חנו של הספר, עסיסיותו ותיאוריו המשעשעים, קשה שלא לחוש בארכאיות שמרחפת עליו, בשני התרגומים גם יחד. הגינונים של המדינאים ואנשי הצבא שנזכרים בו, הנפיחות, הרכילות המרושעת של כל צד על השני, כל אלה היו יפים בשעתם אולי לצבאו של הקיסר פרנץ יוזף. יותר מכל זהו נכס ספרותי היסטורי: קשה לתפוס אותו היום כסאטירה או כמהתלה אקטואלית, גם אם המנהיגים והמצביאים של היום לא השביחו הרבה מאז.

יהודה אטלס הוא סופר ילדים





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו