בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר הראי המנופץ

מסע אל כמה מפסגותיה הגבוהות ביותר של השירה העברית

תגובות

בראי מנופץ רואה אדם את פניו בשברונו

אצ"ג - רואה אדם את פניו

רק אחת לעידן קמים לתרבות משוררים וסופרים בשיעור קומתם של ביאליק, גרינברג או עגנון. מי שקורא בלשונות אחרות יודע: ביאליק, גרינברג או עגנון אינם נופלים מגדולי המשוררים והסופרים בעולם כולו במאה ה-20; הם אינם נופלים מג'ויס, מקפקא או מפוקנר, לא מרילקה, מייטס או ממנדלשטם. אך מי שיודע לשונות אחרות יודע גם שהידיעה הזאת תיוותר ידיעתם של יודעי העברית בלבד. כל ספרות נפחתת בתרגום, אבל יצירתם של ביאליק, עגנון וגרינברג נשחתת כליל, ואיש לא יידע על כך זולתנו. הדבר טמון במקום שבו תופסת הלשון העברית ביצירתם; יותר מכל יצירה אחרת, בעברית ובלשונות אחרות, העיקר ביצירתם הוא רתימת הלשון העתיקה, האלוהית והלא-שייכת-לעולם - לחוויות של אדם חי, יהודי ועברי.

אין זו חוויה אוניוורסלית המנוסחת בלשון עברית שיש רק להריקה ללשון אחרת, אלא מצב יחיד במינו שבו עיקר העלילה האמנותית אינו ה"סיפור", אלא המגע של הסיפור האנושי עם השפה, כלומר עם המסורת, על ים הזיכרון וההיסטוריה הגלומים בה ועם האלוהים העומד מאחוריה. כשעגנון כותב "בדמי ימיה מתה אמי, מעט ורעים היו ימי שני חייה", אין המדובר ב"רמיזות תנ"כיות" ה"מעשירות" את הסיפור, אלא בתנועה רצוא ושוב בין התנ"ך לסיפור, וכפל המשמעות שב"שני חייה" הולך ונכפל לאורך הסיפור בתחכום ובעידון כאלה, עד שנדמה שסיפור יעקב המקראי צומח מחדש מול הסיפור העגנוני לא פחות מאשר "בדמי ימיה" צומח ממנו.

עלינו, על היושבים כאן ויודעים עברית היטב, הראיה והאחריות לחייה; עלינו ולא על ה"יהדות", כי היהדות בזה למשוררים ומשכיחה אותם. ולנו הזכות, לנו בלבד מכל העולם, לקרוא את ביאליק, את גרינברג, את זך, את רביקוביץ ואת לאור, ולחוש את עומק האנושיות שהתגלמה בלשון הזאת, בלא תרגום, כחלק מן הנשימה ממש. כמה דברים במקום הזה הם זכות נקייה וערך צרוף ויופי מופלג שהיכולת לחוש בהם שמורה ליושבים כאן דווקא ולא לאחרים?

"בעבי השיר" הוא מבחר משירתו של גרינברג שיצאה לאור במפעל אדיר (שלושה-עשר כרכים) של מוסד ביאליק. לאחר שנים של הסתר ודחייה ולאחר שחלק גדול ממנה לא יצא מעולם לאור בספר - יצאה שירת גרינברג לאור ונגלתה במלוא עוצמתה וממדיה. המבחר, שנעשה בידי דן מירון, עורכם של כרכי הכתבים, מכיל מדגם מכל ספריו ויצירותיו השיריות של גרינברג והוא גדול מאוד - כ-600 עמודים. הוא נועד למי שאינם מורים וחוקרים ולמי שאינם מכירים את שירתו.

המבחר במקרה הזה הוא מלאכה מורכבת ביותר, לא רק משום השפע העצום של אופני השירה וסוגיה אלא משום שגרינברג חשב וכתב בגדול; במחזורים-מחזורים ובמעין צמיחה מתענפת הקושרת את השירים זה לזה בשפע של נימים, משחקים ותקבולות. המבחר עשוי מתוך היכרות עם שירת גרינברג ומתוך קרבה שאין עמוקות מהן. מירון בחר את השירים מתוך המכלול בכאב ומתוך עניין אמיתי בעכשיו ומתוך מחשבה דרוכה על דמותו של גרינברג בכלל והיום בפרט. הוא גם הוסיף הערות הסבר לשוניות (ולפעמים הרבה יותר מלשוניות גרידא) הנחוצות מאוד במקרה הזה - כי לשונו של גרינברג נוטה לזינוקים מפתיעים אל עבר הנדיר או המוזר. גם בזמנה בלטה לשונו בעושרה המופלג, קל וחומר היום - כשעושרה מותיר את קצותיה בערפל.

מירון הקדים גם מבוא הפורש את חייו ואת מהלך ההתעצבות המורכב של שירת גרינברג בתוך לב לבה של הדרמה הציונית בשנותיה ההרואיות והקשות ביותר. המבוא הזה הוא יצירת מופת כשלעצמו, בבהירותו ובקיצורו הרב ביחס לעושר התולדות ונהרי התרבות המשוקעים בו. זוהי ההצגה הרצינית והמרהיבה ביותר שיכלה דמותו הגדולה של גרינברג לזכות לה.

בכרך הזה אצורות כמה מפסגותיה הגבוהות ביותר של השירה העברית - שירי "אימה גדולה וירח" על תמונות התופת של העיר המודרנית המערבית והרס העולם הישן, הרציף, של התרבות; שירי האקסטזה המיסטית של חוויית המגע בארץ-ישראל - "בארץ הנביאים"; שירי "מסוד המנוצחים" שב"אנקראון על קוטב העיצבון" והשיר המדהים והנורא, השיר על החיילים העקודים על תיל במלחמת העולם הראשונה - "הזכרת נשמות"; ו"באוזני ילד אספר" ו"קהילות הקודש בגולה" שב"ספר הקטרוג והאמונה", ושירי "רחובות הנהר" על חורבן יהדות מזרח אירופה ומחזורי השירה המאוחרים: מ"ספר העיגול" עד "לסעיף סלע עיטם", שכל שיר כמעט ממאות השירים הארוגים בהם הוא באר של יופי וחוכמה נדירים. זוהי שירה הצומחת מן העברית וחוזרת אליה ומשיבה אל חיקה ביטויים שכמו נחצבו מלבה, והיא העימות החזיתי המעמיק ביותר שנעשה בעברית עם שבר האדם במאה ה-20, ובתוכו - שבר היהדות וחורבנה במלחמת העולם; היא פני האדם בראי המנופץ.

דמותו של גרינברג נחשפת כאן כמעט במלוא היקפה והיא מזמינה קריאה ושיפוט חדשים - הן של מורכבותה הבלתי רגילה והן של איי הפשטנות הצרה שפשו בה כשהיא נקלעה אל קוטב הימין הרוויזיוניסטי ובו-בזמן יצרה אותו וניסחה אותו; מקומות שבהם אתה קורא שירים (לפעמים מעניינים ביותר) המנסחים עמדות ריקות כמעט וצעקניות, כשיר הנודע "אמת אחת ולא שתיים". מירון השמיט, אגב, כמה מן הביטויים הגסים והאכזריים ביותר של גרינברג נגד תנועת העבודה ב"ספר הקטרוג והאמונה".

רחוק רחוק

והערש רחוקה עשויה אלון יער

וכתנתי הקטנה לבנה מכל לבן סהר

מנחת קפולה שם.. כי הילד איננו,

הוא פה.. זה אני שגדלתי ממנו.

היזכרות בילדות רחוקה. הכותונת מזכירה גם את סיפור יוסף, וכך גם הצירוף "הילד איננו" מתוך דברי ראובן למראה הבור הריק והכותונת המגואלת בדם. ואז - הסיפור ממשיך אחרת: "הוא" זה "אני", כילד שגילה את מחבואו. אבל כאן, באחת, מתגלה גם מה צמח מסיפור יוסף בשיר: מכירת יוסף, הבור, הגלות, הגדולה - כולם גלומים ב"גדלתי"; לא רק בגדילתו של המשורר לסבל וגדולה, אלא בגדילתו של כל אדם מילדות אל העולם. במעבר משורה לשורה נמצא הבור. פער עצום של זמן ומקום. כמה כאב נשתק ונאצר והתהפך לחיוך יש בגילוי "הוא פה..." ואיך שוברת המלה הזאת "פה" את קרום הבדיון וחותכת את הדיבור כולו ומניחה במקומו את סימן ההיות, ההווה, הכתיבה.

"בעבי השיר" - מבחר משירי אורי צבי גרינברג, בחר והוסיף דברי הסבר: דן מירון, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 2007



גרינברג (למעלה), ביאליק (מימין) ועגנון. בלי תרגום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו