שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חדשה חדישה ומחודשת

בתפקידה כאם המשפחה בסדרה "הכל דבש" שוש עטרי היא הברקת הליהוק של העונה, אבל בחיים היא מצחיקה ונרגנת עוד יותר - שונאת את כולם, לא יוצאת מהבית, לועגת לגברים ולתהילה ולחברת חשמל. אחרי הנישואים הקצרים וטיפולי הפוריות הכושלים והשתלת הכליה הקשה והאבטלה המשפילה היא מוכנה לכל, רק לא שתחשבו שהיא בקאמבק

צילום: רלי אברהמי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: רלי אברהמי

הראיון עם שוש עטרי נתקל במהמורה בלתי צפויה. קשה לקיים ראיון עם מי שהדחף המיידי הוא לאמץ אותה לחברה. עטרי, כפי שהיא זכורה מתוכניות הרדיו שלה ובעיקר כפי שהיא מצטיירת כשהיא מגלמת את דמותה של אם המשפחה השתלטנית, נטולת הטקט והלעגנית בסדרה הנהדרת "הכל דבש", נתפסה אצלי תמיד כדמות קולנית וקצת מאיימת. במציאות היא שנונה, כנה, מבריקה, נוגעת ללב, מצחיקה ומשכילה בהרבה מהדמויות שהיא מגלמת. "הברקת ליהוק", כפי שמגדירים המבקרים.

"עכשיו גם כתבו עלי באיזשהו מקום שהתגליתי כמדליקה", היא אומרת. "זה מגוחך לגמרי. מה, לא הייתי מדליקה קודם? כבר שנים שאני מדליקה. אין כמוני יודעת מה זה לעלות ולרדת בסחרחרת הזאת של הטרנדיות".

צילומי הסדרה שיצרה יעל פוליאקוב לרשת בערוץ 2 אמנם הסתיימו בנובמבר 2006 (עונה שנייה נכתבת כעת וצפויה בקיץ הבא), אבל היא נהנית כעת מפירות פריחתה המאוחרת: היא מוזמנת לתוכניות אירוח, מקבלת בגדים בהשאלה ממעצבות אופנה, מדוברת בכל מקום. עתה חסר רק סטייליסט צמוד ואולי קמפיין שיהפכו אותה לדיווה תורנית בסגנון חנה לסלאו, מרגול או אודטה.

התזה הרווחת היא שעטרי, שעברה השתלת כליה לפני כשבע שנים, היא אגדת רדיו בת 50 שכבר כמעט נשכחה מלב ופתאום אירע לה נס והיא נשלפה באחת מתהום הנשייה. אבל עטרי מסרבת לשתף פעולה עם ההנחה שקודם היה צריך להיות לה רע ואחר כך רע עוד יותר כדי שבסופו של דבר יהיה לה טוב. "תגידי לי, מה בדיוק אני יכולה לעשות עכשיו שלא יכולתי לעשות קודם?" היא אומרת.

שביעות רצון עצמית וזחיחות הן שתי תכונות שאין להן שום קשר לעטרי. אפילו מקולה שהרטיט דורות מאזינים היא אינה מרוצה ואחת לשבוע נוהגת להתנצל עליו באוזני מאזיני רדיו "לב המדינה". היא גם היתה מעדיפה להיראות אחרת, או לפחות שהמאמץ להיראות טוב יהיה תובעני פחות. "כל חיי לא היה לילה אחד שעליתי על משכבי שבעה", היא אומרת. "זה כאילו לוותר על חוש אחד, לחיות בלי חוש טעם. מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת איזה מאמצים הייתי צריכה לעשות כדי לצאת מהבית. הפנים, השיער, הבגדים. הייתי גם רוצה להיות יותר פוטוגנית. אני יודעת שבחיים יש לי פנים מעניינות, אבל כל העניין הזה לא עובר טוב למצלמה. אני חושבת שהרבה נהרס לי בגלל שאני לא מצטלמת טוב".

ילדות איומה

מאז גיל 18, עת התקבלה מבין מאות נבחנים לגל"צ, שבאותה תקופה נהנתה מהגמוניה תקשורתית, עטרי היא שם מוכר בכל בית. במקרה של בנות משפחת עטרי הכוכבות הזאת היא כמו מולדת. יונה, אחותה המבוגרת ממנה ב-16 שנים, היתה כוכבת שנים לפניה. "כשגרתי אצל יונה תקופה והייתי הולכת ברחוב דיזנגוף היו אומרים לי: 'את האחות של יונה?' גם כשהתקבלתי לגל"צ בהתחלה הייתי אחותה הקטנה של יונה". אחר כך גם הגיעה האחות הקטנה הידועה בשם גלי.

בהתחשב בעובדה שאחד מאחיה הגדולים, המדען יוסי עטרי, ש"הוא תמיד המציל שלי, המאחד של כל המשפחה, האבא", הוא בעל שלושה דוקטורטים וגם האחרים מבין שבעת הילדים הצליחו בחייהם, אי אפשר שלא להתמלא הערכה לדמותה של אם המשפחה, נעמי, שהושאה לשלום בהיותה בת 12 בצנעא שבתימן, בגיל 15 וחצי כבר היתה אמא ולפני שמלאו לה 40 היתה לאלמנה ומפרנסת יחידה לשבעה ילדים שאת כולם עשתה בני אדם ובכולם דחפה להצלחה בלי להזדקק לתמיכה מוסדית כלשהי. מצד שני, חום לא היה מצרך שפיזרה בנדיבות. "אני לא זוכרת בילדותי שום גילוי של חום, אף פעם לא היה חיבוק", אומרת שוש. "עד כדי כך שגם היום כשמחבקים אותי אני מתנתקת מהר, לפני שיעזבו אותי".

שוש, השישית במניין הילדים, נולדה בשעריים. "אמא שלי התחתנה עם חזן וכדי שיוכל להתפרנס היא סידרה לו דוכן בשוק. אני הייתי יושבת על ערימת הירקות ואבא שלי היה מלמד אותי קריאה וכתיבה ותורה. כל מה שלמדתי למדתי ממנו". כשהיתה בת שבע נפטר אביה, בן 44, ממחלת כליות, אותה מחלה שכדי לטפל בה עברה עטרי השתלת כליה.

"אני כמעט לא זוכרת את אבא שלי", היא אומרת, "אבל אני זוכרת שיום לפני שהוא מת בא רופא הביתה, דקר אותו ברגל ואמר: 'הוא לא יעבור את הלילה'. באמצע הלילה התעוררתי מצעקות של המשפחה. שאלתי מה קרה ואמא אמרה שאבא מת. אצלנו התימנים משאירים את הגופה בבית עד הקבורה ואותי השאירו לשמור על הגופה. במשך יומיים ניסיתי לעשות נס, להחיות אותו בכוח הרצון שלי. חשבתי שאם אצליח כולם נורא יאהבו אותי ואני אהיה הכוכבת של המשפחה. דיברתי אליו, דיברתי גם אל אלוהים אבל לא הצלחתי. כך גם נגמרה האמונה שלי באלוהים".

הבית היה חרדי, ולאחר לימודים בבית ספר בית יעקב ברחובות - שאליו היתה צועדת ברגל, לבדה, במשך שעה כל יום - נשלחה לפנימייה הדתית "עינות". "את יודעת מה זה פנימייה דתית? זה להתפלל בבוקר עוד לפני שאת אוכלת, להתפלל רעבה. זאת עריצות ממש". גלי נשלחה באותו זמן להדסים. "לאמא לא היתה ברירה. איכשהו היא הצליחה ללמוד עבודה סוציאלית והיתה עוזבת את הבית בשש וחצי בבוקר וחוזרת בחצות הלילה. אני זוכרת את עצמי בת שבע, שמונה, תשע, מטפלת בגלי בת הארבע, חמש ושש. עושה לה אמבטיות, מכינה לה אוכל. בסופו של דבר אמא החליטה לשלוח אותנו לפנימיות".

שנה לאחר שנשלחה ל"עינות" הצליחה להצטרף לאחותה בהדסים. למרות הקרבה לגלי היא זוכרת את תקופת הפנימייה שלה כאומללה. מה שהציל אותה היה התמכרותה לקריאה, שאותה החליפה בשנים האחרונות בהתמכרות לטלוויזיה. "אין ילדות איומה יותר מילדות בפנימייה. זאת הילדות הכי מזעזעת שיכולה להיות לילד".

כבר בפנימייה ידעה שהיא עתידה לפתח קריירה ברדיו. בתחנת הרדיו "מהמקלט למקלט" שהקימו במקלט במוסד החינוכי היו היא ושמעון ברק משדרים להנאת התלמידים. אבל היא לא היתה פופולרית במיוחד, "וגם טיפחתי את הדימוי שלי כמוזרה בכוונה. כי הדסים היתה פנימייה לעשירים ורק בתחמונים אמא שלי הצליחה לדחוף אותנו לשם, ומכיוון שהרגשתי לא שייכת הפכתי את האי-שייכות לאידיאולוגיה. הייתי גם נורא שנונה אבל פילסתי את דרכי באמצעות הכישרון שלי לספר סיפורים. הייתי אוספת סביבי 20 בנות ומספרת להן סיפורים נורא רומנטיים והן, בתמורה, היו מכינות עבורי שיעורי בית. הן גם חשבו שאני מאוד מנוסה ובקיאה ולא ידעו בכלל שעד אחרי הצבא הייתי בתולה".

כשהיתה בת 15 וחצי נישאה אמה שוב ולכן כשסיימה את לימודיה בהדסים הלכה להתגורר אצל יונה. בהמשך, כשרצתה לחזור לגור בבית ואמה ביקשה שתשלם שכר דירה, עברה לחדר שכור אצל זקנה בדיזנגוף. "לי לא היה בית כזה של חיבוקים או בית שאפשר לבוא ולפתוח את המקרר ושמישהו יעשה לי כביסה. לכן אני כל כך מבינה את הילדים ב'הכל דבש' שלא רוצים לעזוב את הבית של פולי ונילי. זה בית גדול, לכולם יש בו מקום ופרטיות, כל כך נוח לילדים ונעים שם שלמה לעזוב? לו לי היה בית כזה הייתי נשארת בו כמה שאפשר, בתוך החום והדאגה האלה. הרי יש כל כך הרבה זמן אחר כך לחיים של מבוגרות. אומרים שצריך להכין את הילדים לחיים, לשלוח אותם לחיים עצמאיים, איזו שטות. כאילו שהחיים הם עונש וסבל. אם טוב להם בבית וטוב להורים שהם בבית, למה לשלוח אותם?"

ואת חושבת שדמות האמא שאת מגלמת היא דמות שמעניקה חום ותמיכה? היא לא קלפטע פולנייה?

"למראית עין, אבל זה מאהבה. את יודעת, שאלתי את פולי אם הם לא כועסים עליה כשהיא אומרת דברים כמו אלו שהיא אומרת, והוא אמר: 'לא, אנחנו צוחקים, זה מטוב לב אצלה".

ואיך את, שבכלל לא ראית לנגד עינייך שום מודל של משפחה עם אמא ואבא ובית תומך, מצליחה לגלם דמות של אמא פולנייה כל כך?

"טוב, יש את זה בכל העדות. גם לאמי היו הערות כאלה. אבל כשבאתי לקריאה הראשונה כולם כבר שיחקו את התפקידים שלהם ואני התחלתי לשדר בדיקציה מעולה. אז שלחו אותי למאמנת משחק וכבר בשיעור השני, מבין הארבעה שקיבלתי, נכנסתי לתוך הדמות עד כדי כך שהיה לי קשה לצאת ממנה. לפעמים בהפסקות הייתי מוצאת את עצמי מעירה באותו טון לצוות. לפני שצילמו את הפרק עם טקס החינה הייתי כל כך בתוך הדמות שהסתכלתי במבטים כאלה על מי ששיחקו את ההורים של החתן המיועד עד שהשחקנית אמרה לי: 'תגידי, עשיתי לך משהו, יש לך משהו נגדי?' ועודד דוידוף הבמאי הנפלא אמר לה: 'אל תיעלבי, היא כבר נכנסה לתוך הדמות'".

עצבנית כל כך הרבה

מגלי צה"ל המשיכה עטרי ישירות לקול ישראל ובמשך שנים הגישה ברשת ג', אז ה-תחנה, תוכניות פופולריות עד מאוד. במיוחד זכורה "חדש חדיש ומחודש", בעריכת טוני פיין. ההתמחות שלה היתה מוסיקת פופ, "ואני קצת מצטערת על זה היום, שלא יצאתי מתוך התיוג הזה כי היה לי קל ונוח. היום אני גם מצרה על כך שלא פניתי לכיוון של אקטואליה".

לאורך השנים, עד ל"הכל דבש". מה, לא הייתי מדליקה קודם? כבר שנים שאני מדליקהצילומים: מירי דוידוביץ', זרחי וילנצ'יק, דניאלה ויהרט ושרון בק

במשך עשר שנים גם הגישה את חידון הטלוויזיה "פיצוחים" בטלוויזיה החינוכית, ובהמשך עברה לתחנה הרדיו האזורית "לב המדינה" כאחת המקימות ובה שימשה כמנהלת תוכניות ומגישה בכירה. היא אפילו זכתה לקבל תפקיד בתיאטרון, בהצגה "יש לי כנרת" בתיאטרון באר שבע בשנת 2000. "כבר בהדסים הייתי שחקנית ראשית בכל ההצגות. הייתי למשל קליאופטרה מפגרת לגמרי. כשפיני אמיתי הזמין אותי לאודישן, הלכתי, התקבלתי והתחלתי לשחק, אבל בדיוק אז התחילה אצלי המחלה".

אותה מחלה שהמיתה את אביה פקדה גם אותה. עד שמצאה, לאחר סאגת יסורים בלתי אפשרית שעדיין מוקדם לגלות את פרטיה, תורם כליה פרטי בארץ מזרח-אירופית, טופלה בכמויות עצומות של סטרואידים שניפחו אותה, "עד כדי כך שלכל הצגה הייתי צריכה לבוא עם בגדים עוד יותר גדולים מהבית", התישו אותה וגרמו לה נזקים בלתי הפיכים שהביאו לכך ששנתיים לאחר ההשתלה נאלצה לעבור גם ניתוח מסובך בגבה.

ההשתלה שבוצעה בניו יורק ואינספור הסיבוכים שבעקבותיה גרמו לכך שבמשך ארבע שנים נאלצה להישאר בבית ללא עבודה. "הלכתי להציע את עצמי בכל מיני תחנות ובכל מקום אמרו לי: 'תשלחי דיסק עם התוכנית שלך, תשלחי הקלטות של הקול שלך. אני זוכרת שאמרתי לגלי שקשה לי להאמין שאפשר לרדת לשפל עמוק יותר מזה שהגעתי אליו". המשפחה תמכה ועזרה, כמובן, וכדי למלא את זמנה התיישבה לכתוב רומן. זה היה הניסיון השני שלה. הראשון, שהחלה בו בגיל 26, נגנז. "ואני תמיד אמרתי מאז, שיום אחד אכתוב ספר ויום אחד, זה היה במוצ"ש, פתאום היה לי בראש המשפט הראשון בספר והתיישבתי והקלדתי באצבע אחת את הרומן כולו ומעולם לא חשתי מאושרת כל כך כבתקופה שכתבתי את הספר. אני לא מבינה למה אני לא כותבת עוד אחד. את יודעת, לכתוב זה אושר גדול. אבל לא המשכתי אחרי הספר הזה. פיתחתי עצלות בלתי מוסברת".

"סודות ושקרים", שיצא לאור בשנת 2004 (הוצאת ידיעות אחרונות) ונחל הצלחה נאה, הוא רומן בעל סממנים אוטוביוגרפיים, שפה שנונה ותיאורי מין עסיסיים במיוחד. בין השאר מגדירה הגיבורה את עצמה בתואר "ואגינת על", מה שדווקא מרחיק את העדות מהמחברת. "אין דבר שאני שונאת יותר משיחות ואגינה. אני לא יכולה לסבול את המונולוגים הבלתי פוסקים מהוואגינה. אני שונאת הגזמות, חוסר היגיון. בכלל אני לא סובלת כל כך הרבה דברים. מעצבן אותי שחברת חשמל מפרסמת את עצמה למרות שאין לה מתחרים, מעצבן אותי שאיש כמו קצב עושה את עצמו חף מפשע, מעצבנים אותי כל מיני טיפוסים קיצוניים שבשביל האידיאולוגיות שלהם יהרגו את הילדים שלהם, מעצבנים אותי אנשים שמדברים עברית קלוקלת, מעצבנים אותי גברים שחושבים שהעובדה שהם גברים הופכת אותם ליודעים משהו שאני לא יודעת, לחכמים יותר. 6,000 שנה הם מנהלים את העולם ותראי איזה עבודה גרועה הם עושים. מעצבנים אותי כל השקרנים, הבוגדים, מכונאים שמתנשאים עלי כי הם חושבים שמכיוון שאני אשה אפשר לעבוד עלי, מעצבנים אותי ניסויים בבעלי חיים, מעצבנים אותי אנשים שכשהם רואים שאני מאכילה חתולים אומרים לי 'תדאגי קודם לאנשים', כביכול אם אני מאכילה חתול אני גורמת באותו רגע למותו ברעב של אדם. הכל מעצבן אותי".

זאת הסיבה לדבריה שהיא החליטה כבר מזמן להישאר בבית ככל האפשר, למעט יציאות לעבודה ולמפגשים משפחתיים. גם את הארץ היא לא ממש עוזבת. "גיליתי שאין לי לאן לנסוע. את אירופה אני מתעבת. אירופה מלאת עובש. אומרים לי שפאריס יפה, אבל אני שונאת צרפתים עם כל העידון ועיקומי החוטם שלהם. גם לניו יורק הפסקתי לנסוע. גיליתי שגם בגדים אני מעדיפה לקנות בארץ".

יש לה בית נעים מאוד - "שלא תעיזי לכתוב "בדירתה המטופחת שבצפון תל אביב", היא מתרה - שאותו היא חולקת עם חתולתה, רוקסי, איתה היא גם חולקת את אהבתה לגאדג'טים, בעיקר מסוג הטלפוניה והמחשבים. במקרה של החתולה מדובר במין בית שימוש חשמלי המפיץ ריח נעים מאוד בחדרה (של החתולה). לשמחתה היא לבדה. כשהיתה בת 40, נישאה לעמי אושפיץ הצעיר ממנה ב-11 שנה. "כתוצאה מלחץ חברתי, רק כתוצאה מלחץ. למרות שבשבועיים הראשונים נהניתי מאוד לומר 'בעלי', אחרי כמה חודשים רציתי מאוד להתגרש". השניים נפרדו לאחר חצי שנה.

מאותה סיבה, "בעיקר לחץ חברתי והפמפום שפימפמו לנו שבלי ללדת ילדים את לא יכולה להיחשב אשה, את פגומה לגמרי", עברה גם 12 טיפולי הפריה מלאכותית, לשווא. "האמת היא שמעולם לא הרגשתי בעירה בבטן. לא היה לי שום דחף פיזי ללדת. לכולן חוץ ממני יש כנראה בעירה בבטן ולכן הן יולדות. היום אני לא יכולה לתאר לעצמי חיים עם ילדים. ילדים זה דבר שמשנה את כל החיים, זאת אחריות כבדה. אני אוהבת לשחק עם האחיינים שלי אבל ללכת אחר כך לדרכי, ואני אוהבת מאוד לעשות קוצי-מוצי לתינוקות ולהמשיך בחיי אחר כך".

ניסיונותיה הזוגיים הותירו אותה בתחושה שלא לה נועד הסיפור הזה. "תמיד הייתי טובה מדי, מטפלת בגברים, מפנקת, מבינה אותם, ותמיד בסופו של דבר עזבו אותי לטובת צעירות יותר שהתייחסו אליהם הרבה יותר גרוע". בעיקר יוצא קצפה על דון-ז'ואנים מזן "הפפושדואים" (בעקבות איש העסקים אלי פפושדו), "שבגיל 70, כשכל הגוף שלהם מחובר במסמרים, הם נורא שזופים וסביב העיניים יש להם קמטים לבנים והם עושים ספורט כל הזמן ואני לא יודעת מה הם לוקחים, אולי סטרואידים אנאבוליים כדי לבנות שרירים, ונראים נורא ופתאום יש להם חברה בת 25 והם גם כותבים על זה ספר. יש לי ידידים נהדרים. אחד מהם למשל מחפש מישהי שתהיה דוגמנית פצצה וגם שיהיה לה שכל וגם שתהיה מסורתית. את מכירה את אלה? גבר יכול להיות בן 40 או 60 אבל מובן שיעדיף על פני בחורה שלא תעבור את רף ה-28".

אז למה בכל זאת התחתנת?

"אצלי גם היה העניין שאמא שלי היתה על ערש דווי והבטחתי לה שאתחתן. בהתחלה, לפני שנואשה ממני, היא עוד לקחה לעצמה את החירות לומר דברים כמו 'אל תתחתני עם גרוש'. בהמשך היא כבר היתה מוכנה שאתחתן עם אסיר, רק שאתחתן".

אני לא מתאימה

מות אמה, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, הוא הטראומה של חייה. "למרות שאבי מת כשהייתי ילדה וישבתי ליד גופתו, הוא מת בעדנה. אצל אמא שלי ראיתי את הקרב הנורא בין המוות לאמא שלי, ואני מרגישה גם אשמה במותה כי לא האמנתי לה. היא פתאום התחילה לשכוח דברים ולהתלונן. מכיוון שכל החיים שלה התלוננה זה היה כמו 'זאב, זאב'. הייתי אומרת לה 'את עם התלונות שלך'. היא מתה כדי להוכיח לי שהיא צדקה.

"יומיים היא שכבה בבית על הרצפה ולא ענתה לטלפון, וביום ראשון כשהיא ענתה היא רק חירחרה. באנו יונה וגלי ואני לקחת אותה לבית חולים ושם באיכילוב במשך ימים התייחסו אליה הרופאים בזלזול. עד היום אנחנו לא מדברות עם הרופא שטיפל בה ושהיה צועק עלינו שלא נבכה כי זה מפריע לחולים. בלילה האחרון ישבנו כולנו לידה וראינו את הנשמה עוזבת. הלוואי שהייתי יכולה לבקש ממנה סליחה על כך שלא האמנתי לה. מותה הוא הטראומה שתלווה אותי תמיד. אני אומרת לכל החברים שלי מאז: תעשו עכשיו למען ההורים שלכם, תדברו איתם עכשיו, אחר כך לא יהיה לכם עם מי. נורא מסכנה היתה אמא שלי. היא לא נהנתה אפילו רגע אחד בחייה. כל חייה נאבקה".

ואת?

"תמיד מצאתי משהו חיובי בכל מה שעובר עלי, בכל תקופה. תמיד ראיתי פס של אור. המחלה לא היתה תקופה קשה מבחינתי משום שלהיאבק זה דבר שאני יודעת לעשות. את המחלה קיבלתי ברוח קרב. אני מכירה את בגידת הגוף. אני זוכרת שאחרי ניתוח הגב שלי לא יכולתי לקום ואמרתי: מה זאת אומרת, זה לא ייתכן, זה הגוף שלי, אני מחליטה עליו. בסופו של דבר התגברתי כי תמיד יש גם משהו חיובי.

"לפעמים היום כשאני מסתכלת על הילדה שהייתי אני מרחמת עליה. הילדות עשתה אותי למה שאני היום ואולי בגללה כל כך קשה לי לקבל אהבה כי אני פוחדת שהיא תיגמר. אבל כשאני מסתכלת על אותה ילדה אני גם מעריצה את כוח הרצון שלה, משום שכל הזמן ידעתי שרק אם אקרא ואלמד אוכל לצאת מזה וזה מה שעשיתי. כל הזמן קראתי ולמדתי".

חצי שנה לאחר שפירסמה את ספרה קיבלה שוב הצעה מרדיו "לב המדינה" ומאז היא משדרת שם מדי בוקר תוכנית בשם "עכשיו שוש". בהמשך החליטה גם שהגיע הזמן להצטייד בסוכן ושכרה את שירותיה של דנה ליטוין, שבדיוק פרשה מסוכנות הייצוג של לבנה חכים. הרעיון שתעשה אודישן ל"הכל דבש" לא היה של מלהקת הסדרה, יעל אביב, אלא דווקא של הבמאי, דוידוף, שחיפש בנרות שחקנית מבוגרת ומזרחית (לא חשוב מאיזו עדה). כשליטוין בישרה לעטרי שרוצים לבחון אותה לתפקיד, היא הגיבה בחן האופייני לה. "יומיים התווכחתי איתה", היא מספרת.

ברור.

אמרתי לה זה לא מתאים, אני לא מתאימה, אני שמנה עכשיו. גם כשיצאתי מהאודישן אמרתי לה שלדעתי לא הייתי טובה במיוחד ובטוח שלא התקבלתי. באותו ערב היא התקשרה ואמרה: 'לא תאמיני, פולי רוצה לפגוש אותך שוב'. באתי לפגישה ותפסתי ראש עם פולי. התחלנו לדבר על מחלות. הוא הראה לי צלקת שלו ואני הראיתי לו צלקת שלי וככה המשכנו, אבל הוא ניצח. יש לו יותר צלקות משלי. עשינו כמה סצינות ביחד והיתה בינינו כימיה נורא טובה ופתאום היה מו"מ על כסף ופתאום אמרו לי 'זה סגור'. קיבלתי את הבשורה כאן בבוקר ומרוב התרגשות לא יכולתי לשבת. טילפנתי לאחיות שלי, רציתי לספר לכולם, אבל גם לא רציתי כי אולי בכל זאת זה לא ייצא. הניסיון שלי הרגיל אותי לכך שהכל יכול להשתבש. אני רגילה שכל חיי תמיד יש הפתעות רעות. גם עם גברים תמיד הייתי חושבת, אולי זה זה? ואז היתה באה האכזבה. אבל כאן בסופו של דבר זה יצא לפועל, ואני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לך כמה נהניתי ואיזה כבוד היה בשבילי לשחק עם פולי".

ההצלחה והפרסום החדשים-ישנים דווקא מעודדים אותה להמשיך להישאר בבית. "את יודעת שכשהתחלתי לשדר לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שאנשים גם מאזינים? כשהצטלמתי לסדרה בכלל לא לקחתי בחשבון את האפשרות שאנשים גם יראו את זה. פתאום אנשים ניגשים אלי בדיוק באמצע שאני נותנת ביס במסעדה או מדברת בטלפון ומבקשים חתימה. אז אני בכוונה מנסה לעשות את זה להם לא נעים, אבל זה לא מרתיע אותם. יש גם כאלה שבניסיון להחמיא מעליבים. הם אומרים: "את היית יפה פעם, את היית רזה פעם. לאחד שבשבוע הספר אמר לי שהוא זוכר איזה פצצה הייתי כשהייתי צעירה עניתי בסוף: 'מה אתה חושב, שאתה נשארת כמו בתיכון?' אנשים לא רואים את עצמם וכשהם פוגשים מישהו שהם מכירים מהטלוויזיה הם גם מאמינים שכמו בטלוויזיה הוא לא יכול לשמוע אותם. יכולות לעמוד לידי שתי פרחות ולדבר עלי כאילו אני לא שומעת".

ולא משמח אותך שלאחר תקופה קשה ואפורה פתאום נמשית מהשכחה?

"לא. מה עושה לי זה שנזכרו בי? מה יוצא לי מהזיכרון הזה? על איזו תהילה מדובר בדיוק ומה עושה התהילה הזאת? אני לא אומרת, אם מדובר בעבודה מצוינת ומתפרסמים תודות לכישרון או עבודה, כמו במקרה הזה, זה נפלא. אבל התהילה כשלעצמה, אין לי שום חפץ בה. אין לי שום רצון להיות מפורסמת בשביל הפרסום עצמו. אני הרי חשופה לעין הציבור מגיל 18. הכל סחרחרת. אהבת הציבור זה הדבר הכי זמני שיכול להיות. היו תקופות קשות ויצאתי מהן ואחר כך היו תקופות קשות שוב. הייתי שלוש שנים במיץ של הזבל ואחר כך לקחו אותי לעבודה. הכל יכול לחזור על עצמו. אני לא מרגישה שהייתי בביצה ואני לא מרגישה שנמשיתי ממנה. אני כל הזמן המשכתי בחיי".*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ