בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ ממשיכה להישרף

כמו גיבור סיפורו המפורסם של א"ב יהושע, "מול היערות", גם גיבור הרומן החדש של חיים לפיד קשור לסדרה של הצתות. אבל האם הוא בכלל זה שביצע אותן?

תגובות

הצבי הבוער חיים לפיד. הוצאת חרגול, 266 עמ', 84 שקלים

האם אנחנו לא קוראים סיפור רק כדי ללכוד איזה פרט מעברנו, משהו שלא הבנו עד הסוף, שכבר שכחנו, ושסוף-סוף יסביר לנו את עצמנו טוב יותר? ומה קורה כאשר החיפוש הזה מעלה דימוי מכוער של עצמנו? הניסיון המתמיד הזה לחלץ משהו שנעלם מתודעתנו מוליד דבר נורא במסעו של גיבור הרומן "הצבי הבוער", מאת חיים לפיד.

ערן חפץ הוא מהנדס חשמל אמיד, בן 46, מלח לשעבר, נשוי ואב לשלושה ילדים, שמעטה חייו העירוניים הבורגניים-שגרתיים נסדק כאשר מתגלה לו שאירועים אחדים מעברו נמחקו מזיכרונו. כאשר הוא נתקל בשוטר שמכריז על "חפץ חשוד", הוא מחליף את המלה חפץ בשמו שלו, ומפרש זאת כקביעה שיש בה כדי להצביע על אשמתו בהעלמת עברו הנפשע. לפיד מנער את הביטוי הכה-שגור במציאות הישראלית ומקרב אותו פתאום לסיטואציה פסיכולוגית פרטית, שבסופו של דבר תעטה עליה מחדש גם אופי ציבורי, פוליטי.

חפץ יוצא למסע בלשי בעקבות עברו שלו, כדי להפליל את עצמו בפני עצמו. הוא מעלה השערה שה"חורים השחורים" בזיכרונו מחפים על סדרה של הצתות, שהוא ביצע במקומות שונים בארץ, ושבגין רובן מרצה את עונשו אדם אחר, העונה לשם חלמיש. האש והצתת האש הופכות לסימן המרכזי של הרומן. כל גילויי האש בסיפור: הצתת סיגריה, מדורת ל"ג בעומר, אש הפורצת במנוע, פס דקיק של עשן מיתמר בקצה חורשה דלילה, וכן הביטויים הלשוניים "התלקחה מריבה", "אין עשן בלי אש", "שתישרפי", "הצתה מאוחרת", מתגבשים למוטיב טראומטי חוזר, המלווה את חייו של הגיבור ומגדיר עבורו את זהותו הנעלמת המבוקשת, הנוראה. כך, כל אזכור של אש מאיים לחשוף דבר נורא שעשוי לפרק כל דבר יציב (עד כדי כך שהמוטיב גולש החוצה מדפי הספר לשמו של המחבר, חיים לפיד).

תהליך ה"התפכחות" הזה, בהנחה שערן אכן הצית את השריפות, או ההידרדרות לשיגעון, במקרה שהוא בודה את הקשר בינו ובין השריפות, נעשה עד שלב מאוחר ברומן בינו לבין עצמו. חוסר היכולת של ערן לשתף את סביבתו בסערת נפשו מעצימה את התמודדותו ה"לא גמישה" עם הפער בין המעשים של האדם בעולם לבין המודעות למעשים אלה. כאשר הפער בין המעשה לבין המודעות לו מפולש, ואתה מתלבט בו במסגרת תודעתך הפרטית, אפשר למעשה להכניס לתוכו כל דבר. ערן חפץ פוער את הפער הזה ומכניס לתוכו מעשי הרס.

האישיות ברומן מפוצלת לשני חלקים: האחד מבצע עיוור של הפעולות בעולם והשני צופה בפעולות אלה. תהליך הקריאה מקביל לתהליך התודעתי הזה. קיומו של הטקסט תלוי במי שמבין אותו: הקורא אחראי בינו לבין עצמו להוצאה לפועל של ההתרחשויות הסיפוריות. במישור היחסים שבין העולם של הסיפור לבינינו, אנו הופכים אחראים בעל כורחנו לפעולותיו המפוקפקות של ערן חפץ, שכן אנחנו "צופים" במעשיו.

האופן שבו מתמודד גיבור "הצבי הבוער" עם האחריות למעשי ההצתה מזכירה את סיפור ההצתה הידוע של הספרות הישראלית, "מול היערות" מאת א"ב יהושע (שראה אור לראשונה ב-1962 בקובץ "מות הזקן"). עלילת "מול היערות" מתארת גיבור שבניסיונו "ללקט את הווייתו שהתפוררה", מתרחק מסביבתו ומסכים לשמש כצופה ביער קק"ל. תפקידו הוא לשמור על היער מפני הצתות. אלא שבמקום לשמור על היער מפני האש, דוחק הצופה ביערות בערבי החי במקום להצית את היער, ולא עוצר את שריפתו המוחלטת של היער שעליו הוא מופקד. למרות זאת, הוא מסגיר את הערבי לשלטונות החוק, מבלי לתת דין וחשבון, ולו בינו לבין עצמו, על מעשה ההצתה או ההסגרה.

הרומן "הצבי הבוער" הוא המשכו של הסיפור "מול היערות" במובן זה שהוא סוג של נטילת אחריות (מפוקפקת או מוגזמת) על הצתות האש, שמשמעותה הפוליטית היא מתן דין וחשבון על העוול שנעשה לפלסטינים, עד לכליה מוחלטת של המוצת והמצית. בניסיון להפליל את עצמו ולזכות את חלמיש, הנאשם בהצתות ומרצה את עונשו בכלא, מעורב ערן בהצתה נוספת, שעליה, הפעם, משלם בחייו פלסטיני הישן במקום. ערן כותב על פתק: "צריך להרוג את כל היהודים עלי אדמות", ולאחר מכן מוסיף: "צריך להרוג את כל הפלשתינאים".

ערן חפץ טוען שוב ושוב "אני זה לא אני". הדרך היחידה לדעת מי הוא "אני" על פי הרומן תלויה בזיכרון, במודעות למעשינו. כשזו נעלמת, חל ניתוק בין המעשה לבין יכולתנו לדעת מי אנחנו. השאלה הזאת נשאלת בספר גם באופן ציבורי ופוליטי. האם אנחנו מודעים למעשינו כלפי הפלסטינים? אם כאשר כל מה שיש זאת העשייה לבדה, בלי הרפלקסיה עליה, אנחנו עדיין אחראים למעשינו? האם זה הופך אותנו, כמו את ערן צבי חפץ, לרוע טהור, המבצע פעולות שאין עליהן כל בקרה ושום פיקוח מחשבתי? יום אחד, כמו ערן חפץ, נבין שמישהו אחר לקח את האחריות במקומנו (האם חיים לפיד רומז שהמתנחלים נושאים באחריות זו? הוא מכנה בשם "חלמיש" את מי שנחשד כמצית הסדרתי ומרצה את עונשו ספק על לא עוול בכפו בכלא, כשם ההתנחלות בנפת רמאללה).

ואם נבין שמישהו אחר לקח את האחריות במקומנו, האם זה הופך אותנו למוסריים יותר? למוסריים פחות, כי עכשיו הכל ידוע לנו ואנחנו ממשיכים לפשוע עד איבוד עצמי? לקיחת האחריות באופן שבו היא נעשית ברומן מובילה לדרך חד-סטרית שבסופה בוער "הצבי ישראל". בכתב האישום הזה מואשם גם קורא הרומן, המשתף פעולה עם תודעתו של ערן חפץ. הדרך היחידה להתנגד להתנהגותו השוביניסטית, המתעללת בילדיו, בעובדותיו (ספק-מאהבותיו), באשתו, בחלמיש, היא להפסיק לקרוא את הספר (וזה לא קל כי הוא מאוד מותח) ואז לשתף פעולה עם עצימת העיניים של התודעה והמשך העוולות.

שמרית פלד כותבת עבודת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו