בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצורה ההולמת ביותר לתיאור עבודתה של קופאית

השירים באנתולוגיה "אדומה", קובץ של שירה מעמדית מאת משוררים יהודים וערבים, מיטיבים להמחיש את החוויה הקפיטליסטית

תגובות

אדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית עורכים: יערה שחורי, רועי ארד, יהושע סימון, אסמא אגברייה, ניר נאדר, מרוואן מח'ול, תורכי עאמר ומתי שמואלוף. הוצאת אתגר, מעין והכיוון מזרח. 226 עמ', 20 שקלים

זכורה לי תקופה קצרה שבה עבדתי במחסן ענק לרכיבי מחשב בהולנד; תפקידי היה לרכז הזמנות: קיבלתי רשימות של מספרי ברקוד, והיה עלי לאסוף מבין טורי המדפים אריזות שמספריהן תאמו את מספרי הברקוד שברשימותי. כל משמרת נמשכה שמונה שעות. שמונה שעות של טורי מספרים אינסופיים, של אריזות קרטון חומות, של הצצות תכופות בשעון לראות כמה זמן עוד נשאר עד שאוכל להחתים כרטיס ולעלות על ההסעה הביתה. אלא שכבר בשבוע העבודה הראשון גיליתי שהחתמת הכרטיס אינה משחררת אותי מן העבודה. היא הלכה והשתלטה על שעות הפנאי שלי. לנגד עיני רצו ספרות רצוא ושוב, כל הזמן. בלילה היה לחלומותי תוכן קבוע, חדגוני ונע במעגלים: סידרתי אריזות קרטון בערימות. בבוקר הייתי קמה מותשת, כבסופו של יום עבודה מאומץ, ופונה אל תחנת ההסעה.

כמה מן השירים החזקים באנתולוגיה "אדומה", קובץ של שירה מעמדית מאת משוררים יהודים וערבים (פלוס המנון סוחף אחד של פיט סיגר), מיטיבים להמחיש בדיוק את החוויה הזאת: את הדרך שבה השיטה הקפיטליסטית גוזלת מן העובד לא רק את עבודתו, אלא גם את הפנאי שלו, את הרגעים והשעות שבהם הוא אמור היה להיות אדון לעצמו.

דורית ויסמן כותבת "ססטינה לקופאית", העוקבת אחר זרם התודעה של קופאית בסופרמרקט. זהו שיר שבו מתערבבים מספרי הברקוד וכמויות המוצרים בקטעי מחשבות ודאגות פזורות שאינן מצליחות להצטרף לכלל סיפור. הססטינה - צורת שיר בעלת מבנה הדוק של שישה בתים בני שש שורות וסיומת משולשת, שיר שבו המלים בסופי השורות חוזרות בכל הבתים בסדר קבוע - היא אולי הצורה ההולמת ביותר למעגליות חסרת המוצא של עבודת הקופאית, שאינה יכולה למלט את עצמה מכלא המספרים הצפופים, גם לא באמצעות המחשבה:

שיר אחר, קצר, חזק ומרוכז, מאת יובל גלעד, ממחיש בצורה מדויקת כיצד כובשת העבודה כל חלקה טובה במרחבים שמעבר לה, מוחקת את צלם האדם:

ברור ששעותיה האבודות של הדודה, שלא הגיעה אל הארץ המובטחת, אינן רק השעות שבין שש לארבע, אלא כל שעותיה כולן, כל 40 השנים במדבר, והשיר רומז לכך כאשר הוא מכפיף את כל רצף הפעולה לכינוי "דודתי המתה", אף על פי שהוא מתאר את חייה ולא את מותה.

המעשה החשוב שבספר הזה הוא הקשר שהוא קושר בין קצותיה של תמונת העולם המעמדית, חוזר ומצביע על הבסיס המשותף למוכפפים מכל הסוגים: תושבי השטחים, עולים חדשים, עובדי קבלן, איכרים, עובדי פס ייצור, מהגרי עבודה, פועלות ניקיון, זונות, חסרי בית, סטודנטים בלי כסף (קראו את שירו המצוין של תומר גרדי, "מינימל קומפקט"), מובטלים, ילדים מוזנחים, עניים. הוא גם מפגיש בין הניצול הכלכלי לבין סוגים אחרים של הכפפה: הזהות הלאומית, הגיוס לצבא (שימו לב ל"אחי" מאת יעקב ביטון, מהשירים היפים ושוברי הלב באנתולוגיה), הבידור להמונים, הגזענות.

כך נרקם מחדש הקשר בין הדיכוי הפוליטי לדיכוי החברתי. המציאות הכלכלית בישראל, שבה שני שלישים מן האוכלוסיה הופכים מיום ליום למזון הנגרס בשיניהם של השליש האחר, לא היתה מתפקדת ביעילות כזאת ללא שלבי ההרצה של השיטה, שנוסו קודם על האוכלוסיה הפלסטינית, לשם יצירת כוח עבודה זול.

יעילותה של הגדרת הערבי כאויב אינה פחותה מיעילותו של האיסור על זכות ההתאגדות של עובדי המפעלים. בשני המקרים המטרה היא אחת: מניעת סולידריות; הפרד ומשול.

ככל שהכלכלה המאוחרת מבקשת להפריט את כל הזהויות הבדידות של המדוכאים השונים, ולמנוע מאתנו את התמונה הגדולה של הדיכוי הכולל, באה האנתולוגיה ומתעקשת לאפשר לנו לחשוב על החלוקה הישנה, הנשכחת, חלוקה של "רעב ורעב", כבשירו של טאהא מוחמד עלי:

תשובה מסוימת, חלקית, לבעיה הזאת, אפשר למצוא בשירה של יונה וולך, "תבוא אלי כמו קפיטליסט", מתוך ספרה "מופע" (הקיבוץ המאוחד, 1985). השיר אינו מופיע באנתולוגיה, וחבל שכך:

"תבוא אלי כמו קפיטליסט/ אני אהיה הפועל שלך/ כמה אני יעבוד/ תוציא לי הנשמה/ אתה אל תשלם לי/ תיקח ממני הכל/ תסבך אותי בחובות/ שלא אצא מהם/ אני צמית/ אתה פיאודל/ שלם לי בסחורות/ ותיקח אותם ממני/ עם שטחי אדמה/ שתיתן לי להחזיר/ איזו אדמה/ נפשית/ מרחבי שממה/ שאותם לא אפריח/ הכל יהיה שלך/ לא תיוותר בי רוח/ נפש/ מרחב מחיה/ אישיות/ השאר לי מעט אישיות/ מעט/ שארגיש רע שאדע/ אל תהיה שוויוני/ לא חבר שלי/ לא קומוניסט/ כמו שלא כתוב באף מקום/ כמו שלא היה".

וולך מיטיבה לפרט את כל הרעות החולות של השיטה הקפיטליסטית, ועם זאת, מה שטורד כאן את מנוחתנו אינו רצף ההתעללויות הסדיסטיות, אלא דווקא הפנייה בגוף שני, בלשון ציווי, אותה תביעה מצד הצמית אל הפיאודל שישעבד אותו. הדרישה הזאת מצביעה על ממד של עונג שקיים אולי בכל עבדות: העונג שבמגבלות ובאיסורים, העונג שבמחיקת האני, העונג שבוויתור על הנפש. זהו העונג שעליו חייבים לוותר, כדי להכניע את האדון.

האדומה באנתולוגיית השירה המעמדית, שראתה אור בעברית ובערבית, מופיעים בין היתר שירים מאת אהרן שבתאי, נעמה גרשי, דליה פלח, טאהא מוחמד עלי, אמיר נעמן, סלמאן מצאלחה, יצחק לאור, נידאא' חורי, משה אוחיון, טל ניצן, שז, עודד כרמלי, סמי שלום שטרית, נטעלי בראון, רועי ארד, ארז ביטון ואימן כאמל אגברייה ___________________________________________________________

שירה סתיו עבדה ככורכת ספרים בכריכייה, שליחה על אופניים, עובדת מחסן, בוצרת בכרם, פועלת במטע תמרים, מוכרת בחנות ספרים, כובסת, טבחית, מזכירה, מטפלת בגן ילדים, אורזת בבית אריזה, קוטפת בשדה תירס/עגבניות, מוכרת בדוכן סנדוויצ'ים ופלאפל (12 שעות משמרת), מורה פרטית, משגיחה בפארק מים, מורה לעברית, מתדלקת בתחנת דלק, ממיינת תפוחים, סוקרת בלשכה לסטטיסטיקה, מורה לספרות בתיכון עיוני, עורכת ומתרגמת בפרילנס (רשימה חלקית). כיום היא מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון (ללא תנאים סוציאליים + ארבעה חודשים בשנה ללא משכורת)



תצלום ארכיון: גיא רייביץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו