מהו אליטיזם - מכתבים למערכת - הארץ

מהו אליטיזם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שיערתי כי רשימתי על "טירת כחולי העין" מאת סיגלית דיל ("הארץ, ספרים", 18.7) תעורר מחלוקות ואולי אף פולמוס בשאלת חלקם של ממסדים חינוכיים בהפצה של גישת "קרא-מה-שלא-תקרא" והשפעתה ארוכת הטווח על דור הקוראים הבא, ועל הלשון והתרבות העברית. לדאבוני, במקום פולמוס ענייני הופתעתי, ולמען האמת אף נחרדתי, לעמוד מול דמותי הדמונית כפי שנשתקפה במראתו המעוותת של יובל אלבשן ("הארץ, ספרים", "מכתבים ותגובות", 25.7), אדם שיש לי הערכה רבה לפעילותו החשובה בתחום החברתי, ואשר הייתי מניחה כי מי כמוהו מיטיב להבין את הזיקה המתקיימת בין הבעיות שהעליתי להנצחת פערי השכלה ותרבות. אבל אלבשן, המודה שלא קרא את ספריה של דיל וגם לא שמע עליה קודם לקריאת רשימתי (וכמה רשימות משלי קרא לפני שגיבש עלי דעה?) בחר להמשיך לטמון את ראשו בחול ולא לדעת על מי ועל מה הוא יוצא להגן. תחת זאת החליט לצאת למתקפה כוללת עלי ועל אישיותי "המתנשאת", בסמנו אותי כ"מייצגת אליטות".

אין לי כוונה להטריח את הקוראים בדקויות הביוגרפיה שלי, אך אם להימנות עם האליטה כפי שמדגים אלבשן בקורות החיים שתפר לי (ממידע חלקי ולא מדויק שלוקט ברשת האינטרנט) פירושו להיוולד להורים אקדמאים, אל תוך שפע כלכלי וללמוד במוסדות הנכונים - הריני כופרת בשיוך שכפה עלי. אם, לעומת זאת, להימנות עם האליטה פירושו - כסופרת, מבקרת, מלמדת ואם מודאגת - להקדיש את מיטב מרצי וכישרוני לקידום תרבות גבוהה, הומניזם, חינוך בלתי-מתפשר ושמירה על אוצר הלשון העברית המידלדל, אז אני גאה להתקרא אליטה ומייחלת להתרחבותה של זו ולשגשוגה.

אם "הדרת האחר" ו"השתקת השונה" פירושו לפעול נגד ספרים שהם מאגרי סטריאוטיפים, דעות קדומות, ערכים קפיטליסטיים, נביבות רגשית, ועילגות לשונית אז כן - את האחר הזה אני מבקשת להדיר.

ולעצם כמה מטענותיו של אלבשן: לו במקום לגלוש על פני קורות חיי בוויקיפדיה היה מפליג לאתר הממוסחר של סיגלית דיל, היה מגלה שם אילו שימושים יצירתיים עושה המחברת עצמה בשם משפחתה (דיל ענק, דיל מפתיע) וחווה בעצמו את מה שהגדרתי כ"פרודיה על הספרות-ביזנס" (לכן גם הזכרתי את "המכללה למינהל"). ועוד דבר, אני ברשימתי התייחסתי לשם "דיל" בלבד ולא כתבתי מלה בגנות השם סיגלית או ייחסתי אותו לאיזו טריטוריה חברתית. אלבשן הוא שעשה זאת כחלק ממחלצות ה"התנשאות מהולה באטימות וברשעות" שהוא תופר לי. אשר להיטפלותי "חסרת החמלה" להקדשת המחברת לבני משפחתה המנוחים, אפשר שכאן היה מקום לשקול השמטת הדוגמה שאיננה חלק אינטגרלי מן ה"יצירה", ולא לחשוף את הקורא לביזויים של המתים בידי המחברת, שהעמידה כנר זיכרון טקסט עילג ומרושל. אם בכך ביזיתי אף אני את המתים, לא לכך התכוונתי וצר לי.

שהם סמיט

תל אביב

בזכותה אני קוראת

בתגובה לביקורת של שהם סמיט על "טירת כחולי העין" מאת סיגלית דיל ("הארץ, ספרים" 18.7): לפני הכל, עלי להודות שאף פעם לא אהבתי ממש לקרוא. מגיל קטן הורי ניסו להכריח אותי, אך זה לא ממש הצליח. אבל את ספריה של סיגלית דיל קראתי בהנאה גדולה. קשה להסביר למה דווקא הספרים שלה קנו אותי, כי זה לא שלא ניסיתי גם ספרים אחרים. אבל איכשהו כל ספר שלה שיצא מצא חן בעיני. מאז שקראתי את הספרים שלה הרבה יותר קל לי ליהנות מספרים שפעם לא הצלחתי לקרוא בכלל, ולכן כשאמא שלי אמרה לי שיש ביקורת רעה על "טירת כחולי העין" התרגזתי נורא. דבר ראשון, כי זה ספר לנוער ומבוגרת כותבת עליו את הביקורת. זה לא הוגן, הספר מיועד לבני נוער וצריך לתת לנו, בני הנוער, לכתוב את הביקורת או לפחות לציין שרוב בני הנוער אוהבים את הספרים של סיגלית דיל. דבר שני, שהם סמיט, שכתבה את המאמר, כותבת שזו לא מחמאה להחזיר את חדוות הקריאה לילדים ואני לא מסכימה בכלל. הרי אם ילדים שלא מתחברים לספרים פתאום קוראים, כנראה שהספר טוב וכנראה שהוא עושה את העבודה.

רננה ויסקין

רמת גן

דווקא כן תורגם

בסקירתו של ד"ר אורי בר-יוסף על "מוסקווה 1941: העיר, האנשים והקרב הגדול בהיסטוריה" ("הארץ, ספרים", 1.8) נכתב: "יש להצטער על כך שקוראי העברית לא זכו עד כה להזדמנות לקרוא את 'חיים וגורל' של גרוסמן". ואולם, ספרו המצמרר של וסילי גרוסמן "החיים והגורל" תורגם לעברית בידי אבי ז"ל, עמנואל ביחובסקי. התרגום ראה אור ב-1986 בהוצאת הקיבוץ המאוחד יחד עם ספרית פועלים. מתוך הפרולוג שכתב אבי על הספר ומחברו: "זהו רומן רחב יריעה, על רקע מלחמת העולם השנייה (סטלינגרד), החושף את תחלואיה של החברה הסובייטית ביד אמן, בפקחון ובאכזריות חסרי תקדים". גרוסמן היה הסופר הראשון בעולם שתיאורו של מחנה השמדה נאצי פורסם והגיע למערב (ב-1944). "סיפורים רבים של זוועות השואה סופרו ע"י אנשים שחזו בעיניהם וחשו על בשרם. יש עדויות של יהודים שזחלו מבורות ההריגה, מבין ערימות הגוויות (...) אך דומה שאין, ואף לא יכלה להיות, עדות המתארת את תהליך ההמתה בחדרי הגאזים מבפנים, מפי עד ראייה, מראשיתו ועד כלות הכל. גרוסמן העז להציץ אל התהום הזאת, ותיאורו הכתוב בדם לבו ישמש תעודה יחידה במינה, נוראה ונשגבה, לשיאי הזוועה האנושית".

טלי יהלום (ביחובסקי)

תל אביב

ישנים-חדשים

בתגובה לטור "ישן בין חדשים" של דרור בורשטיין ("הארץ, ספרים", 25.7): בשנה האחרונה שמה לעצמה הוצאת כתר למטרה להוציא מחדש ספרים שכבר ראו בה אור בעבר, והם בבחינת נכסים תרבותיים. ברוב המקרים אין מדובר רק בהדפסה מחדש אלא בעריכה, הוספת מבואות ואחרית דבר והבאה קפדנית של הספר לדפוס.

במסגרת זו יראו אור מחדש "ייאוש" לוולדימיר נאבוקוב (שעליו המליץ בורשטיין במדורו), "מוות רך מאוד" מאת סימון דה בובואר, שבו מתארת הסופרת והמסאית המחוננת את התמודדותה עם מחלתה וגסיסתה של אמה, וכן "רשימות המלך דוד" מאת שטפן היים, ספר שהוא סאטירה פוליטית על משטר מושחת ותפקידו חסר האונים וכפוי הטובה של ההיסטוריון, ואם תרצו גם של המבקר. ספרו הנפלא של דוד אבידן "אבידניום" לא יודפס מחדש עקב החפיפה שנוצרה עם מפעלה של הוצאת הקיבוץ המאוחד להוציא לאור את כל שירי אבידן. אנו מצרים על הפסקתו של המדור "ישן בין חדשים" ומאמינים שדרור בורשטיין ימצא עניינים חשובים אחרים לעסוק בהם.

יערה שחורי, עורכת

כתר ספרים

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ