בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חורבן גדול הוא גם עדן לחופרים

כיצד אפשר להסביר את מיעוט ממצאי הלוחות הכתובים בכתב היתדות בארץ-ישראל, אבל גם את גיוונם הרב? ספר חדש מסכם את כל הממצאים הנוגעים ב-91 הלוחות שנמצאו כאן

תגובות

Wayne Horowitz, Takayoshi Oshima ,Seth Sanders Cuneiform in Canaan. Cuneiform Sources from the Land of Israel in Ancient Times. Israel Exploration Society and The Hebrew University of Jerusalem, Jerusalem 2006, 239 pp.

יש הקבלה מפתיעה - ומקרית, דומה שאין צורך לומר - בין ממצא התעודות בכתב היתדות בארץ למצב גילוי הנפט בה: אתרים מבטיחים קיימים בשפע, סימנים מעוררי תקווה יש גם יש, מאמצים רבים לא נחסכים - אך בסופו של דבר הממצא הממשי מועט ומאכזב. המצב הזה מתסכל במיוחד מפני שבאדמת ארצות הסביבה טמונים לוחות בכתב יתדות לאין מספר: אירן, עיראק, סוריה, טורקיה ואף מצרים. ואף כאן ההקבלה לגילוי הנפט נכונה.

עם זאת, הממצא המועט של לוחות בכתב היתדות בארץ לא הופך את הדיון בלוחות אלה לקל, אלא לסבוך דווקא. שאלות רבות עולות: האם הקורפוס הזה אחיד מבחינה כרונולוגית? מהי חלוקתו הגיאוגרפית? האם יש לו מאפיינים פלאוגרפיים וסגנוניים ברורים ומאחדים? מה מקורן של התעודות שנתגלו בארץ - מקומי או זר? וכיצד אפשר להסביר את מיעוט הממצא שנתגלה? עם הופעת ספרם החדש של וין הורוביץ (ייאמר מיד: עמיתו להוראה ולמחקר של כותב שורות אלה באוניברסיטה העברית), ושל תלמידו טקיושי אושימה, בשיתוף סת סנדרס, אפשר לנסות על השאלות הללו, כי לראשונה בספר זה נאסף כל הממצא הכתוב בכתב יתדות מן הארץ, ונדון באופן מסודר.

מיד בפתח הדברים מציינים הכותבים כי התחום הגיאוגרפי הנדון בספרם כולל כיום את תחומי שיפוטה של מדינת ישראל והרשות הפלשתינית. כדי להימנע ממוקשים טרמינולוגיים הנטועים בתפישה פוליטית כזאת או אחרת, בחרו הכותבים לקרוא לאזור הזה בשמו הקדום "כנען". פתרון אלגנטי זה עוקף אמנם - ובצדק - את בעייתיותו של המינוח הפוליטי המודרני, אשר ברובו אינו רלוונטי למחקר הטקסטים בכתב היתדות, אבל הוא מייצר קושי מתודולוגי אחר. המונח "כנען" ציין בתעודות בנות הזמן את תחום הפרובינציה המצרית בקדמת אסיה, אשר כלל גם את חוף הלבנון ודרום סוריה, והוא רחב בהרבה מתחומה של ארץ-ישראל המנדטורית. שאלה אחרת הנובעת מכך היא, האם גבולות השיפוט של ישראל היום מהווים יחידה גיאוגרפית בעלת משמעות בדיון בתקופות הקדומות. בעיה זו חריפה במיוחד באשר לאחד האתרים המרכזיים בארץ שנמצאו בהם לוחות בכתב היתדות, אתר שיש סיכוי טוב ביותר למצוא בו לוחות נוספים בעתיד, תל חצור. מבחינה ארכיאולוגית ופילולוגית, נכון יותר, לדעת כמה חוקרים ואני בכללם, לראות בחצור לא תל המשתייך לצפון ארץ-ישראל, אלא תל המשתייך לדרום סוריה, בוודאי כאשר בוחנים את התמונה היישובית והתרבותית של האזור באלף השני לפנה"ס.

כך או כך, 91 מקורות כתובים בכתב היתדות נתגלו ב-28 אתרים שונים בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, מחצור ועד באר שבע. זה פיזור גיאוגרפי ניכר, שיש להוסיף לו גם את הטווח הכרונולוגי הרב: כמחצית מהטקסטים (42 במספר) זוהו על ידי המחברים כשייכים לתקופת הברונזה המאוחרת (1550-1150 לפנה"ס). שאר הטקסטים מתחלקים בין תקופת הברונזה התיכונה (1900-1550 לפנה"ס בקירוב), לתקופת הברזל (ימי האימפריה האשורית במאות השמינית-השביעית לפנה"ס). אפיון חשוב נוסף של הממצא היתדי בארץ הוא המגוון הרב והמפתיע של סוגות הטקסטים ושפות הכתיבה המצויים בו. בקורפוס מצומצם זה של פחות ממאה טקסטים, אפשר למנות כמעט את כל הסוגות העולות על הדעת: מכתבים, טקסטים אדמיניסטרטיוויים, טקסטים משפטיים, כתובות מונומנטליות רשמיות, לחשים מאגיים, טקסטים לקסיקליים (מילונים קדומים), חומרי לימוד לפרחי סופרים (כמו דגם הכבד מחצור), ואף אפוסים (שבר הלוח מעלילות גילגמש שנתגלה באקראי על ידי רועה צאן במגידו).

דוגמה מצוינת למגוון הטקסטים הוא הממצא מתל אפק. בבית המושל המצרי, שנחפר ותוארך למאה ה-13 לפנה"ס, נמצאו מכתבים, טקסטים אדמינסטרטיוויים, טקסט לקסיקלי (המעמיד זה מול זה את המלים "מים - יין - שמן - דבש" בשומרית, באכדית ובכנענית), וכן כתובות מצריות ושבר של טביעת חותם בשפה החיתית. ממצא מגוון שכזה יכול היה להעמיד את תל אפק בשורה אחת עם אתרים מרכזיים אחרים בתקופה הנדונה, כמו תל מסכנה, אמר העתיקה שעל הפרת התיכון. ההבדל היחיד, והמכאיב, הוא כי באמר שבסוריה נתגלו אלפי תעודות, בעוד שבאפק שבישראל נתגלו שמונה תעודות יתדיות בלבד.

ארבע הבחינות שלעיל - הכמותית, הגיאוגרפית, הכרונולוגית והסוגית - מעמידות אם כן לפני החוקרים בעיה לא קלה. מצד אחד, הממצא הכתוב מועט מאוד. מצד אחר, הנתונים מלמדים כי לאורך כל התקופות היו בארץ מרכזים שונים שנעשה בהם שימוש קבוע, אדמיניסטרטיווי וספרותי, בתעודות בכתב היתדות. בהקשר זה חשוב להזכיר את מחקריהם החדשים של כמה חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב (גורן, נאמן ופינקלשטיין), אשר בחנו את הטין שממנו יוצרו הלוחות בטכניקות מיקרוסקופיות שונות. מחקרים אלה העלו כי רבים מן הלוחות עשויים מטין מקומי, עובדה המחזקת את ההערכה לרמתם של הסופרים המקומיים.

מה הסיבות לסתירות אלה? כיצד ליישב בין מיעוט הממצא לגיוונו ולפיזורו הרב? אפשר למנות כמה סיבות לאי-התאמה. ראשית, יש לזכור כי בניגוד לארצות סביב, האזור כאן היה תמיד בשולי תרבות כתב יתדות. וכך, גם בתקופה שבה אכדית היתה בשימוש נרחב בכל רחבי המזרח הקדום, כולל מצרים (תקופת אל-עמארנה, המאות ה-14 וה-13 לפנה"ס), לא היתה שפה זו נהוגה בשימוש יומיומי, אלא בשימוש פוליטי ואדמיניסטרטיווי בלבד. במסגרת היומיומית השתמשו הסופרים בניבים שונים של שמית-ערבית, שמקובל לכנותם באלף השני לפנה"ס בשם "כנענית", ובאלף הראשון לפנה"ס בשם "עברית". כאשר הועלו שפות אלה על הכתב נעשה הדבר באלפבית, על חומרים מתכלים (פפירוסים, גווילים, אוסטרקאות, ואף טיח, בכתיבה ממלכתית) - ולרוב לא בכתב יתדות על לוחות טין עמידים.

ריבוי השפות וריבוי שיטות הכתיבה באזור תרם אם כן למגוון הסוגי של הממצא, אך לא לבחינה הכמותית שלו. יש לזכור כי מרכזי האדמיניסטרציה הם התורמים העיקריים למספר הלוחות, ובארץ לא נתגלה אלא ארכיון אדמיניסטרטיווי אחד, שנחפר בראשית המאה העשרים בתל תענך. זה גם המקבץ הגדול ביותר של לוחות שנתגלה יחדיו בארץ ובו 17 לוחות. סיבה שנייה היא כי האזור המדובר היה במשך תקופות ארוכות בבחינת חיץ בין הממלכות הגדולות של הצפון והמזרח (בבל, ממלכות החיתים, ממלכת מיתני ואחר כך אשור), לבין מצרים האדירה שמדרום. בהיותו כזה היה האזור במשך תקופות ממושכות מפוצל פוליטית, אזור שולי שלא היתה בו פעילות שלטונית ואדמינסטרטיווית ענפה כבשאר הממלכות שמסביב. לו היתה באזור ממלכה מרכזית גדולה במשך דורות אחדים, ממלכה שמן הסתם היה בה ארכיון מלכותי, היה כנראה מצב הממצא הכתוב שונה (ואין אני רומז לסוגיית הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, שהרי גם אם היתה ממלכה זו גדולה וחשובה כמתואר במקרא, לא היתה זו ממלכה שהכתיבה בה בכתב יתדות).

סיבה שלישית היא ריבוי שכבות היישוב באתרים שנחפרו, על השינויים הפוליטיים התכופים שאירעו באזור לאורך התקופות, ועל הכיבושים הרבים וחילופי השלטון. כל אלה גרמו להרס רב של שכבות קדומות ולפיזור הממצא הכתוב, אשר באופן טבעי נמצא בעיקר - אך לא רק! - במרכזי השלטון, אותם מרכזים שסובלים במיוחד מנחת זרועו של הכובש. אין לזלזל בנקודה זו. אם מרימים את המבט ובוחנים כמה אתרים מרכזיים במזרח הקרוב שבהם נתגלו כמויות נכבדות של תעודות בכתב היתדות, מגלים כי אלה הם אתרים שעברו כיבוש גדול אחד שסתם את הגולל על המשך הההתיישבות בתל. הדוגמה הבולטת למצב שכזה הוא תל ח'רירי, הלא היא מארי העתיקה, שמאז חורבנה בימי חמורבי לא היה בה יישוב מאסיווי של ממש. גם בתלים אחרים התמונה דומה: כך בכאניש, מושבת הסוחרים האשוריים שבאנטוליה, כך בתל מוזן, הלא היא אורכיש העתיקה שבצפון משולש הח'בור שבגבול סוריה-טורקיה. ככל שהדבר מצער מבחינה הומאנית, חורבן גדול שאחריו הפסקת ההתיישבות בתל לשנים ארוכות הוא גן עדן לחופרים, ומבטיח ממצא כתוב רב (ודוק: כ-30 אלף לוחות נתגלו עד כה בכאניש, וכמספר דומה במארי, ולוחות רבים נוספים מתגלים באתרים אלה כמעט מדי שנה בשנה).

האם יימצאו לוחות נוספים בכתב יתדות בארץ? התשובה חיובית ללא ספק. אחת הבעיות היא התעניינותם, הטבעית אולי, של החופרים השונים בארץ, מאז ראשית הארכיאולוגיה המודרנית, בתקופה המכונה "תקופת המקרא", קרי מראשית האלף הראשון לפנה"ס ועד הכיבוש הבבלי והפרסי. מטבע הדברים, בשכבות אלו הסיכוי למצוא תעודות בכתב היתדות נמוך יותר מאשר בשכבות קדומות יותר, מן האלף השני לפנה"ס (אם כי אין לשכוח כי הכיבוש האשורי בצפון הארץ ובשפלת החוף הותיר כמה שרידים כתובים בכתב יתדות). חשיפתן של שכבות יישוב מסוף האלף השני לפנה"ס, ואף שכבות קדומות יותר, תגביר מאוד את הסיכוי למציאת לוחות יתדיים נוספים.

האתר המבטיח ביותר בארץ מבחינה זו, אתר שבו נתגלו כבר לוחות מרתקים בכתב היתדות, הוא חצור, הגדול שבתלי הארץ, והעיר העתיקה היחידה בארץ-ישראל אשר נזכרת בארכיון מארי. די לנו בארכיון ממלכתי אחד, שכרגיל מצויים בו כמה מאות לוחות, כדי שכל תמונת הממצא היתדי בארץ תשתנה מן הקצה אל הקצה. לכשיימצא ארכיון כזה בחצור, נוכל לקרוא בו על חלוקת מנות הקמח, השמן והאריג לפועלים שכירי היום, על שקילת הזהב מאוצר המלך לאומנים הטורחים על הכנת שכיות החמדה שיישלחו כמתנות למלכים השכנים, ועל הדייגים מן הכפרים שסביב לחצור, העולים לעת ערב מימת החולה הסמוכה ומביאים את שללם היומי לארמון המלכותי. לכשיימצא אותו ארכיון מבוקש, יהיה ללא ספק צורך במהדורה מעודכנת של הספר. עד אז, הספר שלפנינו הוא מחקר חשוב ומרכזי המסכם את הממצאים ומנתחם באופן מלא ובהיר, ספר הכרחי לחוקרי תרבות כתב היתדות, וגם למתעניינים בתולדות הארץ בתקופותיה העתיקות.

נבושרסכים רב סריס - תעודה חדשה

משה ענבר

כשבועיים לפני תשעה באב התפרסמה בעיתונות האנגלית ("טיימס", "טלגרף" ו"גרדיאן") ידיעה שיש לה זיקה ישירה לפרט הקשור לחורבן בית ראשון, בשנת 586 לפסה"נ, כפי שהוא מתואר במקרא בספר ירמיהו פרק לט, פסוקים א-ג: "בשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה בחודש העשירי, בא נבוכדראצר מלך בבל וכל חילו אל ירושלים, ויצורו עליה. בעשתי-עשרה שנה לצדקיהו, בחודש הרביעי בתשעה לחודש, הובקעה העיר. ויבואו כל שרי מלך בבל, ויישבו בשער התווך נרגל שראצר סמגר-נבו שרסכים רב-סריס, נרגל שראצר רב-מג, וכל שארית שרי מלך בבל" (וראה גם ירמיהו נב; מלכים ב, כה).

לוח טין שפוענח באחרונה המספר על נבושרסכים רב סריס
נבחן כאן מה ידוע לנו על השרים הבבליים. א. השר הראשון, נרגלשראצר (ראה אנציקלופדיה מקראית ה, עמ' 927): לפני שמונים שנה הציעו חוקרים לזהות את נרגלשראצר עם אחד מהשרים של נבוכדראצר השני המופיעים באחת מהכתובות שלו. שם נמנו "שרי ארץ אכד" (=שרי מלך בבל, יר' לג, ט) וביניהם: "נגלשראצר איש סין-מגיר". מתברר אפוא שהוא היה מושל מקום בשם "סין-מגיר", שנהפך במקרא ל"סמגר". בהמשך הכתוב המקראי נזכר בשנית נרגלשראצר הנושא את התואר "רב מג" (שהוא תואר בבלי לשר צבא rab mugi). האזכור השני הוא ככל הנראה תוספת מאוחרת בהשפעת פסוק יג שם הוא מופיע בשנית.

ב. השר השני, נבושרסכים: לפי התרגום היווני למקרא (תרגום השבעים) שייך השם "נבו" לשם הבא אחריו ולפיכך יש לקרוא את השם "נבושרסכים". עתה מסתבר שאכן זו הצורה הנכונה של שם השר בגירסתה העברית. לפי מה שנתפרסם בעיתונות האנגלית, האשורולוג האוסטרי, הפרופ' מיכאל יורסה מאוניברסיטת וינה, החוקר זה שנים אלפי תעודות מהתקופה הבבלית החדשה במסגרת מחקר מקיף על הכלכלה בבבל בתקופה זו, קרא במוזיאון הבריטי לוח טין קטן (רוחבו 5.5 ס"מ ואורכו 3.3 ס"מ) שנשתמר במצב מצוין. משסיים לקרוא את הכתוב בו בכתב היתדות אחזה בו התרגשות רבה. בתעודה, שמתוארכת ליום ה-18 בחודש ה-11 - בשנה העשירית לנבוכדראצר מלך בבל (595 לפסה"נ) נרשם שאדם בשם נבו-שרוסו-אוכין, שהיה "רב סריס", העניק למקדש בבבל מנה וחצי (=0.75 ק"ג) זהב, שהוא סכום אדיר. יורסה זיהה מיד שמדובר ב"נבושרסכים רב סריס" המקראי!

הגילוי הישן (נרגלשראצר) והגילוי החדש (נבושרסכים) הם עדויות, שתיים מני רבות אחרות, לתרומתה החשובה של האשורולוגיה לחקר המקרא. במקרה שלפנינו התרומה היא תרומה כפולה: במישור ההיסטורי העדויות מאשרות שאכן השרים על תואריהם היו דמויות היסטוריות ובמישור של ביקורת נוסח המקרא, העדויות מאפשרות לנו לתקן את נוסח המקרא, מפני שמסתבר שהסופר המקורי ומעתיקים מאוחרים התקשו בשמות הבבליים וכתוצאה מכך הם שובשו.

ולבסוף: המקרא הוא אמנם יצירה ספרותית-תיאולוגית ולא חיבור היסטורי, אך הוא מכיל גם מידע היסטורי מהימן. באיתור המידע הזה נעזרים החוקרים בממצאים ארכיאולוגיים, אך בעיקר הם נעזרים בתעודות חיצוניות ממרחבי המזרח הקדמון ובאלו שמורה הבכורה לתעודות האשוריות והבבליות.



תל חצור ולוח שנחשף בו. סיכוי טוב למצוא בו לוחות נוספים בעתיד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו