בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדריך טיולים למחוזות החטא

אביעד קליינברג מבקש ללמדנו לחטוא כדי להיות חופשיים, לחטוא כדי להיות לאלוהים - ובכל זאת להיות אחראים

תגובות

שבעת החטאים - רשימה חלקית, מאת אביעד קליינברג, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2007

הייתי אתמול בבית הדודה, אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה", אמרתי "סליחה" ו"בבקשה", שאלתי תמיד: "זה מותר"? "את מרשה"? ואינני יודע כיצד זה קרה לפתע נכנס בי הילד הרע ואמרתי: "את טיפשה"! (לאה גולדברג)

מי לא מכיר אותו, את הילד הרע? "כי אינני עושה הטוב אשר אני רוצה", כתב פאולוס באיגרת אל הרומים, "כי אם הרע אשר אינני רוצה - אותו אני עושה". גם פרעה, בזמנו, בוודאי תמה מה נכנס בו פתאום - הוא כבר משתוקק לשחרר את בני ישראל לחופשי, אבל הלב שלו פשוט לא נותן לו. רק אנחנו יודעים בדיוק מה קרה שם: "ויחזק יהוה את לב פרעה, ולא שמע אליהם".

סוגיית הרצון החופשי היא אחד הנושאים המרכזיים שאביעד קליינברג דן בהם בספרו "שבעת החטאים - רשימה חלקית". כאשר אנו מדברים על חטאים אנו נוטים להניח לפחות מידה מסוימת של רצון חופשי. הלא החטא הוא בחירה בהפרה של קוד מסוים, חוק, נורמה, מצווה. ואם אין רצון חופשי, כיצד תיתכן בחירה, כלומר: כיצד ייתכן מעשה (או מצב נפשי) שהוא חטא? אבל הבחירה החופשית האנושית, אומר לנו קליינברג, מוגבלת ביותר. הלא גם בהעדרו של אלוהים מניפולטיווי שכזה, העושה בלבנו כבשלו, נותרים גורמים רבים המצמצמים את חופש הבחירה שלנו: חינוך, תורשה, נסיבות חיצוניות. כל מעשה ממעשינו הוא, במעין אפקט-פרפר, "סופת הוריקן שסיבותיה העמוקות נמצאות רחוק מאוד בעבר... בסופו של דבר אין איש שולט במעשיו; לא באמת, מכל מקום".

איזה יופי, לכאורה: אם אנחנו בני התמותה נעדרי רצון חופשי, וכל מעשינו הם בעצם מעשיו של ילד רע כלשהו - הרינו פטורים מכל אחריות. כמה קל, כמה נוח: איש לא יוכל להאשימנו בחטא. אבל קליינברג מסרב לקפוץ אותה קפיצה פילוסופית אל הגדה המנחמת של מחוזות האי-אחריות. אם בצבא לימדו אותנו ש"אי-ידיעה אינה פוטרת מאחריות" בא קליינברג ואומר לנו: אי-חירות אינה פוטרת מאחריות. גם אם חירותנו חלקית עדיין ביכולתנו - ומחובתנו - לפעול, ולפעול באופן מוסרי.

כמו רבות ממסקנותיו של קליינברג בספר זה, גם זו אינה מעוגנת בטיעון של ממש, בהיסק לוגי. שכן הספר הזה, יותר משהוא טקסט פילוסופי, הוא מין מדריך טיולים למחוזות החטא. מחברו מציג דילמות ומציע אפשרויות פעולה, אבל מסרב לקבל עליו את עולו של הדיון האקדמי הטהור - הפרקטיקה שבה הוא שרוי במסגרת עבודתו באוניברסיטה. גם בקליינברג עצמו נכנס פעם הילד הרע, והוא - אביעד, הילד הרע - הרס את העיר הקטנה והמושקעת שהקים אחד מבני כיתתו מענפים וממקלות ארטיקים ומקופסות גפרורים: "אני זוכר שהבטתי ביצירה המפוארת הזאת זמן מה; אחר כך הרסתי אותה. רמסתי את הדרכים, את הגשרים, את העצים, את הכל". מדוע עשיתי את זה, שואל קליינברג את עצמו. מדוע רמסתי את העיר הקטנה שבנה התלמיד ההוא במאמץ כה רב? תשובתו של קליינברג כנה ומעציבה: "לא היתה סיבה לרשעתי מלבד הרשעה עצמה", הוא מצטט את אוגוסטינוס; היה זה "רע ללא תכלית". תובנה זו זורעת בקליינברג בושה עזה - דווקא משום שהרשעות שבמעשהו "נטולת השראה ומטומטמת..."

אבל הרשעה חסרת התכלית אינה חסרת תכלית באמת, שכן "החטא הוא ביטוי לתאוות החופש - החופש מן הכללים". החטא הוא מרד; גם כשאין לו תכלית חומרית או חברתית, יש לו מחוז כיסופים מובהק: השחרור מכבלי החוק, המוסר והדת. אם התחלנו מן החירות (הרצון החופשי), הנה אנו חוזרים אל החירות: החירות אשר ניטלה מאתנו, בני התמותה, היא מושא התשוקה המביא אותנו לחטוא. לחטוא כדי להיות חופשיים, לחטוא כדי להיות לאלוהים.

"שבעת החטאים" הוא ספר החומק מהגדרות ז'אנריות מקובלות. הוא לא סיפור, אבל יש בו סיפורים. הוא לא טקסט אקדמי, אבל יש בו מהלכים עיוניים מנומקים. הוא אינו "מדריך לחיים" - בוודאי לא במובן ניו-אייג'י כלשהו - אבל למחברו יש בהחלט מה לומר בענייני מוסר והתנהגות ראויה. בסיס העוצמה של הספר הזה הוא החיבור בין ההיסטוריון-הפילוסוף קליינברג לבין הילד-האיש אביעד, החיבור בין הסוגיות התיאורטיות הנדונות לבין החיים, חייו הקונקרטיים של האדם הקונקרטי בעת הקונקרטית הזאת, הקרויה מודרנית. נושאו של הספר הזה, החטא, הוא עניין רציני; אבל המחבר אינו לוקח את עצמו ברצינות תהומית. לדוגמה, בסוף הפרק הראשון, הפרק על חטא העצלות, הוא מביא המלצות לקריאה נוספת: "עזוב, למי יש כוח".

"אין חטא נטול הקשר; אין חטא 'כשלעצמו'", קובע קליינברג בפתח ספרו. כל חטא מבטא פער בין הרצוי למצוי. לפיכך, בהעדרו של "רצוי" - דת, מוסר, מערכת ציפיות - לא ייתכן חטא. יתר על כן: הגדרתם של מעשה או מצב נפשי כחטא היא תלוית תקופה ותלוית תרבות. מה שהיה חטא עשוי לקבל לפתע הכשר, ולהפך. דוגמאות לא חסרות, כמובן. עבדות וריבוי נשים - פעם נורמה, היום חטא (לפחות במקומות מסוימים); יחסים הומוסקסואליים, נישואי יהודים לנוכריות, הליכה ברחוב בקרסול חשוף - פעם חטא, היום נורמה (שוב, לפחות במקומות מסוימים). הגדרתו של מעשה כחטא תלויה, אם כן, במיקומו הגיאוגרפי והתרבותי של הסובייקט המבצע.

אבל מתוך אותו רלטיוויזם תיאורי-עובדתי מסרב קליינברג לגזור רלטיוויזם ערכי או ניהיליזם. אדרבה, בעמוד 63 הוא מציג את פילוסופיית הפעולה הפוזיטיווית שלו: "המאבק היומיומי ברוע הוא חובה מוסרית החלה על כל אחד מאיתנו... הטוב היומיומי - ההתנגדות לרשעות, לרכילות, לצרות העין, אבל גם לנישול, לקיפוח ולדיכוי - הוא מטרה ראויה". קליינברג מזהיר גם מפני אחיזה בעקרונות מוסריים גבוהים מדי. "בימינו התרבו העניים ממעש... הם שוקעים עד מעל לראשם בהגדרות, בבירורים, בטבילות אינטלקטואליות במקווי טהרה אקדמיים..."

לא רק האקדמיה, משכנו המקצועי של קליינברג, נאלצת לספוג את צביטותיו הסרקסטיות. הוא "משחיל" גם לצדקנים באשר הם ("אני מתעב פלצנות"), לאלוהים ("אגב, לקב"ה עצמו נטייה להרס ערים מעת לעת") וכמובן לעצמו ("אביעד קליינברג הוא המצאה שאביעד קליינברג בנה בעמל רב"). אבל קליינברג מזהיר אותנו לא רק מן הפלצנות אלא גם מן הייאוש. העצלות, הוא אומר, היא חטא לא מעצם מהותה, אלא מכך שהיא הורתו של הייאוש; וגרועה מכל היא "העצלות הקיומית" של קהלת ושכמותו, שכן זו מובילה לייאוש מוחלט שממנו נגזרת פסיוויות מוסרית גמורה. אז מה נותר לנו לעשות בעולם שאין בו נקודת משען מוסרית אבסולוטית, עוגן אלוהי או אחר? תשובתו של קליינברג אקסיסטנציאליסטית למהדרין: מה לעשות? לעשות! לא לפלסף את עצמך לדעת, לא להתעצל, לא להתייאש. כי "בסופו של דבר, מתן משמעות לחיים הוא החלטה אישית לפעול, למרות פגימותם של החיים ופגימותו של החי".



שבעת החטאים, מאת היירונימוס בוש, 1480. מלמטה בכיוון השעון: כעס, קנאה, תאוות בצע, גרגרנות, עצלות/מלנכוליה, תאווה, גאווה. בתווך כתוב: הישמר, האדון רואה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו