בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאום ההשבעה של שמעון פרס כנשיא המדינה

תגובות

גבירתי היושבת ראש, עמיתי חברי הכנסת, רעי לדרך ארוכה בממשלות השונות, במערכת הביטחון, בחיים הפוליטיים ובהתיישבות העובדת, נכבדי כולם.

אני ניצב היום נרגש ואסיר תודה על האמון שנתתם בי בשם העם. אמונכם יקר לי, הוא מטיל עלי חובה גדולה, שאותה אשא עימי כנשיא המדינה ביראה, ובתחושת שליחות עמוקה. אני מתחייב לטפח ללא הרף את אותם חוטי אריג עדינים השוזרים אותנו יחד כאומה, כאשר יש בתוכנו בעלי דעות שונות הנאבקים עליהן בחירוף דעת, וצריך לזכור תמיד שאנו בניה ובנותיה של ארץ ישראל אחת. אין לנו, ואנו לא מחפשים, ארץ אחרת.

אתם, כאן בכנסת, תוסיפו לקיים את הפולמוס הקיומי, כי כך צריך בפרלמנט דמוקרטי. ואילו אני אתמסר אל המאחד, שלא יפגע בסערה מתלהטת.

בליבי דרים היום יחד שמחה מול האתגר שהטלתם עלי, אך גם עצבות של שעת פרידה. אני עוזב את הבית הזה - לבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית - אחרי שחבשתי את ספסליו ארבעים ושמונה שנים, למעלה ממחצית חיי. אהבתי את עוצמתו מחרישת האוזניים, את הוויכוחים הגדולים, את סערת הנפש, ואת ההתפייסויות הבלתי צפויות. ואני יודע שהבית הזה מסוגל לקבל החלטות היסטוריות גם כאשר הדמוקרטיה יוקדת.

אהיה לפה ולכתובת לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל

אני יודע שאני עובר עתה מהזרוע המבצעת לכתף המלכדת. שוב איני שליח מפלגה אלא נאמן של העם. של כל אזרחי המדינה. מרגע זה אהיה לפה ולכתובת לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. לעולל ולתינוק, לאשה ולאיש, לדך ולזקן. ביתי יהיה פתוח לכולם. ידי תהא מושטת לכל אחת ואחד.

הגעתי לארץ כאדם צעיר. וזכיתי בזכות הגדולה לשרת את האומה. אדם מזדקן, אמונה אינה מזדקנת. היא מתחדשת כל העת. כדברי יואל: "זקניכם חלמות יחלמון - בחוריכם חזינות יראו".

לפני 15 שנה באתי לוישנייבה שליד וולוז'ין, המקום שבו נולדתי, בעריסה ישראלית על אדמה ניכר. העיירה כולה כלתה באש. עמדתי דומע ליד גל האבנים שכיסה את קבר האחים של אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כתפם ובראשם ר' צבי מלצר, סבי עליו השלום.

סבי למד בישיבת וולוז'ין יחד עם חיים נחמן ביאליק. הוא עיצב את חיי כילד. הוא לימד אותי דף יומי בגמרא. הוא ניגן בכינור שירי עצב יהודיים. ביום הכיפורים הוא עבר לפני התיבה ובקולו הנפלא הוא קרא את תפילת כל נדרי. עד היום מהדהדת תפילה זו באוזני ומרגשת את ליבי.

מוישנייבה המשכתי לוולוז'ין, לראות את בניין הישיבה שנוסדה ב-1804. בחוץ, על אבני הקיר, עדיין חקוקות עשרת הדיברות. בתוכו הוקמה מעדנייה, לא כשרה כמובן. הלכתי לבדוק את המצבות שנותרו בבית הקברות. הן היו פזורות, ובחלקן שבורות. על אחת מהן זיהיתי את השם "שמעון פרסקי", בן משפחה, שכנראה על שמו נקראתי.

ניצבתי דומם ומזועזע מול אבני ילדות אלה. העיירה שבה נולדתי נחרבה כולה. הבית שבו גדלתי עלה באש. רק הבאר נותרה. טעמתי את מימיה, הם לא השתנו. אבל האש כילתה את כל שהיה. דומה היה לי כאילו שמעתי קול זעקה עולה מפי סבי וסבתי ובנם היחיד שנותר לסמכם. לו רק יכולתי ללחוש באזנם על עצמאותנו, לספר להם על צה"ל, על דימונה, על אנטבה. על הזכות הכבירה שניתנה לנכדם, להשתתף בקימום הריסות עמנו, לצקת תוכן של ממש בשבועה שלעולם לא עוד.

משבאתי לישראל, למדתי חקלאות בבן שמן. פעילותי הציבורית התמקדה בנוער העובד. נישאתי, בקבוצת אלומות, לרעייתי סוניה.

מבן גוריון למדתי שמגודל המצוקה נגזר גודל הישועה

ב-1947, שנה לפני מלחמת השחרור, גויסתי על ידי דוד בן גוריון ולוי אשכול ועברתי מאלומות למטה ההגנה. נפלה בגורלי זכות שאין שנייה לה, לשרת תחת גדול היהודים שידעתי - דוד בן גוריון. ממנו למדתי שמגודל המצוקה נגזר גודל הישועה. שאין דבר חכם יותר בחיים מאשר להעדיף את השיקול המוסרי. למדתי ממנו שבמלחמה אין ברירה. חייבים לנצח. ולניצחון דרושים אנשים אמיצים וכלים ראויים. אולם כאשר נוצרת ברירת שלום - אסור להחמיצה.

לא ידעתי מדוע בן גוריון בחר בי. אבל ידעתי מה הוא מצפה ממני: להעיז ולא להתחרט. לא להיכנע לקושי. לא להיבהל מחזון. לא לפחד מהמחר. לא לעשות שקר בנפשי, או בנפש זולתי.

קשה היה לחזות אז שמ-650 אלף תושבים נצמח למדינה של 7.2 מיליון אזרחים, מהם 1.2 מיליון שאינם יהודים: ערבים, דרוזים, בדווים, צ'רקסים, מירקם מרתק של חברה אנושית. אני יודע, גם היום, שאם הם לא יהנו משיווין מלא, לא נדע שלום עם עצמנו ועם זולתנו.

קשה היה לחזות אז שנצטרך להילחם על חיינו, בשבע מלחמות, שתי אינתפאדות, ובאין ספור קרבות. לעמוד לבד בנחיתות מספרית, ובבדידות בינלאומית. מעולם לא אמרנו נואש, ולא הפסדנו מלחמה, וקמנו כל פעם מחדש. החיינו את שפתנו העתיקה, הקמנו תאי חברה מתקדמים, כמו הקיבוצים והמושבים. גילינו יכולת נדירה בהפרחת השממה וכושר מדהים ביכולת הביטחונית. היינו חדשנים בתעשייה ומרחיקי ראות ולכת במדע.

לבי גאה על מה שעשינו ועל מה שאנו חולמים

גם מבקריה הקיצונים של ישראל לא יצליחו להסתיר את הישגיה יוצאי הדופן. את פסגותיה המתנשאות מעל לקו הרקיע של ההיסטוריה. כמעט שישים שנה למדינה ולבי גאה על מה שעשינו, כולנו ביחד, ועל מה שאנו חולמים כאיש אחד: לחיות באמונה, לשחר שלום, לבנות עתיד טוב יותר.

ואולם, המחיר היה כבד. הנופלים בקרב. המשפחות השכולות. הנכים בגופם. ללא מסירות הנפש שגילו במערכות ישראל, לא היינו מגיעים עד הלום. וגם היום עומד בראש סדר יומנו שחרור שלושת החיילים החטופים: גלעד שליט, אודי גולדווסר, אלדד רגב. הם בנינו, ולא ננוח ולא נשקוט עד אשר נראה אותם שוב בבית.

גם בשעה חגיגית זו, אני מבכה בלבי את רצח יצחק רבין. רצחו לנו מנהיג גדול. פגעו בלבנו. ובשעה חגיגית זו אני מתפלל לשלומו של אריק שרון. הלוחם הגדול והמנהיג האמיץ.

לא חלמתי להיות נשיא, חלומי היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים

לא חלמתי להיות נשיא. חלומי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים. משנבחרתי, זכות היא לי, ואיני מזלזל בה, לבטא את כמיהתו הכמוסה ושאיפתו הגלויה של העם לקיים צדק. למצות את המאחד ולכבד את המייחד. אני יודע שנשיא אינו מושל, אינו שופט, אינו מחוקק, אבל מותר לו לחלום. להציב ערכים, לנהוג ביושר ובחמלה, בעוז ובחסד.

אין איסור על הנשיא לעשות מעשים טובים. הוא רשאי, ואף חייב, לשרת את עמו, כלומר את בני עמו. לטפח אהבה לעם, למדינה, לבריות. לקרב רחוקים, לצפות למרחק, לסייע לחלשים, לנחם אבלים, לקרב לבבות, להרבות שוויון, לגשר על פערים, לתמוך ביצירה רוחנית ומדעית.

על הנשיא להביט באומץ אל התמונה הגדולה ולראות כי בניין המדינה וצמיחתה הנמרצת גם גבו מחיר: דלדול משאבי טבע, פגיעה אקולוגית בנופה. וכשאר העולם, אנו חייבים לעבור לכלכלה נקייה, אחראית והוגנת. המסע המרתק ביותר במאה ה-21 יהיה להחזיר לטבע את איזונו. זו הזדמנות נדירה בשבילנו לרתום את היצירתיות והתבונה הישראלית, בשיתוף שכנינו, כדי ליצור אזור חדש ונוף חדש לארצנו ובסביבתנו. לשוב לדרך ארץ, לכיבוד תורה, לאהבת ספר. הישגיה הספרותיים של ישראל אינם נופלים מהישגיה המדעיים. ובמקביל להם, הם ראויים לסיוע ולתנופה.

חובת הנשיא להזכיר לדור המיוצג כאן בכנסת, שהוא נושא באחריות מוסרית לאלה שעדיין בעריסות ילדותם. לאפשר להם לבנות חיים משלהם, מתוקנים כראוי, היונקים מהמורשת הגדולה של עמנו, ומונעים על ידי גילוי עולמות חדשים.

הרי חכמה אינה נמוגה. ואחריות אסור שתתבלה. לייאוש אין תפקיד. ושחיתות ניתנת להדברה. מלחמות אינן משא נפש, שבהן המנצח כמפסיד משלמים מחיר כבד. שלום מקיימים אנשים חיים המכבדים חיים.

אני רואה צורך לעודד את הדור הצעיר להיכנס לחיים הפוליטיים ולעול ההנהגה, כדי להתחיל מחדש. התלהבותו חיונית לעתידנו.

חזונם של עמוס וישעיהו הם מצפן לדרכנו

אין מקום לדכדוך. הרי העם היהודי הוא זה שהמציא את אי שביעות הרצון. אנו עם שמעולם לא השלים ולא ישלים עם רצח, עם שקר, עם אדנות, עם עבדות, עם קיפוח, עם ניצול, עם הרמת ידיים או דריכה במקום. ומשהקמנו מדינה, עלינו לקיים עקרונות אלה במדינתנו.

169 המילים של עשרת הדברות הן, גם היום, המסד לתרבות המערבית כולה. וחזונו החברתי של עמוס, וחזונו המדיני של ישעיהו הם מצפן לדרכנו. כן, אני מאמין בתיקון עולם ובהעלאת אור לאנשים ולגויים כאחד. אנו זוכרים כי המאמר הראשון בבריאת עולם היה "ויהי אור".

איינשטיין אמר שסיסמתו הייתה "חוצפה". החוצפה לערער על מוסכמות, החוצפה לחדש, ליצור, לתרום, להתרומם מעל לקיים. חוצפתו היוצרת של העם היהודי.

הנשיא חייב לעודד תהליכי שלום

אני מודע שקיימות נורמות. על הנשיא להיות ממלכתי. לכבד חוק, לחזק משפט, לסייע לזרוע המבצעת למלא את המוטל עליה תוך כיבוד המיעוט. אבל הוא זכאי לטפל ברצוי, בחסר, בחזון. הוא חייב לעודד תהליכי שלום בתוך הבית, עם שכנינו ובאזור כולו. הרי העידן החדש ממילא מנמיך גבולות טריטוריאליים, ומצמצם אפליות בין בני אדם. הוא בנוי על יצירתיות יותר מאשר על השתלטות.

ישראל חייבת להיות לא רק נכס אלא ערך. קריאה מוסרית תרבותית ומדעית לעילוי האדם - כל אדם. עליה לשמש בית טוב וחם ליהודים שאינם ישראלים, כמו לישראלים שאינם יהודים, וליצור הזדמנויות שוות לכל חלקי האוכלוסייה, ללא הבדל דת, לאום, עדה או מין.

הנשיא חייב לקרוא לציבור הדתי והחילוני למצות את המשותף. לקרוא לפלשתינאים ולמדינות ערב, מבלי שיטשטשו מורשתם, להשתתף במסע הגדול לעבר עולם הבנוי על שכל, לא רק אדמה. לראות בחינוך כצו עליון.

ירושלים, הנגב, הגליל ועמק השלום במפת העדיפויות של ישראל

על המפה העתידית של ישראל צריך לציין ארבע עדיפויות: ירושלים, הנגב, הגליל ועמק השלום.

ירושלים כמהה לתנופה וצמאה להתחדשות. להיות עיר מובטחת לנו וקדושה לכל המאמינים. להיות מרכז רוחני ומדיני לעם היהודי וקן תפילה לשוחרי השלום של כל המאמינים, להיות מרכז אוניברסלי למדע ואתגר אינטלקטואלי לכל באיה. ייחודה של ירושלים הוא גם עתידה.

הנגב החל להתעורר, אסור להרדימו מחדש. הנגב מאפשר להכפיל את שטחה המיושב של ישראל. נילחם בשממה שבו כמו שלחמנו באיבה מחוצה לו. טילים מסוגלים היום להגיע לטווחים רחוקים, המטשטשים את ההבדל שבין החזית לבין העורף.

הנגב מאפשר לנו לרתום את האנרגיה של השמש לייצר חשמל נקי למדינה, ולהתפיל מים מהים ומהתהום. הוא מאפשר לרקום מערכת יחסים כלכלית עם שלושת השכנים. הירדנים, המצרים והפלשתינאים.

הגליל - קסמו הולך לפניו. הוא עתיר יופי. מחצית האנשים החיים בו הם יהודים ומחציתם ערבים. זו הזדמנות ליצור שוויון אמת לכל. הגליל מזמין את הדור הצעיר להעשיר את הגליל במרץ אינטלקטואלי ולהקים בו תעשיות נקיות, לרפדו בגפנים, ולארח בו תיירים. יום יבוא, ולבנון תשתחרר ממהרסיה וסוריה תיפטר ממחבליה, ומצפון יבוא שלום.

עמק השלום המתוכנן משתרע לאורך הגבול שבינינו לבין ממלכת ירדן והרשות הפלשתינית. הוא יהפוך למחוז של שיתוף פעולה בין ישראל, ירדן והפלשתינאים. כל השלושה נתנו כבר הסכמתם לכך. הערבה תהא לאזור תיירותי מרהיב. מספר אגמים מלאכותיים בתוכו עשויים להעניק לה חיות ואטרקציה. לאורך הערבה יבנה מובל מים לים המלח, לפצותו על אבדן מימיו. ולאורך העמק יוקמו מפעלי תעשיה שיציעו מקומות עבודה רבים לכל השותפים. בעמק השלום נראה כיצד לראשונה, ניתן לרתום את הכלכלה כבולדוזר לשלום. שותפות בין ירדן מאורגנת וישראל מודרנית יסייעו לפלשתינאים לגבור על מצוקותיהם ולהקים מדינתם.

אני מאמין כי מדיניות עוסקת בגבולות וכלכלה ביחסים. יחסים טובים עשויים לאפשר סימון גבולות בטוחים ומוסכמים. עמק השלום הוא אתגר העשוי להלהיב את אחינו בתפוצות להשתתף במהלך רב מעוף כדי ליצור חיים ושלום. הוא גם יביא תמיכה ממדינות המפרץ. הוא עשוי להלהיב את הצעירים. שכן הוא כורך מדע, פיתוח ושלום לאלומה אחת.

אני מתכוון להתמסר לטיפוח הקשרים בין ישראל והתפוצות על ידי הוספת מימד אינטלקטואלי ויצירתי. וזה בצד עידוד יחסים מודרניים עם מדינות ערב.

בתוכנו גנוזים כוחות יצירה כבירים בתחומי הרוח, ההגות, המדע והאמנות. וטמונה בנו מחויבות להיות קשובים למצוקות אנוש בכל אתר - אתר עניי עמך, ואתר מקופחי סביבתך.

בכוחה של ישראל להפוך למדינת מופת

ידידי חברי הכנסת, אורחים יקרים. נער הייתי וגם זקנתי. עיני ראו את ישראל בשעותיה הקשות ביותר, וגם ברגעי הישג והתרוממות רוח. שנותיי מציבות אותי בנקודת תצפית ממנה נראה נוף חיינו כאומה מתחדשת, פרוס בכול הדרו. נכון, בתמונה גם מופיעים כתמים. נכון, שגם לקינו וגם שגינו - אך אנא האמינו לי - אין מקום למרה שחורה. הישגיה המדהימים של ישראל ב-60 שנותיה יחד עם האומץ, התבונה והיצירתיות של הדור הצעיר שלנו מולידים מסקנה אחת ברורה: בכוחה של ישראל לשגשג לגבהים ולהפוך למדינת מופת כפי שציוו לנו נביאינו.

תרשו לי להישאר אופטימי. ותרשו לי להיות חולם בעמו. ותרשו לי להציג את הצד הטוב שבמדינתנו. וגם אם לעיתים האווירה סתווית, וגם אם היום- יום נראה לפתע אפרורי - הנשיא שבחרתם לעולם לא יתעייף לעודד, לעורר ולהזכיר - כי האביב הרי ממתין לנו בפתח. האביב בוא יבוא!

ולבסוף, ברצוני להביע את תודתי ואת אהבתי לשני ניני, לשמונת נכדיי, לשלשת ילדי ולרעייתי סוניה שחיברה את כולנו בעבותות אהבה שקטה, ובענווה כובשת לב.

חברים יקרים, אני אומר לכם היום גם "שלום" וגם "להתראות". ביתי יהיה פתוח בפניכם ובפני עם ישראל כולו. כבר ממחר בבוקר, ומספר הטלפון יעמוד לכל דורש. אני רוצה לאחל לכם מעומק הלב, המשך שירות נאמן למען מדינת ישראל ועתידה הנפלא.אני הולך לשרת את העם הזה בדרך מעט אחרת, אבל לא בפחות אמונה.

אני מודה לבורא עולם, לעמי ולכם שנתתם בידי זכות גדולה שכזו. אלף תודות. שלום לכם ולהתראות.

יחי צבא ההגנה לישראל. תחי מדינת ישראל.



פרס, בנאומו בכנסת, הערב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו