רחוב דוד שחר פינת רחוב הנביאים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

במלאות עשור למותו של דוד שחר (1926-1997), ראה אור בצרפת ספר זיכרון לסופר, ובו קטעים נבחרים מחיבוריו, ראיונות ומאמרים שכתב, ביקורות על יצירותיו וזיכרונות אישיים, ובהם עדותה החשובה של מדלן נז', המתרגמת המופלאה של כתביו לצרפתית. את הספר ערך ז'אן ז'ק לאפיי, והוא מקדים דברי הערצה ליצירתו של שחר. בעיירה דינאר בברטאן, שבה נהג הסופר לבלות את חופשותיו, נקרא רחוב על שמו. בירושלים עירו, שבה מונצח כל עסקן נידח, לא זכה שחר לכבוד דומה. המבקרים הצרפתיים משווים את ירושלים הנגלית בשבעת הכרכים של "היכל הכלים השבורים" של שחר לדבלין של ג'ויס ולאלכסנדריה של דארל, אך ספק אם נימוקים ספרותיים כאלה ישכנעו את חברי מועצת העיר.

הספר הראשון בסדרת "היכל הכלים השבורים", המתאר ילדות בירושלים המנדטורית, נקרא "קיץ ברחוב הנביאים". קשה להימנע מהחידוד המתבקש: שחר, יליד רחוב הנביאים, לא היה נביא בעירו. הוא קיבל אמנם את פרס עגנון ואת פרס ביאליק, אך מעמדו בצרפת רם הרבה יותר. ב-1981 הוענק לספר השלישי בסדרה, "יום הרוזנת", פרס "מדיסיס" לרומאן זר (לאחרונה זכה בפרס הזה אהרן אפלפלד על "סיפור חיים"). בשנות השמונים לא היה בצרפת אדם משכיל שלא שמע על שחר, ורבים קראו את ספריו. הסיפורים על גורלות משתרגים בירושלים של שנות השלושים והארבעים, על רקע אזכורים תנכ"יים וקבליים, שבו את לב הצרפתים, שמאסו בבשורה המשמימה של "הרומאן החדש". סוף סוף סיפורים על בני אדם ותשוקותיהם הנפתלות במקום ניסויים פורמליים בלשון!

אם בצרפת התקבל שחר כעין פרוסט אקזוטי, הרי בארץ היה ונשאר אאוטסיידר. הוא מעולם לא השתייך לחבורה ספרותית, אבל הצליח להסתכסך עם אנשי ספרות רבים. השקפותיו הפוליטיות הציבו אותו בצד הימני של המפה, אך הלאומיות שלו לא היתה דתית. לכאורה, הערצתו לתנ"ך וזיקתו לקבלה של האר"י, שממנה שאב את מושג "הכלים השבורים", עושים אותו ראוי להערכתם של בעלי גישה דומה. אולם שחר היה חילוני ושנא כל ממסד דתי. הוא שלח חצי לעג לחרדים, כשם שלעג לתמימותם של הקיבוצניקים. במחקר ספרותי הנסמך על מיפוי וסיווג קשה לקטלג את שחר האינדיווידואליסט. הביוגרפיה שלו מסבירה את האנומליה. הוא גדל בין שני עולמות ולמד להתבונן בהם מתוך ריחוק והומור. כילד ונער התגורר במאה שערים, אך למד בגימנסיה חילונית בבית הכרם. בבוקר חבש כיפה בצאתו מביתו, אך כשרחק מגבולות השכונה והתקרב לבית הספר החביא את הכיפה והיה לנער חילוני. כפי שכתב בעצמו, החיים הכפולים בין מחנות שונים עוררו בו התבוננות ביקורתית, והכשירו אותו למלאכת הכתיבה.

הממסד הספרותי בארץ לא נטה חסד לשחר. לו לפחות היה כנעני, היה בכך חן פיוטי, אך היה פטריוט ציוני. לזכותה של שולמית אלוני ייאמר שידעה להתעלם מהשקפותיו הפוליטיות של הסופר, שהיו רחוקות משלה, ובהיותה שרת חינוך הורתה להוציא מהדורה חדשה ומלאה של כרכי "היכל הכלים השבורים" שאזלו מזמן. שחר עצמו כתב שיש לשפוט סופר רק על פי אמנותו, ולא על פי דעותיו: "הלא דוסטויבסקי", מעיר שחר, "היה ריאקציונר נורא".

נשארת איפוא היצירה המרשימה, ספריו הגדושים הרהורים, סיפורים, תיאורים ודמויות בלתי נשכחות. שחר היה ער למורכבותה של עירו, אף שלא אהב את ההבחנה בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, שהרי גם ירושלים של כל ימות השנה יכולה להפוך בעיני המתבונן למקום נשגב ומרטיט. גן הוורדים של טלביה, מלון המלך דוד, עמק רפאים, קברות הסנהדרין, שער שכם, רחוב הנביאים, הר הצופים, רחוב אתיופיה, ספריית בני ברית - אפשר לסייר כיום בירושלים בעקבות גיבוריו של שחר, כשם שמסיירים בדבלין בעקבות "יוליסס" של ג'ויס. רק קפה "גת" ברחוב הרב קוק, שבו ידעו גיבוריו גבריאל ואוריתה רגע של התעלות, כבר איננו, ובמקומו בא מגרש חניה. אולי בירושלים הגדולה והמתרחבת יימצא סוף סוף רחוב שיישא את שמו של מי ששר את תהילתה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ