בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתם בסך הכל תיאטרון שוליים

ג'יימס וולפנזון, נשיא הבנק העולמי לשעבר ושליח הקוורטט למזרח התיכון, התפטר מתפקידו עם בטן מלאה: הממשל האמריקאי הכשיל את שליחותו, וייסגלס ואולמרט ראו בו מטרד, השחיתות במעברי הגבול גלויה לחלוטין. אתם לא כזה ביג דיל, מזהיר וולפזון, בקרוב העולם יפסיק להתעניין בכם

תגובות

גם בבוקר לוהט ולח כמו זה שנחת על ניו יורק ביום שני שעבר, המזרח התיכון נראה רחוק מאוד ממשרדו של ג'יימס וולפנזון, 29 קומות מעל השדרה השישית במנהטן. אנשי בינוי בנעלי עבודה חומות וחגורות ובהן מברגים מהודקות למותניהם עדיין מסתובבים ברחבי הקומה השלמה ששכר, ועובדים במרץ. בקרוב מאוד יסתיימו השיפוצים ואז יוכל וולפנזון, בן 73, שכיהן עד 2005 כנשיא הבנק העולמי ואחר כך היה במשך 11 חודשים שליח הקוורטט למזרח התיכון, להתפנות להרפתקה הבאה שלו. בניו עובדים עכשיו על גיוס 500 מיליון דולר לפיתוח סוגי דלק חלופיים והוא ינצח על ניהול הקרן העצומה.

התקופה שוולפנזון העביר במזרח התיכון השאירה בו את רישומה. הוא אולי יצא מישראל ומהשטחים בסוף אפריל שעבר, אבל ישראל והשטחים עוד לא יצאו ממנו. אפשר להבין אותו. היהודי האמריקאי יליד אוסטרליה הגיע לאזור שלושה חודשים לפני הנסיגה הישראלית מרצועת עזה כשהוא עמוס בכוונות טובות. עשר השנים שבהן עמד בראשות הבנק העולמי, מזגו הנוח והיכרותו האינטימית עם מנהיגי הקוורטט הפכו אותו למועמד אידיאלי לתפקיד השליח המיוחד של ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. אביו, ששירת באחד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, הנביט בלבו את החיבור הרגשי לציונות ולאזור.

הוא נחת במזרח התיכון במאי 2005 והיה אמור ללוות את תהליך ההתנתקות מרצועת עזה ולהבריא את המשק הפלסטיני. ההתחלה עוררה בו תקווה: הוא הצליח לגייס תשעה מיליארד דולר (שלושה מיליארד לשנה, למשך שלוש שנים) למען הכלכלה הפלסטינית, ובנובמבר 2005, שלושה חודשים לאחר השלמת ההתנתקות, תיווך בין ישראל לרשות הפלסטינית במשא ומתן על הסכם המעברים המסדיר את התנועה והגישה אל רצועת עזה וממנה. בו-בזמן תרם וולפנזון מכספו להקמת חממות ברצועה.

אבל יציאתו של אריאל שרון מהזירה הפוליטית בדצמבר 2005, חתירה בלתי נלאית תחת וולפנזון דווקא מצד הממשל האמריקאי ועליית חמאס לשלטון בינואר 2006 הביאו את השליחות אל מבוי סתום. בסוף אפריל 2006, שבע מרורים הן מהישראלים והן מהפלסטינים, ולאחר שהבין שלא יזכה לגיבוי מהקוורטט, החליט האיש בעל רעמת השיבה להתפטר. הוא חזר לארצות הברית, שבה הוא מחלק את זמנו בין מנהטן לג'קסון הול שבוואיומינג, וניסה להשאיר את השליחות הכושלת מאחוריו.

במשך יותר משנה שמר וולפנזון הכל בבטן ושתק. הוא ראה בחלחלה את כישלונה של תוכנית ההתנתקות ואת האלימות המשתוללת באזור. אולם רק לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ומינויו של טוני בלייר לתפקיד שבו החזיק עד לשנה שעברה הסכים וולפנזון להתראיין. יש רושם שהוא רואה זאת כחובה.

כל החלומות נגוזו

וולפנזון פותח את השיחה במעין הצטדקות, עוד לפני שהוא נשאל על מינויו של בלייר לשליח הקוורטט: "אני לא חושב שיש משהו שמישהו חיצוני יכול לעשות בנסיבות הקיימות, עד כמה שהייתי רוצה לחשוב אחרת. אני לא חושב שכשהמשא ומתן מתנהל בכל כך הרבה רמות - ואני הייתי די מעודכן במה שקורה - התערבות של צד שלישי יכולה לתרום הרבה", הוא אומר.

המצב הנוכחי באזור מייאש אותו. "אני בהחלט חושב שבאותם רגעים זוהרים, שבהם נראה שישנו הסכם שמעניק לפלסטינים תקווה ולישראלים ביטחון, היה קל יותר", אומר וולפנזון. "יש צורך שלישראל תהיה תקווה, זה ברור מאוד, ויש צורך שהפלסטינים ירגישו שיש להם תקווה. סקרי דעת הקהל מראים שלישראלים ולפלסטינים יש צורך באיזון כזה - הם מעוניינים להשיג עסקה באשר לסידורי הגבול והם מעוניינים להגיע למצב שבו כולם יוכלו לחיות את חייהם אלה לצד אלה בשלווה למשך מאות שנים, ואני חושב שהאדם הממוצע - בין אם זה איש פתח או חמאס, דתי או לא דתי - רוצה להירגע ולחיות את חייו. אני חושב שהיתה מסגרת לכך בהסכם שעליו הכריזה קונדוליזה רייס בנוכחותי ובנוכחות שליח האיחוד האירופי חוויאר סולאנה, אבל בחודשים שבאו אחריו ההסכם חוסל.

"למעשה, החלק העצוב בכל העניין הוא, שכיום המשקיפים הבינלאומיים במעבר הגבול עם מצרים מקטינים את נוכחותם שם בגלל אי שימוש במעבר, וזה היה החלק האחרון בהסכם שעדיין יושם. כך שכל החלומות שהיו לנו נגוזו ומעבר לזה יש לך עכשיו ממשלת חמאס נבחרת שהתפצלה מפתח, ולאבו מאזן יש בגדה ראש ממשלה חדש ובעזה שולט חמאס, כך שיש עכשיו קושי נוסף בזה שלמשא ומתן אין עכשיו שני צדדים אלא שלושה ואחד מהם הוא צד שאף אחד משני הצדדים האחרים לא רוצה לעשות איתו עסקים".

אבל לדעת וולפנזון, אף אחד מהצדדים אינו יכול להרשות לעצמו להשקיף בריחוק על המציאות החדשה שנוצרה באזור ולחכות לכך שהיא תשתנה. "המציאות היא שחיים בעזה 1.4 מיליון פלסטינים שאתה לא יכול פשוט לקוות שייעלמו. אי אפשר להשאיר את עזה כמקום שהעשירים והאינטלקטואלים ובעלי העוצמה פשוט יעזבו אותו ויישארו בו רק האנשים שבקושי שורדים, או ששורדים אבל שאין להם מנהיגות, ונדמה לי שכוח צבאי או הכנעה לא יכולים לפתור את הבעיה".

לדבריו, "יש צורך להחזיר את הדברים חזרה לסיטואציה שבה קיים ייצוג של כל הפלסטינים ביישות שיכולה להיכנס למשא ומתן עם ישראל ולהגיע - אם ישראל חפצה בכך - לפתרון של שתי מדינות, שזה הפתרון שנראה ששרת החוץ רייס מחויבת אליו. אסור להשאיר את המצב פשוט כמות שהוא, ולהעמיד פנים ש-1.4 מיליון בני אדם יכולים לחיות במעין כלא. זה לא פתרון, כך שאני חושב שיידרש מטוני בלייר או ממישהו אחר להיכנס למשא ומתן אמיתי".

כשהוא נשאל על אפשרות אחרת ליציאה מהמבוי הסתום - כזאת שבה ישראל לוקחת את היוזמה לידיה ומפעילה לחץ על האוכלוסייה הפלסטינית כדי שתיפטר ממנהיגות חמאס, או מחסלת את ראשי הארגון כדי לפנות דרך להשתלטותו מחדש של פתח - וולפנזון מושך בכתפיו. "עד כה אין שום עדות לכך שהחלטות שהתקבלו על ידי הישראלים קובעות מה הפלסטינים יעשו, ואני לא חושב שפתרון צבאי הוא פתרון", הוא עונה ביובש.

שחיתות במעברי הגבול

וולפנזון נשמע כואב ומאוכזב כשהוא מתאר את הגלישה במדרון האלימות לאחר הנסיגה. "הסיבה שלדעתי הכל קרה", הוא אומר, "היא שהתנאים בעזה הידרדרו בצורה נוראה. אם אתה זוכר, מיד לאחר היציאה מעזה היו יומיים של ביזה, אבל אחרי 48 שעות הכל שוב היה בשליטה. השקט ברצועה נשמר, וזה לא היה בגלל נוכחות צבאית ישראלית, אלא משום שהפלסטינים הבינו שאם הם רוצים תקווה הם צריכים שקט".

הוא סייר ברצועה עם אבו מאזן מיד לאחר השלטת מרותה של הרשות וזוכר אווירה אופורית שהתפרקה במהירות. "הסתובבתי עם היו"ר בחממות והסתכלנו על הפירות והיתה להם תחושה של 'אנחנו עולים בכיוון הנכון ויהיו לנו מלונות על החוף ותהיה לנו תיירות ואנחנו הפלסטינים יודעים להיות מארחים מעולים', אבל בחודשים שבאו לאחר מכן אריק (שרון) חלה וראש הממשלה הנוכחי נכנס לתפקיד ומיד היה שינוי במדיניות".

באותו זמן, נזכר וולפנזון, פעלו מאחורי גבו כוחות חזקים בממשל האמריקאי שלא האמינו בהסכם המעברים וביקשו לפגוע במעמדו של שליח הקוורטט. האיש שעמד מאחורי זה, הוא אומר, היה אליוט אברמס - ניאו-שמרן יהודי, שמונה בממשל בוש לסגן היועץ לביטחון לאומי, האחראי להפצת הדמוקרטיה במזרח התיכון - "ואז כל חלקי ההסכם חוסלו".

לאי קיומו של ההסכם היו כמובן תוצאות כלכליות קשות, והיעלמותה של התקווה הגדולה לנורמליות, שהפלסטינים חוו בצורה כה חזקה עם עזיבת צה"ל והמתנחלים את הרצועה, הובילה לדעת וולפנזון לעלייתו של חמאס. "במקום תקווה הפלסטינים הרגישו שהם שוב נמצאים בכלא ועם 50 אחוז אבטלה נוצר קונפליקט. זה לא עניין פלסטיני ייחודי. כשיש לך חברה שבה מחצית מהאוכלוסייה לא עובדת, אנשים נהיים עצבניים. זה לא שהפלסטינים כל כך איומים, אלא שהם היו בסיטואציה שבה ויסות ההשקפות בינם לבין הצד השני נהיה בלתי אפשרי. אפשר להאשים את הפלסטינים בכך שהם ירו רקטות ואת הישראלים בתגובת יתר על הירי, אבל בכל מקרה התוצאה היתה שמחצית מהאוכלוסייה היתה מתוסכלת, שלא היו משאבים ושמעברי הגבול משני הצדדים היו מושחתים לגמרי. ראיתי את זה בעיניים שלי: ישראלים ופלסטינים הולכים יד ביד וסוגרים על מחירים להעברת משאיות לראש התור, או להעביר אותן בכלל. זה נעשה בצורה שקופה לחלוטין. אני חשבתי שזה מחפיר".

עניין החממות כאב לוולפנזון במיוחד בגלל התרומה שתרם. "הפירות פשוט נרקבו שם בגלל שלא היתה אפשרות להוציא אותם החוצה מהרצועה. אילו היית מגיע באותה תקופה אל המעברים, כפי שאני עשיתי פעמים רבות, היית פשוט רואה איך זורקים ערימות של עגבניות ופירות לצד הדרך והיית חייב לומר לעצמך שאילו היית חקלאי פלסטיני היית בוודאי מתוסכל מאוד. אני לא מנסה להתעלם מכך שישנם פלסטינים שיורים רקטות ועושים דברים איומים. אני יודע שזה קורה. אבל כדי להגיע לפתרון יסודי אתה חייב שתהיה תקווה בשני הצדדים".

וולפנזון אינו תמים. הוא יודע שניצחון חמאס בבחירות בינואר 2006 לא נבע רק מקריסת הסכם המעברים שאחרי ההתנתקות, אלא גם מהשחיתות רבת השנים של הנהגת פתח. הוא אומר שהתריע על הסכנה לפני נציגי פתח שעמם היה בקשר, אולם הם התעלמו ממנו.

"פתח לא היה פופולרי בתקופה ההיא", הוא אומר. "אנשים רבים חשבו שאנשים שעמדו בראשות פתח קיבלו יותר מדי כסף. הפלסטינים בוודאי חשבו כך. הם חשבו שהמנהיגות שלהם לא הגונה. לאו דווקא אבו מאזן, אבל ללא ספק ברמה המיניסטריאלית. אנשים חשו שישנה אליטה שמנצלת את המצב לתועלתה ושהדרך היחידה לשפר את המצב היא לבחור בקבוצה שנתפסה כהגונה. זו לא היתה רק תזוזה אידיאולוגית, אלא תוצאה של כישלון בהנהגת פתח. היו לי דיונים עם הנהגת פתח. אם אתה מסתכל על אנשים כמו דחלאן ומנהיגים לא רשמיים אחרים, לא היה ביניהם דיבור על האפשרות שחמאס ידיח אותם".

הם לא חשבו שזה בעייתי לנסוע במרצדסים הנוצצים שלהם בתוך מחנות הפליטים?

"אני חשבתי שזה בעייתי מאוד ואמרתי להם את זה פעמים רבות. וזה לא רק המכוניות - זה גם הבתים הגדולים שהם בנו והצבאות הפרטיים שלהם. הם אמרו לי שהסקרים מראים שהם ינצחו. מה אתה יכול לעשות? אני הייתי אאוטסיידר וככזה אתה יכול להגיע אליהם רק עד רמה מסוימת".

אף על פי שוולפנזון זיהה כבר אז את הסכנה, ובניגוד למשקיפים ופרשנים רבים - שרואים בהתעקשות האמריקאית על קיום בחירות דמוקרטיות ברשות את הגורם שאיפשר לחמאס להתחזק כל כך - וולפנזון אינו מגדיר את ההתעקשות הזאת כטעות. "אני חושב שזאת שאלה שקשה מאוד לענות עליה. למרות שאנחנו יודעים שהמהלך הביא לעליית חמאס, היתה בו ההבטחה של בחירות. אני חושב שאני כנראה הייתי עושה אותו הדבר, בתקווה שהתוצאות יהיו שונות".

ג'ורג' בוש הפתיע

ג'יימס וולפנזון נולד בסידני שבאוסטרליה ב-1933. הוא בוגר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת סידני והיה קפטן נבחרת הסיף של המדינה באולמפיאדת מלבורן ב-1956. בין לבין הוא הספיק גם לשרת כקצין בחיל האוויר האוסטרלי. לאחר האולימפיאדה החל ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית. בתום הלימודים עבד תקופה קצרה בחברת המלט השווייצית הולדרבנק (כיום הולצים) ואז חזר לאוסטרליה, שבה מילא שורה של תפקידים בבנקים שונים והתמחה בתחום ההשקעות.

הוא קיבל משרה בבנק ההשקעות הלונדוני ג'יי הנרי שרודרס והתקדם לתפקיד מנהל בכיר בסניף הלונדוני של הבנק. בשנים 1970-1976 הוא עמד בראשות הסניף הניו-יורקי של הבנק ואחר כך התמנה לתפקיד ניהולי בכיר בבנק ההשקעות סלומון בראדרס. בשנות השבעים הוא התיידד עם הצ'לנית ז'קלין דו-פרה, וכשהיה בגיל 41 החל ללמוד אצלה לנגן בצ'לו. הוא עדיין מתייחס לתחביב ברצינות רבה ומנגן גם היום בהזדמנויות שונות. לדבריו, אם יושג אי פעם הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, יש לו סיכום עקרוני עם אהוד ברק ("אני מעריך אותו מאוד משום שהוא פסנתרן") ועם כנרת פלסטינית לנגן בקונצרט משותף.

וולפנזון קיבל אזרחות אמריקאית ב-1980 ונחשב כבר אז מועמד לראשות הבנק העולמי. לאחר שלא קיבל את התפקיד, שהתפנה עם פרישתו של רוברט מקנאמרה, הוא הקים חברת השקעות שנשאה את שמו וייחד חלק ניכר מזמנו לפעילות פילנתרופית. הוא עמד בראש מועצות המנהלים של הקארנגי הול בניו יורק ושל המרכז לאמנויות הבמה על שם ג'ון קנדי בוושינגטון.

ב-1995 היה וולפנזון מועמדו של הנשיא ביל קלינטון לתפקיד נשיא הבנק העולמי וזכה לתמיכה בלתי מסויגת מהדירקטוריון. ב-2000 הוארך תוקף המינוי שלו והוא היה לנשיא הבנק העולמי השלישי שמכהן בתפקיד במשך שתי קדנציות. במשך שנות כהונתו בבנק שם וולפנזון דגש על שינוי התרבות הארגונית של המוסד ומיקד את תשומת לבו לא רק למתן הלוואות אלא גם ליצירת צמיחה כלכלית בעולם השלישי ולהפחתת שיעור העוני בעולם.

לדבריו, הוא הופתע מכך שהנשיא ג'ורג' בוש איפשר לו להמשיך לכהן כנשיא הבנק, במקום למנות איש משלו לתפקיד. "שום מינוי דמוקרטי לא נשאר בתפקיד שלו, בוש רצה להכניס לתפקיד את פול וולפוביץ ולי היה ברור שלא אוכל להישאר בתפקיד עוד יום אחד נוסף", מגלה וולפנזון. "היה לי ברור מאוד שזה לא משהו אישי אלא שככה זה עובד, אבל אז הם שאלו אותי אם אהיה מוכן להישאר בתפקיד לקדנציה נוספת - דבר שהיה מאוד יוצא דופן, שאין לי מושג איך הוא קרה, ואני הופתעתי ושמחתי על כך מאוד".

האותיות הקטנות

על פי וולפנזון, האשם העיקרי בכישלון שליחותו במזרח התיכון, שלה מונה לאחר פרישתו מהבנק העולמי ב-2005, זה הוא עצמו. "הייתי טיפש שלא קראתי את האותיות הקטנות", הוא מודה. "בשום שלב לא ניתנה לי הסמכות לעסוק במשא ומתן לשלום". לדבריו, המנדט שניתן לו - שזהה לזה שיש לטוני בלייר - היה אך ורק לפעול לשיפור המצב הכלכלי בשטחים ולשיפור כללי במצבם של הפלסטינים; ואילו הוא בתמימותו חשב שבכך כלולה גם התערבות לקידום השלום.

"אם להיות כן איתך, השתוקקתי מאוד לנסות לעזור, ובדיוק יצאתי מהבנק העולמי ואתה יודע, זה היה מקום טוב להתחיל בו. הייתי מלא ברעיונות ובכוונות טובות ובכל מקום כולם היו מדברים איתי על תהליך השלום. (בבנק) היתה לי גישה לג'י-7 ויכולתי לראות כל מנהיג שרציתי לראות וכשיצאתי מהבנק פשוט המשכתי, כי חשבתי שזאת עבודה טובה ורציתי לעזור לעשות משהו שהתעניינתי בו מאוד".

הגישה של וולפנזון אל מנהיגי הג'י-7 אמנם הקלה עליו ב-2005 להוציא מהם התחייבות להעברת תשעה מיליארד דולר לשיקום הכלכלה הפלסטינית, אולם לדבריו הבהירו לו אחר כך קונדוליזה רייס ואליוט אברמס בצורה ברורה מאוד, שהתערבות במשא ומתן לשלום אינה בסמכותו. "הייתי צריך להיאבק כדי להשתתף בפגישה בנובמבר, כששרת החוץ הכריזה על תוכנית שש הנקודות. הייתי שם עם חוויאר סולאנה ומה שלא הבנתי הוא שזה היה בעצם גזר דין מוות (להסכם המעברים), משום שלאחר מכן הישראלים והאמריקאים פירקו את ההסכם חלק אחר חלק ואני פחות ופחות ידעתי מה מתרחש. הצוות שלי - 18 אנשים - פוטר, וכך נשארתי בלי משרד, בלי צוות, ואף על פי שהם ביקשו ממני להישאר, היה ברור שהדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לעזוב".

כשהוא נשאל אם תוכנית ההתנתקות לא היתה טעות אחת גדולה, בגלל החד-צדדיות שלה ומשום שישראל מותקפת מתחומי הרצועה ללא הפוגה מאז הנסיגה, הוא מפליג בגעגועים לשרון. "אני לא חושב שזאת היתה טעות, אילו הנסיגה היתה מלווה בחלק השני של ההתנתקות, שעל פי הבנתי היתה יצירת יישות עצמאית שבעתיד תהפוך למדינה פלסטינית. זו הזדמנות שהוחמצה, ואריק היה במרכזה. הוא היה נושא ונותן לא סביר, בגלל הרקורד שלו, אבל אני חייב לומר שבאופן אישי חשבתי שהוא פרגמטי מאוד. אני לא יכול לומר שהוא חיבב את הפלסטינים, אבל הוא ידע שבעתיד ישראל אינה יכולה להיות מלאה בפלסטינים. הציווי הדמוגרפי מכריח להבין שנחוץ פתרון של שתי מדינות.

"שרון היה חשדן מאוד ביחסו אלי ואל הקוורטט, אבל אני חושב שבסופו של דבר הוא קיבל אותי. כשקונדי (רייס) באה לפגישות (על הסכם המעברים) בנובמבר 2005, כבר היינו חברים לא רעים. שרון קם מהשולחן שלידו הוא ישב עם קונדי - וזה היה דבר שהוא לא עשה אף פעם - וניגש אלי וחיבק אותי. הוא היה ראש ממשלה, כך שאני הייתי זה שצריך לברך אותו, אבל הוא עשה את זה בדרך ברורה מאוד. אני חושב שהיו לו הכוח והנחישות לנוע קדימה למען פתרון של שתי מדינות. אני לא מאשים את אולמרט. אין לו הכוח והמנהיגות שהיו לאריק. אריק, כמו שאתה זוכר, עמד מול האומה ואמר לה 'אם אתם רוצים לתקוף מישהו - תתקפו אותי'. לאהוד אין המעמד הזה, הפופולריות שלו היא די נמוכה", וולפנזון מחייך.

"אין לי ספק שאני עשיתי טעויות טקטיות ואסטרטגיות, אבל הבעיה הבסיסית ביותר היתה שפשוט לא היתה לי סמכות", הוא מסביר שוב. "לקוורטט היתה הסמכות ובתוך הקוורטט לאמריקאים היתה הסמכות. זו לא היתה החלטה של הקוורטט לסגור את המשרד שלי", הוא שולח רמז עבה מאוד. "לאמריקאים מעולם לא היתה תשוקה לוותר על השליטה שלהם במשא ומתן ואני תוהה אם בעיניהם של אליוט אברמס ושל אנשי המדיניות הביטחונית במשרד החוץ לא הייתי יותר מאשר מטרד".

תכונת אופי ישראלית

וולפנזון משוכנע שהוא נתפס כמטרד גם בעיניהם של דב וייסגלס ואולמרט. לדבריו, הוא חש שביכולתו אולי להשפיע על עניינים בעלי חשיבות לא רבה, אולם לא היתה לו גישה אל מקבלי ההחלטות האמיתיים לאחר הסתלקותו של שרון מהזירה. "הייתי בוגר מספיק להבין שאין לי שום עמדת כוח בדלת הראשית", הוא אומר.

"הדאגה שלי לטוני בלייר היא, שאם אתה קורא את כתב המינוי שלו - הוא זהה לחלוטין לזה שהיה לי. מדובר שם על עזרה לשני הצדדים, על עזרה לפלסטינים, אבל לא כתוב שם שום דבר על סמכות לניהול משא ומתן לשלום, ואני רק מקווה שיינתן לו המנדט לכך, משום שעל אף המעמד הגבוה יותר שיש לו, לעומת המעמד שהיה לי, אם אין לך מנדט... אם באמצע המשא ומתן סוגרים לך את המשרד ומישהו אחר משתלט על המגעים, אתה חייב לומר שנכשלת", וולפנזון פורץ בצחוק רם ומר.

דיברת עם בלייר על כתב המינוי שלו?

"אין לי תגובה על כך".

איך אתה מעריך את סיכויי ההצלחה שלו?

"הם טובים משלי. הוא קרוב יותר אל ג'ורג' בוש והוא היה ראש ממשלה. אני לא חושב שיש זמן רב אבל אנחנו בני מזל שיש עכשיו בתפקיד מישהו עם ניסיון".

דווקא משום שהוא רואה את עצמו כאנליסט שמתבונן על הזירה הגלובלית ממעוף הציפור, וולפנזון משוכנע שהפלסטינים - ובמיוחד הישראלים - אינם יכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן. הוא גם מערער על התפיסה המקובלת באזור שלפיה הסכסוך הישראלי-פלסטיני מרכזי לעתיד העולם. "בסופו של דבר שני הצדדים חייבים להכיר בכך שהם 11 מיליון בני אדם שחיים בתוך ים של 350 מיליון ערבים", אומר וולפנזון, וממשיך להדגים את הפרופורציות במספרים: "במשך ארבע השנים האחרונות המלחמה בין ישראל לפלסטינים - כולל הוצאות צבאיות - עלתה לקהילה הבינלאומית משהו בין 10 ל-20 מיליארד דולר. המלחמה בעיראק עלתה עד כה כ-600 מיליארד דולר. המלחמה באפגניסטאן עלתה משהו בין 50 ל-100 מיליארד דולר.

"מלבד זאת יש לך איום גרעיני באיראן, ישנה הסוגיה של סוריה ולאיזה כיוון היא תפנה, וישנו העניין הדמוגרפי - האוכלוסייה הערבית תכפיל את עצמה ב-10 עד 15 השנים הקרובות וכך יהיו מסביבכם 700 מיליון ערבים במקום 350 מיליון. ישראל אולי תגדל עד אז משישה מיליון לתשעה מיליון, אם יהיה לה מזל, אבל יהיה רגע שבו הישראלים והפלסטינים יהיו חייבים להבין שהם הצגה משנית. הפוליטיקה הגלובלית האמיתית היא פוליטיקה של מלחמה ושל נשק גרעיני ושל משקל של אוכלוסיות. בתקשורת המערבית הסכסוך הישראלי-פלסטיני מקבל סיקור גדול, אבל אתה צריך לראות את הסיקור בשאר העולם ואני יודע, כי אני ביקרתי ביותר מ-140 מדינות: שם אתם לא כזה ביג-דיל. אני לא רואה שום טיעון שתומך ברעיון שמצבה של ישראל משתפר".

וולפנזון נזהר מתשובה חיובית על השאלה אם המשך הסכסוך וההחמרה במצבה של ישראל עלולים להוביל אותה למשטר בעלי מאפייני אפרטהייד. עם זאת, הוא מצביע על כך שזה זמן סובלת ישראל מבריחת מוחות ואומר שכשישראל מגיעה לצמתי החלטות גדולים, כוחו של הממסד הביטחוני תמיד גובר על זה של הכוחות האזרחיים בחברה. "ההוצאות על ביטחון בישראל גבוהות יותר מאלו של כל דמוקרטיה אחרת שאני מכיר. אני מבין את זה בהתחשב במצב, אבל אני לא חושב שזאת תכונת אופי מעוררת תקווה במיוחד למדינה.

"כל כך עצוב לי שכל היצירתיות שיש לנוער הישראלי עוברת דרך החוויה הצבאית הזאת של סיכון החיים", אומר וולפנזון ומביט הרחק אל מעבר לסנטרל פארק. "הנוער הישראלי מסיים תיכון ואז הולך לשנתיים-שלוש של שירות צבאי ואז נוסע לתאילנד ולמקומות אחרים כדי לעשן מריחואנה ולנסות להתגבר על מה שהם עברו, ואז מתחילים את החיים שלהם כשהם בגיל 24. אני לא חושב שזאת הדרך האידיאלית לדור הבא של הישראלים לחיות את חייהם".

השליחות שלך בישראל שינתה את האופן שבו אתה רואה את הציונות ואת ישראל?

"לא. אני עדיין מאמין בזה. אבל הישראלים והפלסטינים צריכים לצאת מהמחשבה הזאת שהם איזו הצגה בברודוויי. הם הצגה בווילג'. אוף-אוף-אוף-אוף-אוף ברודוויי. אני מקווה שאני לא מכניס את עצמי לצרות בזה שאני אומר את זה, אבל לעזאזל, זה מה שאני מאמין בו ואני כבר בן 73".*



ג'יימס וולפנזון. לעזאזל, זה מה שאני מאמין בו


ג'יימס וולפנזון עם אריאל שרון. היינו חברים לא רעים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו