בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אינגמר ברגמן, 1918-2007

למרות גדולתם של סרטיו, הקולנוע של הבמאי השוודי הגדול היה נרחב יותר מסך הסרטים שהרכיבו אותו, ומעטים היוצרים בתולדות הקולנוע שעיצבו עולם קולנועי כה אישי וכה הדוק כמוהו. הנצח שאליו חתר - מתחיל עכשיו

תגובות

במקרה של במאי הקולנוע השוודי אינגמר ברגמן - שמת ביום שני בביתו באי פארו שבים הבלטי, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-89, שצוין ב-14 ביולי - נדמה שדי אם מציינים את רשימת סרטיו הבולטים ביותר כדי להעיד על המקום והחשיבות שהיו לו בתודעתנו מאז אמצע המאה הקודמת: "חיוכי ליל קיץ" (1955) ו"החותם השביעי" (1957); "תותי בר" (1957) ו"מעיין הבתולים" (1959); "השתיקה" (1963) ו"פרסונה" (1966); "שעת הזאבים", "הבושה" (שניהם ב-1968) ו"תשוקה" (1970); "זעקות ולחישות" (1972) ו"תמונות מחיי נישואין" (1973); "חליל הקסם" (1974) ו"סונטת סתיו" (1978); "פאני ואלכסנדר" (1982), שאחריו פרש ברגמן רשמית מבימוי סרטי קולנוע (גם אם הוא המשיך לכתוב תסריטים ולביים לטלוויזיה).

למרות גדולתם של הסרטים האלה, ועוד רבים נוספים, הקולנוע של ברגמן היה נרחב יותר מסך הסרטים שהרכיבו אותו. מעטים היוצרים בתולדות הקולנוע שעיצבו עולם קולנועי כה אישי וכה הדוק כמו ברגמן, שעצם ההגייה של שמו כבר מעלה בתודעה את ההוויה הקולנועית הייחודית לו. אנו רואים את הדימויים האופייניים לו, את פניהם האקספרסיוויים של השחקניות והשחקנים הנפלאים שאיכלסו את סרטיו - אווה דאלבק, הארייט אנדרסון, ביבי אנדרסון, אינגריד תולין, ליב אולמן, מקס פון סידוב, גונאר ביורסטראנד, ארלאנד יוזפסון ועוד - ושומעים את הצליל המיוחד שעלה מסרטיו; לאו דווקא הצלילים שנכללו בפסקולים שלהם, אף על פי שגם הם היו ייחודיים, אלא צלילם של ההרהור הקולנועי, ההגות המתמדת והריכוז האמנותי שאיפיין את כל יצירתו.

והיו במאים מעטים בתולדות הקולנוע שיצירתם נהפכה לתופעה חברתית ותרבותית כה נרחבת. היו שנים ארוכות שבהן שמו של אינגמר ברגמן ייצג את אמנות הקולנוע בשיאה; אמרת ברגמן, הוכחת שהקולנוע הגיע לבגרותו וחדל להיות סתם בידור עממי נוסף להמון.

ההתנגדות הביקורתית לברגמן נבעה לעתים מהנקודה הזאת, אך בסופו של דבר גם מי שהתנגדו לחלוקה השרירותית בין אמנות לבידור היו חייבים להודות שאמנותו של ברגמן פעלה הרבה מעבר לה, ושגדולתו הבלתי מעורערת כיפרה בסופו של דבר על השימוש הלא תמיד מוקפד שנעשה בה.

מבשר הרנסנס האירופי

כאשר מדובר בברגמן, אני נזכר תמיד בקריקטורה שהתפרסמה אי אז בשנות ה-60 בשבועון "ניו יורקר", ובו נראתה חזיתו של בית קולנוע שעל שלטו נכתב: "סרט של אינגמר ברגמן". מבית הקולנוע יוצא קהל גדול, שפניו נפולות בדיכאון קיומי עמוק; זוג שמתקרב לבית הקולנוע צופה בקהל הזה והגבר אומר לאשה: "עושה רושם שזה סרט טוב". אין עוד סמל למקום שברגמן תפס בתודעה הבינלאומית באותן שנים כמו הקריקטורה הזאת.

ואני נזכר גם בדברים היפים שהבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר כתב על ברגמן ב-1958, לרגל הקרנתו מחדש בפאריס של סרטו של ברגמן "קיץ עם מוניקה" מ-1952: "זהו סרטו המקורי ביותר של הבמאי המקורי ביותר", כתב אז גודאר; "הוא לקולנוע היום מה ש'הולדת אומה' של ד"ו גריפית היה לקולנוע הקלאסי; וכפי שגריפית השפיע על סרגיי אייזנשטיין, אבל גאנס ופריץ לאנג, כך אינגמר ברגמן הקדים את זמנו ובישר את הרנסנס שחל היום בקולנוע האירופי".

ואמנם, ברגמן היה חלק מהתפרצותו של הקולנוע המודרני בסוף שנות ה-50, ששותפים נוספים לו היו פדריקו פליני ומיכלאנג'לו אנטוניוני באיטליה, אלן רנה, פרנסואה טריפו וז'אן לוק גודאר בצרפת ואחרים. היתה זו תקופתם של ה"אוטרים" הלא-אמריקאים הגדולים - אקירה קוראסאווה מיפאן, לואיס בונואל שחזר למולדתו, ספרד; ובלעדי הרקע הקולנועי ההיסטורי המהפכני הזה, ייתכן שברגמן לא היה מגיע למעמד שזכה לו, גם אם סרטיו היו זוכים להכרה ולהערכה.

עיקר העיסוק בברגמן, גם כאשר מעמדו היה בשיאו וגם בשנים שחלפו מאז, התמקד בהיבטים ההגותיים של יצירתו - יחסו לאלוהים ולדת, לאמנות ולמציאות שמקיפה ומניבה אותה, לקשר בין גברים לנשים, לחיים ולגורל, בקיצור, למצב הקיומי כולו - ופחות לאיכויותיו כקולנוען, שהיו ייחודיות לא פחות מאלה של עמיתיו למודרניזם הקולנועי, והן שבסופו של דבר העניקו לסרטיו את נפחם ותוקפם הנצחי.

היה זה גודאר, שסגנונו הקולנועי לכאורה היה כה שונה מזה של ברגמן (הוא ביים את סרטו הראשון, "עד כלות הנשימה", שנה אחרי שפירסם את מאמרו על ברגמן), שזיהה בקולנוע של הבמאי השוודי את מה שהיה קרוב ללבו: "ברגמן הוא הקולנוען של המיידי", כתב אז גודאר. "המצלמה שלו תרה אחר דבר אחד בלבד: לתעד את הרגע הנתון בכל חמקמקותו ולחדור לתוכו כך שייהפך לנצח". במאמר נוסף על ברגמן הגדיר גודאר בסגנונו החד-פעמי את אמנותו כך: "סרט של אינגמר ברגמן הוא כמו אחד חלקי 24 של שנייה שנמתח לאורך שעה וחצי. הוא העולם שבין שני עפעופי עיניים, העצבות שבין שתי פעימות לב והשמחה שבין שתי מחיאות כף".

"פרסונה" בפעם הראשונה

הנצח שאליו חתר ברגמן על פי גודאר מתחיל כעת, עם מותו. ברגמן, בנו של כומר פרוטסטנטי, נולד באופסלה שבשוודיה ב-1918. ב-1938 החל לעבוד כבמאי תיאטרון (עבודתו כבמאי תיאטרון ואופרה נמשכה לכל אורך הקריירה שלו), ב-1944 כתב את התסריט לסרטו של אלף שוברג "פרנזי" וב-1945 ביים את סרטו הראשון, "משבר".

בתריסר השנים שמפרידות בין הסרט הזה ל"החותם השביעי" (שהקנה לברגמן את פרסומו הבינלאומי והניב את אחד הדימויים הידועים ביותר בתולדות הקולנוע, זה של האביר שחוזר ממסע הצלב ומשחק שח עם המוות) המשיך ברגמן לכתוב תסריטים לשוברג ולגוסטב מולאנדר. כמו כן ביים כתריסר סרטים, מרביתם מלודרמות יפות מאוד וגם צמד קומדיות, "שיעור באהבה" ב-1954 ו"חיוכי ליל קיץ", שהן שתיים מהקומדיות הרומנטיות החכמות ביותר שנוצרו אי פעם.

ברגמן זכה במספר רב של פרסים במשך הקריירה שלו, ובהם שלושה פרסי אוסקר לסרט הזר על "מעיין הבתולים", "מבעד לזכוכית האפלה" ב-1961 ו"פאני ואלכסנדר". אם כי אף אחד מסרטיו לא זכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, מארגניו העניקו לו לרגל יובלו ה-50 של הפסטיבל פרס מיוחד שכונה "דקל הדקלים".

ברגמן היה נשוי חמש פעמים (אשתו האחרונה נקראה אינגריד, אך לא היה לה קשר לשחקנית השוודית אינגריד ברגמן, שעמה עבד ברגמן פעם אחת בלבד, ב"סונטת סתיו"), ניהל רומנים ידועים (ביניהם עם השחקנית ליב אולמן) והותיר תשעה ילדים (בהם בת משותפת לו ולאולמן).

סרטיו של ברגמן ימשיכו לחיות; גם אם מדי פעם בפעם הם יידחקו לאחורי התודעה, הם יפרצו מתוכה פעם נוספת בכל הרלוונטיות הקולנועית שלהם, שמעולם לא דעכה. הם מייצגים רגע מסוים ביותר בתולדות הקולנוע, הזרם שכונה "הקולנוע האמנותי האירופי", שברגמן פעל במרכזו. הזרם הזה כמעט שאינו קיים עוד, אולם הגדולה של סרטיו ניצבת מעבר לזמן ולמקום שבו הם נוצרו, בעיקר בשל עוצמתם ותעוזתם הנרטיווית והחזותית.

במלים אחרות, עוד הרבה ייאמר על ברגמן, שאמנותו חסרה לנו היום יותר מתמיד, וזכר סרטיו יעלה שוב כדי להציב אלטרנטיווה ולייצר פרספקטיווה לקולנוע של אתמול, היום ומחר.

היום אני זוכר גם את צפייתי הראשונה ב"פרסונה", אחד הסרטים המדהימים בתולדות הקולנוע. ראיתי את הסרט בקולנוע "פריז" בתל אביב, ואני זוכר שאחרי שיצאתי ממנו צעדתי מהורהר ונפעם כולי אל עבר ביתי, ורק אחרי כחצי שעה גיליתי שאני בכלל פוסע בכיוון ההפוך.



ברגמן (מימין) בעת צילומי "פאני ואלכסנדר" ב-1982. במרכז: הצלם סוון ניקוויסט, שמת אשתקד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו