"ספרים למי שלא אוהב לקרוא". מתברר שזאת מחמאה - ילדים ונוער - הארץ

"ספרים למי שלא אוהב לקרוא". מתברר שזאת מחמאה

האימה האמיתית איננה נמצאת בספריה המופרכים של סיגלית דיל, אלא בהחלטתה של הוצאת עם עובד לפרסם אותם, בהחלטת משרד החינוך להכניס אותם אל "מצעד הספרים", ובעובדה שיש בני נוער שחושבים שהם "מדימים"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שהם סמיט

טירת כחולי העין סיגלית דיל. הוצאת עם עובד, 272 עמ', 69 שקלים

האימה האמיתית אינה מצויה ב"טירת כחולי העין" או באחד מחמשת ספרי האימה האחרים לנוער מפרי מקלדתה של סיגלית דיל, "מחברת רבי-המכר עוצרי הנשימה" (מתוך גב הספר), אלא בהוויה שהולידה את תופעת הלא-סופרת הכותבת וזוכה לפופולריות ולתמיכה חסרת-תקדים של ממסדים שונים, ומשגשגת ומופצת ומוחצת - בשפיץ מחודד של מגפוני אשת-העסקים - את הספרות-היפה הענייה, הנאבקת גם בלאו הכי על קיומה.

סיגלית דיל - השם הזה, על איכויותיו ההולמות פארודיה על "ספרות-הביזנס" בעידן הפוסטמודרני, הוא שם אמיתי כפי שמעידה התודה בפתח הספר: "לאבי היקר, אבא מרדכי דיל, זכרו לברכה. מודה על שתמיד היית שם עבורי, אוהב, דואג ומפנק. ושתדע שהכל בזכותך..."

ועוד כמה דברים אפשר ללמוד מן התודה העילגת (שאינה אלא חלק מתודה כלל משפחתית רוויית פטריוטיות ומביכה); לשונה של הסופרת סיגלית דיל היא לשון ישראלית-המונית כשהיא משמשת בדיבור חוץ-ספרותי (הקדשה, הקדמה, תגובות למעריצים באינטרנט), וכמו-תרגומית-עצית ונבובה כשהיא שפת הכתיבה ("'הצילו!!! העיניים שבתמונה מיצמצו הרגע...' קרא יונתן בבהלה. 'די עם הדמיונות', השיב אביו בחוסר סבלנות שעה שאחז בשני קצות מסגרת התמונה העתיקה הגדולה על הקיר, והוא מיהר והוריד אותה", עמ' 11).

אבל שפתה של דיל - המגושמת, העילגת, נטולת ההומור - כפי הנראה אינה פוגמת בחוויית הקריאה של הצעירים המרותקים לעלילות המופרכות שהיא רוקמת בחוט שחוק מרוב שימוש - פשוט מפני שמי שאינו אמון על קריאת ספרות, ולא נחשף לתבניות ספרותיות, לא יחוש בכך; לדידו, קריצת עיני דמות בציור נושן (לא שדיל מבחינה בין "נושן" ל"עתיק") היא רעיון מגניב ואפילו "מדים", כפי שכותב מעריץ "מהנגב" (בפורום אינטרנטי) "לסיגלית דיל המדימה והיפה", ומבקש ממנה "תכתבי עוד ספרים מספרי המופת שלך בבקשה!!!!". ולא הייתי מתפתה לעשות שימוש נבזי בציטוטים מקריים אלה אלמלא היו כמראה מלוטשת שניבטות ממנה פני דיל עצמה, על עולמה הרוחני ולשונה.

"מדהים", "מקסים", "קסום", "מופלא" ו"ומכושף" הם תארים החוזרים בספר עד לזרא; שלוש הנקודות תקועות בקצה כל משפט שני, או סתם כשאין לדיל אנרגיה לפרט או לקשר (בעמ' 57 ספרתי לא פחות מ-17 הופעות של שלוש נקודות); דמויות ומקומות (כמו טירה חשוכה על שפת ים) נשלפים ממאגרי קלישאות שונים ומשונים ונשתלים בטקסט במלוא גולמיותם ובלי כל התייחסות לקטגוריות חיוניות כמו מקום או זמן.

כך לדוגמה, גיבור הספר, ששמו העברי למהדרין יונתן, או בחיבה יוני, הוא "הילד הכי לא-מקובל בכיתה", מתגורר בטירה עתיקה וקסומה, מציע חברות לג'ני היפה ומתקבל, בתוך כמה עמודים, ולאחר שהגיע לגיל 18, ללימודי פסיכיאטריה באוניברסיטה יוקרתית. וכך אמו של יונתן, הגברת מג'יק גבירת הטירה, שוטפת את הירקות והפירות במים ובסבון (למרות שיש לה משרתת - ברטה), ואביו, מר מג'יק, הוא, איך לא, איש עסקים מצליח ומזניח, המאחר לשוב הביתה ממגרש הגולף. כמובן, מתחת לכל זה, כמו גם בספריה האחרים של דיל, נסתרת מציאות אחרת, עוד יותר קסומה, ובמקרה זה עיר הנצח שמעבר לנהר הסמבטיון. איך כותבת דיל בהקדמה: "מי יודע, אולי בעזרת הספר הקסום הזה יצליחו אחדים מכם להגיע אליה ולזכות בחיים נצחיים" (עמ' 10).

ניתן להמשיך ולתת סימנים בלא-ספרות שמייצרת דיל, המתגאה גם בשני כובעיה האחרים - עורכת דין ורואת חשבון (בוגרת המסלול האקדמי של המכללה למינהל), ובסוגה שבחרה לה - מותחני אימה פנטסטית, שאת הפופולריות שלה אפשר לייחס לשלל גורמים (הארי פוטר, פולחני המיסטיקה של העידן החדש, בריחה מאימי המציאות).

ניתן גם לצחוק ולהמעיט בחומרת הנזק שעשויים לגרום הספר המסוים או אחיו לקוראיו הצעירים, בני הדור שאיננו קורא. האימה האמיתית, כפי שכבר ציינתי בתחילה, מצויה בדיוק כאן - היא תולדת הפאניקה מפני אי-הקריאה.

"הם לא קוראים!" נבהלים ההורים, המורים, המפקחים על הוראת ספרות. "יש לעשות הכל כדי שיקראו!" (יקראו ויצליחו, יפתחו חשבון-בנק), אפילו לפנות לנינטיות שיקריאו ולסיגליות שיכתבו - כי זה מה שהצעירים היום קוראים. מהטאוטולוגיה הזאת נולדים לא רק ספרים מיותרים ומזיקים, אלא גם משפטים מעוררי פלצות כמו זה שכתוב באתר האינטרנט של הוצאת "עם עובד": "ספריה של סיגלית דיל מהווים פריצת דרך בסיפורת הישראלית והם מיועדים גם לבני נוער אשר לא אוהבים לקרוא" (שם).

אל מי שלוח המשפט הזה כחץ? הישר לבטן הרכה של היד השולפת את הארנק מן הכיס ותעשה הכל - כלומר, תשלם כל סכום - ובלבד שהילד יקרא, כלומר יבצע באופן טכני את האקט שזיכה את אבותיו בתואר "עם הספר" ("כמי שעסקה בעבר בהוראה וכמי שחשוב לה להשיב את ילדי 'עם הספר' למודעות הקריאה, נוהגת סיגלית - לבקשת הורים ומורים - להקדיש מזמנה למפגשים חווייתיים ואיכותיים עם תלמידים בבתי הספר השונים בארץ ולחשוף בפניהם את עולמו המופלא של הספר").

אותם המאמינים ב"קריאה, ולא חשוב של מה", הם שהכניסו אחד מספריה של דיל ("התלתלים המכושפים") לרשימת מומלצי משרד החינוך, הוא "מצעד הספרים" שאי אפשר להקל ראש בתרומתו להחדרת סופרים אל לב הקאנון הספרותי (קל וחומר כשמדובר בתודעת ילדים שאינם מצויים בפוליטיקה של הספרות). ועוד דבר שאין להקל בו ראש: הרווח הכלכלי.

ספרי "מצעד הספרים", הנבחרים מדי שנה בידי חבר שופטים, נמכרים לבתי ספר במחיר מוזל ומזכים ספריות המשתתפות במבצע במענקים מיוחדים (לכו לספריות ציבוריות ולספריות בתי-הספר וראו מה יש שם על המדפים - שורות שורות של מיטב הסופרות לילדים ולנוער: סיגלית דיל, ליאת רוטנר, זוהר אביב, סמדר שיר - וגבר-שניים כגון איטו אבירם).

ניחוש לא פרוע: מציאות שוק-הספרים (אכן, ביטוי משקף) המונע על ידי אינטרסים כלכליים והציניות הפושה בכל אותם מוסדות שהתרגלנו לזהות כ"מפעלי תרבות", היא המביאה הוצאה טובת-שם כעם עובד ללכת על הדיל הזה, ה-וין-ויני (win-win) כפי שייקרא בשיווקית, עוד אחת מהחברות-הבנות של העברית בת-זמננו. ההוצאה זוכה בכותר רב-מהדורות ומפרנס והסופרת בתו-תקן של איכות - סמלה של בית ההוצאה היחסנית.

זו האחרונה גם זוכה בבונוס: יחצ"נית/אשת שיווק צמודת-כותר הממריצה את קהל היעד לא רק לקרוא את הספרים אלא גם לרכוש אותם, כפי שתעיד פנייתה (העילגת במקור) באתר הבית שלה: "שלום לכל הקוראים המקסימים שלי, אני מקווה שאתם מגיעים לשבוע הספר ונהנים מהחוויה ומהאווירה הקסומה... להלן עדכון נוסף לגבי המועדים שנותרו בהם אני חותמת על ספריי (כולל על החדש) בדוכן עם עובד: (רשימת דוכנים. ש"ס) מבחינת השעות אני בדר"כ נימצאת מהפתיחה ואילך. להתראות בדוכנים, סיגלית".

שהם סמיט היא סופרת ומבקרת ספרות

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ