בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החכם והכסיל

שיר מתגרה, כאילו הושפע מהאווירה הצינית של שנות השישים, שכתב יעקב שטיינברג בן ה-23. במלאות 120 שנה להולדתו ושישים שנה למותו

תגובות

יעקב שטיינברג (1887-1947) הוא יוצר מינורי למופת: מי יאמר היכן מקומו בהייררכיה הספרותית, שכמו בתהליך אבולוציוני קשיחה מרחיקה את ה"חלשים"? מבין משוררי הפליאדה הביאליקאית - שניאור, יעקב כהן ופיכמן - דומה שרק הוא שרד, בדרך מיוחדת. במשך כחמישים שנה, בחייו ולאחר מותו, סיפוריו זכו להתייחסות מעטה. רק בשנות השישים זכו סיפוריו להיכלל במחזור החיים הספרותי (קרי בתוכנית הלימודים, בעיקר "העיוורת" ו"בת הרב"), אך עד היום סיפורו האוונגרדי "על חוף הדסנה" איננו מוכר. הסיפור הזה, המצייר ברמז מערכת יחסים בין נערה רכה לדודתה המנוסה, בשילוב גבר-סטודנט ביניהן, מציג דרמה ארוטית בלומה וסוערת כאחת, הראויה לשמש דגם בעיצוב פסיכולוגי לכל מספר/ת.

בשירתו מציג שטיינברג מהלך בעייתי: אין עוד משורר שהפער בין המיטב לבין המירע הוא כה נרחב. שטיינברג שקע לפרקים במטאפוריקה אלגוריסטית עכורה, סקסואלית ירודה, ובטרמינולוגיה כבדה ומופשטת, כמעט מעיקה. אך בשיאיו הוא מגיש לקורא העברי שלושה-ארבעה שירים הראויים להיכלל באנתולוגיה הבררנית ביותר של שירת העולם. שיריו "העולם הזה...", "הה, ימי" וסונטות האהבה "כזוג טורפים" ו"בדלול פתע מעיין הלהטים המתוקים" (איזו שורה!) הם ליריקה המפתחת אימאג' שאין בו יתר ואין בו חסר לא במלים וגם לא במרווחים שבין המלים. לעתים נדירות, אם בכלל, זוכה משורר להדק כדי כך את הרצף המילולי, הנוטה לחמוק לקצוות, כרצף הכרחי וטבעי.

לא כן בתחילת דרכו. שטיינברג הצעיר עוקץ ובועט, לא פעם בהפרזה ובגודש מעורר הסתייגות: ""שני רמשים קטנים זחלו / על גב שדה של הנערה"; "חום הדם לכן, הבתולות, / אך הנשמה לי לבדי" - ועוד ועוד. אך שלא כקריטריון ההערכה של אדם, או מנהיג, הערכת אמנות אינה פרי שקלול הטוב עם הנחות. פה רשאים אנו לברור ולהסתפק במובחר. הנה דוגמה:

הרבה חידות יש בחיים, העגלה אט התנהלה

יש גם תשובות תלי-תלים; ותעלם. אורחי אמר:

לחכמים יש פתרונים, תכן אחד יש לחיים,

חפץ חיים יש לכסילים. גם למות - ולא גמר.

פעם אחת שח לי חכם: לפנינו עברה נערה

תכן אחד להויה, כלילת חן ונקם לראות;

רק הצורות - ולא גמר; אך הנערה ברכה אותי

לפנינו עברה לויה. בעיניה המזהירות.

השיר "הרבה חידות" נכלל בספר הסטירות (ורשה, 1910). בקובץ השירים הקטן הזה הציג שטיינברג בן ה-23, אולי לראשונה בשירתנו, את הטון הקליל, המשועשע, המתגרה, כאילו הושפע מהאווירה הצינית ששררה בארץ בשנות השישים (שטיינברג מת ב-1947) - "הכל אהבו. מגפה / של התאהבות"; "שדה הקרב מכוסה פגרים"; "באפלה עוד לגרדום / עולים שרידים מן הצבא" - ועד להדוניזם ארוטי הבז למסורת לאומית: "לך אהב את בנות הגויים / על מנת לקבל נשיקות".

הנה פתיחה לשיר, המדגימה הצלפה סאטירית מכוחה של הפסיחה: "אנו פוסעים פסיעה גסה / אחורנית" (השיר לא נכלל בכתביו המקובצים, ונשמט גם מאסופת המילואים של ישראל כהן). שטיינברג מנגן מנגינה חדשה - קלילה, קופצנית, מחויכת בלשון הקרובה, ככל שאפשר לשער, ללשון דיבור, הרבה לפני שדיבור עברי עלה כאפשרות. פסיחות חדות, מקצב קליל, מרובע (בעיקר טרוכאיי), חריזה מינימלית (אבגב) תומכים זה בזה ויוצרים זרימה מהירה, המדבירה כל כובד ראש. רק מכשול אחד מונע מאתנו כיום לטעום את חריפות המקצב החצוף הזה: ההברה האשכנזית. שטיינברג דבק בהברת נעוריו עד יומו האחרון, גם בשירים לעת מצוא - יותר מטשרניחובסקי, ואפילו מביאליק, אף שעלה לארץ כעשרים שנה לפניהם. בכך פגע בעצמו יותר מבן דורו פוגל, המשורר הגולה, שגם הוא דבק באשכנזית, אך שירתו הבלתי שקולה והבלתי מחורזת נפגעה בשל כך הרבה פחות. רבים אכן קוראים בה כאילו נכתבה בהברה "הנכונה", העכשווית.

השיר "הרבה חידות", החותם את מחזור השירים "סטירות" בכתביו של שטיינברג (שיר יא), הוא אחד השנונים בשירתנו. כל כך שנון, שאינך יודע למי מכוון, לבסוף, העוקץ העיקרי. הבית הראשון מביא מצע עיוני, כבד ראש, להתפתחות הדרמטית בהמשך: "הרבה חידות יש בחיים"; וכנגד ריבוי החידות, יש הרבה תשובות. תיק"ו? לא ולא. הביטוי "תלי תלים" הוא הרבה יותר מ"הרבה". הוא מצביע על גודש עד כדי גיבוב (באשכנזית מועצמת תחושת הגיבוב), וממילא על כך שבעצם אין תשובות, או לפחות לא תשובות ראויות. בהמשך, שבירת הרצף האנלוגי-הניגודי מעצימה את הנימה האירונית: "לחכמים יש פתרונים" מחייב בעצם, על סמך הפתיחה - "ולכסילים הרבה חידות"; אולם "הכסילים" חומקים מההתעמקות האינטלקטואלית של החכמים: להם יש "חפץ חיים"; כמעט כמעט - הדיוניסי מול האפוליני.

האמנות הגדולה שלשיר המרוכז הזה באה לידי ביטוי בתחילת הבית השני, בשילוב המסורתי של פתיחה סיפורית-דרמטית: "פעם אחת" - מטבע לשון זו מוציאה את העלילה מסטאטיות לדינמיות, להתרחשות, בהצגת שתי דמויות פועלות, החכם והאני. החכם הוא הפעיל, והאני הוא הפאסיווי. החכם מתפלסף, מזדקק למושגים ידועים (ושחוקים) של "תוכן" ו"צורה". תזמון מדויק של לוויה חולפת מסייע בידו, לפחות על פי כובד הראש המתחייב. האני, הרואה ושומע את הדברים, איננו מגיב, בחינת שתיקה כהודאה. המראה הראשון חולף, אך החכם אינו מרפה: יש לו מה לומר לא רק על ה"הוויה" המופשטת, אלא גם על "החיים". והנה, את דבריו אלה קוטע מראה שונה - נערה חולפת, "כלילת חן". תגובת הנוכחים היא מרתקת: "ונקם לראות" (קמנו לראות). האנרגיה הדרמטית, התנועה שהתקיימה קודם בחוץ, בלוויה ובתנועת הנערה, מועתקת עתה אל הנפשות הפועלות, שהיו עסוקות בהתפלספות לשמה. הם אינם שולטים בעצמם, וקמים (יש הוכחה טובה מכך ליופיה של הנערה?). כאן באה ההתרה הקומית, בצורת פואנטה שופמנית, ואפילו צ'כובית: "אך הנערה ברכה אותי / בעיניה המזהירות".

פשיטא, לכאורה: שניהם קמו, אך הנערה, על פי תחושתה הטבעית, מעדיפה את האני על החכם; היא נמשכת לא אל החכם, אלא אל זה שלו יש יצר חיים. דומה אפילו שעיניה של הנערה "מזהירות" עקב היתקלותה בעיניו של האני. האני, שעל פי המשתמע הוא הכסיל, גובר אפוא על החכם - בניגוד גמור לוודאות ספרי החוכמה שלנו, תהילים, משלי ובעיקר קוהלת: "אל תען כסיל כאיוולתו", "והכסיל בחושך יהלך", ועוד ועוד. זו האירוניה הראשונית. "יצר החיים", הנעורים והארוס מנצחים את עיוניו של החכם. האומנם?

מאחר שלפנינו שיר סיפורי-עלילתי, מותר לאמץ כאן מונח מתחום הפרוזה - "מספר בלתי מהימן" (למען האמת, מונח זה מתאים כמעט לכל השירה הלירית: "את בוגדה כנחל - לפי מי?). ואכן, כזה הוא כאן האני: ראשית, הוא הכסיל, ובכל מקרה הוא איננו החכם; שנית, אנו מקבלים כאן רק את עדותו שלו, הסובייקטיווית. כלומר, למרות ההדגשה הנדירה - "ברכה אותי" - ואולי דווקא בגללה, מובאת כאן סיטואציה טעונה: שניים, דן ואבינעם, יושבים בבית קפה, ובשולחן לידם "נערה כלילת חן". אומר דן לאבינעם: תראה איך זאת מסתכלת עלי; משיב לו אבינעם: על מה אתה מדבר, היא כל הזמן עושה לי עיניים. מי צודק?

אם נחזור עתה אל הפתיחה יתברר מבנהו הדדוקטיווי של השיר: הנחה והוכחה. הניסוח הלא אישי, העיוני, מובא למבחן; ואולי להפך: אם נציב את הבית הראשון בסוף השיר, הוא יהיה כעין סיכום להתרחשויות בו. אכן, כמיטב היצירה הספרותית והקולנועית השיר "הרבה חידות" איננו מסתיים במלתו האחרונה. בתוקף האירוניה והאנרגיה הגלומה בו הוא נמשך מעבר למלותיו הנדפסות.



יעקב שטיינברג. שלושה-ארבעה שירים באנתולוגיה של שירת העולם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו