בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור זמן אחר

"הייקו בלוז", אלבומו החדש של דויד פרץ, מצליח לבנות עולם צלילי ייחודי, בעל חוקים משלו, ששובה את האוזן ושואב אותה פנימה

תגובות

"הייקו בלוז", אלבומו החדש של דויד פרץ, שואב את עיקר יופיו מהנקודה היחידה שבה "עזרה בדרך" של נעם רותם נכשל - הוא מצליח לבנות עולם צלילי ייחודי, בעל חוקים משלו, ששובה את האוזן ושואב אותה פנימה, לתוך לבם של השירים.

הביטוי הראשוני של העולם הזה, כבר בצלילים הפותחים של האלבום, הוא השימוש בגיטרת בלוז מיוחדת, שמפיקה סאונד מתכתי ונושן ומחוללת רעידת מיתרים מרגשת ולא מוכרת, לפחות בשביל מי שלא אמון על הבלוז הכפרי של שנות ה-30. הגיטרה הזאת מולכת בעדינות לכל אורך האלבום, ולצדה משמשים כלים עדינים אחרים כמו מפוחית, מנדולינה, אקורדיון וכלי הקשה בעלי צבע חרישי. הצליל שמתקבל רחוק שנות אור מהסאונד המקובל באלבומים ישראליים, כשם שהוא רחוק מהצליל הקשוח של אלבומי בלוז אמיתיים.

אבל זה לא רק הצליל שמייחד את "הייקו בלוז", זה גם הקצב. דרך אחת לאפיין אותו תהיה לומר שהוא מאוד מאוד אטי. דרך טובה יותר תהיה לצטט מתוך השיר "יפה כמו שקט": "ימים אחרונים של שמש/ ושקיעות שזולגות מעצמן/ אצבעות מנגנות את הערב/ שהולך ונשמט אל הים". לקראת אמצע השיר הזה, היפה בשירי האלבום, פרץ ושותפיו מתחילים לנגן פראזה מעגלית פשוטה וחוזרים עליה שוב ושוב עד שהמלודיה, שעליה נוסף קולה הנהדר של נועה בביוף, חוצה איזשהו סף בלתי נראה ומבקיעה לתוך אזור זמן אחר. זה קטע מהפנט, שהיה יכול להימשך מבחינתי גם 10 או 15 דקות (בהופעה הקרובה של פרץ, ביום שני בתיאטרון תמונע בתל אביב, הוא מוזמן ליישם את ההמלצה הזאת).

הזמן האטי והמטושטש של "הייקו בלוז" מתכתב עם דמותו של פרץ, שנדמה לעתים כמי ש"נספג בהוויה", במלותיו של אהוד בנאי, ולא כיוצר בעל אגו ששואף לברוא הוויה חדשה באמצעות כישרונו. האהבה של פרץ לשירת הייקו מחזקת את התחושה הזאת. שיר ההייקו שממוקם באמצע האלבום אומר: "אני שהגעתי/ עכשיו הוא כבר לא/ אני שאלך" - אין כאן "אני" ברור, אלא תפישה עצמית פתוחה ונזילה, שמרתק להקשיב לה. עם זאת, טוב לשמוע את פרץ מדבר בשירים אחרים בלשון יותר יציבה ושלמה עם עצמה: "יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך/ יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד". או: "היום זה עכשיו/ ועכשיו זה כל מה/ שרצית להיות/ ונותרת אתה".

קולו של פרץ הוא אחת משתי נקודות התורפה של האלבום. פרץ כותב בספרון המצורף לדיסק, שעברו שנים עד שהצליח לשחרר את הקול המבויש שלו ממעמקי הבטן. הבעיה היא שהמאמץ הזה ניכר עדיין ב"הייקו בלוז", וספק אם זה היה מפריע אלמלא מורגש שהקול הופק כך שיהיה מאוד "קרוב". נקודת תורפה אחרת היא השיר האחרון, "היום זה עכשיו", שמתחיל יפה מאוד אבל צובר לפתע ממדים אפיים עם כלי מיתר הוליוודיים, שבינם לבין הסרט העצמאי של פרץ אין דבר וחצי דבר. חבל שאלבום כל כך יפה מסתיים בקרשנדו כל כך מיותר.

• • •
"הייקו בלוז" - דויד פרץ. היס רקורדס

לביקורות נוספות של דיסקים ישראליים



הצליל באלבום של דויד פרץ רחוק שנות אור מהסאונד המקובל באלבומים ישראליים, כשם שהוא רחוק מהצליל הקשוח של אלבומי בלוז אמיתיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו