בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנדריקס משוק מחנה יהודה

הם היו מהראשונים שחיברו רוק ומוסיקה מזרחית, בירושלים שאחרי מלחמת ששת הימים, אבל מעולם לא הוציאו הקלטה מסודרת. "היינו היפים ולא התעסקנו בצד העסקי", אומר שלמה מזרחי, הגיטריסט של להקת "הבמה החשמלית", לקראת מופע האיחוד החד-פעמי

תגובות

יותר מ-20 שנה אחרי שהלכו איש איש לדרכו, ייפגשו בסוף החודש חברי להקת הקצב "הבמה החשמלית" להופעת איחוד חד-פעמית בעיר שבה פעלו בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80. הלהקה, שכמה סטודנטים אמריקאים הקימו בירושלים ב-1968 וחבריה שבו והתחלפו במשך השנים, התפרסמו בעיקר בזכות הגיטריסט שלמה מזרחי, כיום בן 59, שנודע בכינוי "הנדריקס הישראלי".

הלהקה התפרקה סופית ב-1983 וחבריה פנו לכיוונים שונים: הסולן דובי אלדמע והמתופף אלי טובול חזרו בתשובה, הבסיסט שלום בן יקר היה לבעל בית דפוס. ולמרות השנים שחלפו, לא נדרש מאמץ רב כדי לשכנע את חברי ההרכב להתגייס למופע איחוד, שיתקיים ב-25 בחודש במועדון "הצוללת הצהובה" בירושלים. המופע אמור להיות אירוע השיא בצילומי סרט תיעודי על חברי הלהקה, שעליו עובד הבמאי נסים מוסק (שביים את הסרט "האם שמעת על הפנתרים?" על תנועת הפנתרים השחורים ואת "לכבוש את ההר", סרט תעודה על חייו של מנחם בגין).

מוסק, שהיה מעריץ נלהב של "הבמה החשמלית", הכיר את מזרחי כשזה הלחין את פסקול סרטו על הפנתרים השחורים. "נסים, שהמשיך לעבוד אתי גם בהמשך, שמע ממני אין-ספור סיפורים על הימים ההם, ואחרי זמן מה הודיע לי שהוא החליט לעשות עלינו סרט, שיחזור לתקופה ההיא וגם יבדוק איפה כל חבר בלהקה נמצא היום", מספר מזרחי בעיצומו של סשן נגינה בביתו של המוסיקאי חיים לרוז. שבוע לפני מופע האיחוד תצולם הופעה מאולתרת של הלהקה בשוק מחנה יהודה בעיר, שבסביבותיו גדלו רוב חבריה.

ולשלמה יש גיטרה

מעריץ אחר של "הבמה החשמלית" הוא ברי סחרוף, שנהג לבוא להופעות של הלהקה בנעוריו. "שלמה היה הבן-אדם שהכי הערצתי בעולם", נזכר סחרוף. "היו בתקופה ההיא עוד גיטריסטים מדהימים, כמו דני סנדרסון ויצחק קלפטר, אבל שלמה היה הווירטואוז הגדול. הוא היה מנגן הנדריקס יותר טוב מהנדריקס".

הקשר בין השניים נוצר בעקבות מחווה שעשה סחרוף למזרחי בשיר "כמה יוסי", שבו שר "ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן". מאז אירחו זה את זה בהופעות ולפני כמה שנים גם הקליטו גרסה מחודשת לאחד משיריו של מזרחי. סחרוף אומר כי הוא מתרגש מאוד לקראת הופעת האיחוד. "זה מחזיר אותי לגיל 15. מה שבטוח זה שיהיה לי קשה מאוד לנגן לצד מישהו בסדר הגודל של שלמה".

לעומת חבריו ללהקה, שאינם עוסקים כיום במוסיקה באופן מקצועי, מזרחי פעל גם מחוץ ל"במה החשמלית" על שלל גלגוליה. בין השאר הצטרף ב-1970 ללהקת "כיף התקווה הטובה" וניגן, בין השאר, את סולו הגיטרה בשיר "בלדה לעוזב קיבוץ". באותה עת דחה את הצעתו של אריק איינשטיין, שחברי הלהקה נהגו להיפגש ולנגן אתו, להצטרף אליו לסיבוב הופעות כגיטריסט, וכעבור זמן קצר עזב את ישראל לטובת מגורים באנגליה.

לאחר תקופה קצרה שלא הניבה פירות חזר לישראל, ליווה את גבי שושן בהופעות וב-1974 נסע להולנד, שם הקליט סקיצות לחברת קולומביה האמריקאית, בעקבות הצעה לחוזה הקלטות. בגלל סיבוכים באשרת העבודה בארצות הברית לא יצאה העסקה לפועל. מזרחי השתקע בהולנד והוחתם בחברת תקליטים מקומית, אך מעולם לא השלים את הקלטת אלבומו.

ב-1981 חזר שוב לישראל וניסה במשך תקופה קצרה להחיות את פעילות "הבמה החשמלית" בהרכב חדש. ב-1984 הוציא את אלבומו הראשון - פסקול הסרט "קוקו בן 19", שאותו כתב, הלחין, ניגן, שר והפיק מוסיקלית. בשנים שחלפו עד צאת אלבומו הראשון כסולן ב-2001 הספיק מזרחי להיות חבר בהרכבים שונים, בהם להקת "הסיקסטיז", לשתף פעולה עם מני בגר, להלחין מוסיקה לסרטים ולקיים הופעות מחווה לג'ימי הנדריקס בתיאטרון צוותא בתל אביב.

הקהל נבהל וברח

יואב קוטנר, שזכה לראות את "הבמה החשמלית" בהופעה רק בגלגולה המאוחר בשנות ה-80, מספר כי מזרחי, אף שלמד לנגן בעצמו (הוא נהג להתאמן במכולת של אביו בשוק מחנה יהודה), הביא בשורה חדשה כנגן גיטרה. "הוא היה אחד הראשונים ששילבו בין רוק למוסיקה מזרחית, מה שהיה באותה תקופה מאוד לא מקובל", אומר קוטנר. "הוא היה עושה עם הגיטרה דברים שמאוחר יותר היו עושים רק באמצעות אפקטים אלקטרוניים. יש סיפור מיתולוגי שאני לא יודע אם התרחש באמת, שלפיו בהופעה בסוף שנות ה-60 מזרחי ניגן את 'ירושלים של זהב' באמצעות פידבקים של הגיטרה. הקהל, שחשב שמדובר באזעקה, התחיל לברוח החוצה".

עם זאת, לדבריו, להקת "הבמה החשמלית", כמו להקות הקצב האחרות שפעלו באותה תקופה במועדונים, לא השפיעה בצורה משמעותית על המוסיקה הישראלית שבאה אחריה. "בסך הכל, חוץ מ'הצ'רצ'ילים' שהוציאו אלבום בכורה שהצליח גם בחו"ל, אף אחת מהלהקות הקצב לא השאירה חותם אמיתי על התרבות", הוא אומר. בנוגע למזרחי, מוסיף קוטנר, זה סיפור של החמצה גדולה. "אני מאמין שאם היה נחתם החוזה ההוא עם קולומביה, שלמה מזרחי היה יכול להיות היום מאוד גדול בעולם. הוא באמת מוסיקאי שהגיע מלמטה ועשה דברים שונים מאוד מהמקובל בזמנו, כשרוק נחשב למוסיקה אסורה ששייכת לצ'חצ'חים ועבריינים".

רוק ופנתרים שחורים

מוסק, במאי הסרט, אומר שדרך סיפורה של הלהקה הוא רוצה לספר את סיפורה של ירושלים בתחילת שנות ה-70. "באותה תקופה היתה בעיר אווירה מאוד מיוחדת. היפים אמריקאים התחילו לזרום לירושלים והעיר העתיקה היתה תוססת".

לדבריו, ל"במה החשמלית" היתה חשיבות תרבותית עצומה. "החשיש, הרוקנרול, הפנתרים השחורים שצמחו מהשכונות - כל אלה היו שזורים יחדיו. דווקא הילדים מהשכונות היו אלה שהביאו את הבשורה המוסיקלית של הרוק לישראל, ולא הקיבוצניקים. האמריקאים שהגיעו לירושלים לא הבדילו בין מזרחי ממחנה יהודה לצפוני מרחביה. העובדה שהלהקה נשארה מאחור מייצגת את התחושה הירושלמית, ואת תחושתי האישית כבמאי, של מי שרחוקים תמיד ממרכז ההתרחשות, ולא בשל מחסור בכישרון".

ההופעה החגיגית של "הבמה החשמלית" תוקלט ותהיה למעשה ההקלטה הרשמית הראשונה של הלהקה, שמעולם לא הוציאה אלבום. "נורא חבל לי שלא הוצאנו אף פעם הקלטה מסודרת", אומר מזרחי, "אבל בתקופה ההיא היינו היפים, רק עניין אותנו לשבת ולנגן ולא התעסקנו בצד העסקי והטכני. מלבד זאת, ירושלים היתה אז פרובינציה, כל העשייה המוסיקלית התרחשה בתל אביב והמרחק היה עצום".

הרעיון מאחורי מופע האיחוד, מבהיר מזרחי, אינו נובע מרצון להתרפק על העבר. "אני עושה מוסיקה כל הזמן. מוסיקה היא החיים שלי. כשראיתי כמה אנחנו צוחקים ונהנים כשאנחנו חוזרים לסיפורים על הלהקה, הבנתי שהגיע הזמן לעשות איחוד. גם חברי הלהקה האחרים שמחו על הרעיון. גם עם הסולן, שהיום הוא חסיד ברסלב, הגענו בקלות לפשרה, שלפיה במקום שורות כמו 'למה את משגעת לי את הנשמה', הוא ישיר 'למה את משמחת לי את הנשמה'".

לדברי מזרחי, הלהקה הקדימה את זמנה והשפיעה על דורות רבים של מוסיקאים. מההשוואה שלו להנדריקס הוא פחות מתרשם. "בגטו קטן תמיד מעדיפים להשוות את מי שמתבלט למישהו מבחוץ, ולא להגיד 'זה משלנו'", הוא אומר. "אני ניגנתי חומרים בסגנון של הנדריקס עוד לפני שהכרתי אותו, אבל מה שצומח על קרקע בתולית תמיד יותר מרגש".

הוא, לדבריו, מתקשה להתרגש מנגני הגיטרה של הדור החדש. "מבחינת טכניקה יש היום המון נגנים טובים", הוא אומר, "אבל נגן גדול הוא זה שיודע להוסיף לטכניקה איזה תבלין מיוחד, משהו משלו, ואת זה קשה למצוא. כששואלים אותי איך אני עושה את זה אני תמיד אומר שצריך להקשיב גם ללב ולא רק לשכל. שלא יהיה דיליי בין הרגש לגיטרה".



"הבמה החשמלית", אז והיום. מימין לשמאל: שלמה מזרחי, דובי אלדמע, שלום בן יקר, אלי טובול. "ניגנתי חומרים בסגנון של הנדריקס עוד לפני שהכרתי אותו", אומר מזרחי


ברי סחרוף (בתמונה) מתרגש לקראת האיחוד: "זה מחזיר אותי לגיל 15. יהיה לי קשה מאוד לנגן לצד מישהו בסדר הגודל של שלמה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו