בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לתת קול לעבר שחלף

על זיכרונותיו של אמנון שמוש, מחבר "מישל עזרא ספרא ובניו", המשוטטים בין העיר חלב שבסוריה לתל אביב, ואולי יום אחד עוד ישוטטו גם בדרך חזרה

תגובות

כי מעבר באת ואל עבר תשוב: ממוארים אמנון שמוש. ציורים: מנשה קדישמן, הוצאת אביב, 148 עמ', לא צוין מחיר

זיכרונותיו של הסופר אמנון שמוש, שאותם קיבץ עתה לספר, נפתחים בעיר תל אביב, שאליה הגיע בשנת 1938; אבל מהר מאוד נודדים הזיכרונות אחורה בזמן, אל חלב שבה נולד, וקדימה אל הקיבוץ מעיין ברוך, שהוא נמנה עם מייסדיו בבגרותו. כי מעבר באת, ואל עבר תשוב, ועתה, כשהוא בן 78, גם חלב, גם תל אביב וגם הקיבוץ הם זיכרונות עבר ששמוש מתגעגע עליהם, ויודע כי הם לא ישובו, ועל כן הוא מבקש להשיבם לחייו ולחיי קוראיו דרך הכתיבה. "הגעתי לתל אביב מביירות דרך הים ואני כבן תשע" (עמ' 9), מספר שמוש, ומתאר את תחושת ההגעה כ"כניסה בשערי גן עדן (...) קראתי לה פעם היגאלות. הוקסמתי מן העיר ומכל אשר בה עוד בביקורי הקצר שקדם לעלייה, לרגל חתונתו של אחי טוביה, הציוני הראשון שבמשפחה" (שם).

בעקבות מות אבי המשפחה החליטה האם לעזוב את חלב, ויכולה היתה לבחור אם לנדוד בעקבות שניים מבניה שעברו למקסיקו או אחרי הבן שהגיע לישראל; בן נוסף, "יצחק - עורך דין, פובליציסט בעיתונות הערבית האזורית ומועמד לפרלמנט הסורי - נעתר להזמנת האוניברסיטה העברית בירושלים לבוא ללמד בה שפה וספרות ערבית" (שם); הסרטיפיקט שקיבל כלל גם את אמו ואת אחיו הצעיר, אמנון, והמשפחה בחרה בארץ ישראל.

אמנון הילד גייס את כל כוחותיו להשתלבות בתל אביב ובעברית: "את השפה העברית כבשתי בסערה; סערת רגשות עזה, כמעט אירוטית. היתה זו אהבה ממבע ראשון (...) כשטקסי הפך למונית, הייתי שם; כשאינצידנט הפך לתקרית, הייתי שם (...) לקרוא ידעתי מן הסידור והחומש. על היסודות האלה בניתי את שליטתי בשפה המתחדשת, הנעזרת כמוני בערבית האחות. הערבית היתה לי שפת אם ואחות. אחות מימי הרמב"ם וריה"ל ואחות רוחנית לאחי ששלטו בשתי השפות ותירגמו מהאחת לרעותה ממיטב הספרויות" (עמ' 16).

אם בשביל בני המשפחה המבוגרים אחד מקשיי העלייה היה "המעבר מן הדירות הענקיות שם, בבלאד-א-שאם, לדירות הצרות בארץ" (עמ' 14), הרי שבשביל הילד שלמד עוד לפני היותו בן חמש בכותאב של מסיה פרג' בחלב, ההפתעה הגדולה ביותר בארץ היתה בבית הספר ב"ישיבה בצוותא עם... בנות. בנות שמדברות ומשחקות עם בנים. בנות עם צמות! בנות המישירות אליך מבט" (עמ' 21). בתל אביב, עיר הקיוסקים, ש"היתה שונה מאוד מעיר השווקים המקוברים חלב, שבה נולדתי וגדלתי וצברתי זיכרונות קסומים" (עמ' 20), גם ראה שמוש לראשונה גמלים: "ידעתי שהמלה גמאל בערבית פירושה יופי, אך בעיר המליון והחשמליות שממנה באתי לא נראה ולו גמל אחד" (עמ' 20); במקום אחר סיפר שמוש גם על מאבקו עם אמו כדי שתרשה לו להתלבש כמו הצברים, במכנסיים קצרים ובסנדלים.

שנתו הראשונה בארץ היתה "השנה בה הבנתי, בצער, שיש אשכנזים ויש ספרדים; ושהאשכנזים הם הרוב המוחץ והם טובים (בעיניהם) מכל האחרים. זה היה כתריסר שנים לפני העלייה ההמונית, לפני שהעולים מהמלח המגרבי הציפו את הארץ ואיימו על מלח הארץ. גם הוסיפו פלפל לחברה האשכנזית" (עמ' 24). מבוגרים פנו אליו ביידיש, ו"לא יכלו להבין איך ילד יהודי כמוני אינו מבין יידיש. איך אפשר?!" (עמ' 12), והוא התקומם לשמע הבדיחות ביידיש שהפכו אותו לבלתי שייך: "לפעמים דיברו יידיש בכוונה ברורה שלא תבין. רבים הביעו בפירוש התנשאות" (עמ' 24).

רוב התלמידים בכיתתו היו אשכנזים, וכן רוב חבריו, ולכן, לדבריו, "חיפשתי מפלט ספרדי ומצאתי אותו בבית הכנסת אוהל מועד. שם נשבה רוח מזרחית, שהכרתי מהתלמוד-תורה של ילדותי בחלב. שם נשמעו נעימות מוכרות, נעימות לאוזן ולנפש (...) כולם ספרדים. נהניתי גם מהתפילות, שהיו ממש כמו אצלנו, שם" (עמ' 24-25). אחרי זמן מה הפסיק ללכת לבית הכנסת, ו"נשכח בית הכנסת. כמו שנשכח התלמוד-תורה (...) האמנם? היום אני יודע ועד: שום דבר לא נשכח. הכל ישוב יצוץ ויבצבץ מבין השורות, מלשון השירות. כשאתחיל לכתוב. ולכתוב. ולכתוב" (עמ' 25).

עיניו של הילד היו נשואות אל חברי התנועות החלוציות, שהוא ביקש להימנות עמן, והוא נכבש על ידי הציונות, אשר "טרם לבשה מרכאות. היא הבטיחה מקלט בטוח ליהודים וחיים עצמאיים בריאים שימחקו את האנטישמיות מעל פני ההיסטוריה. לא עוד עם זר ומפוזר. היא הבטיחה חברה צודקת ברוח נביאי ישראל ומדינה למופת. ואני הקטן האמנתי. בכל לבי" (עמ' 16). הוא למד בגימנסיה הרצליה והצטרף לתנועת נוער, שתיים שהעניקו לו, לדבריו, את מה שהוא רואה בדיעבד כמה ש"מחזיק אותי עד היום זקוף מול הרוחות הרעות של המאה ה-21. המאה בה אינני מרגיש בן-בית" (עמ' 10).

מורתו לאנגלית בגימנסיה חיבבה אותו, למרות מבטאו הצרפתי בשפה, וכתבה לו במחברתו את שורותיו האוריינטליסטיות הידועות של קיפלינג: "East is east and west is west and never the twain shall meet", ושאלה אותו לדעתו: "כששמעה את התנגדותי הנחרצת, הניחה ידה על כף ידי ואמרה: עליך ההוכחה" (עמ' 14). דומה כי בנטל הוכחה זה, של אפשרות מפגש (פורה) בין מזרח למערב, שהונח על כתפי הילד בידי מי שנראתה כנציגת התרבות המערבית, טמון חלק מהמוטיבציה הספרותית של שמוש; הוא מספר כיצד "בבית דיברנו שלוש שפות והשתייכנו בגאווה לשלוש תרבויות, העברית, הערבית והצרפתית. ציון, אנדלוס ופאריס השתפכו זו אל זו והסתבכו זו בזו" (עמ' 69), ומבקר את "העיר העברית הראשונה, המערבית בתודעתה, בחזונה ובמזונה", אשר הסתכלה מלמעלה למטה "לא רק על יפו שכנתה, אלא על כל מה ועל כל מי שבא מן המזרח" (עמ' 62).

אך למרות זאת, בבואו לתאר את חלב ואת תל אביב, גם הוא נוקט לעתים הפשטת יתר, ומסביר כי האחת היתה כולה מזרח, והשנייה כולה מערב; וכאשר הוא כותב על הפלסטינים, הוא מדבר על הציפייה האוריינטליסטית שבה האמין שהעימות עמם ייעלם במהרה כאשר "סופסוף הם יבינו שאנו מביאים להם קידמה ורווחה ושכנות טובה" (עמ' 11).

בקיבוץ ראה שמוש הגשמה לאומית, חברתית ואישית, ומסביר כי "המרחק הגיאו-נפשי בין תל אביב לגליל נראה לא קטן מהמרחק בין חלב לתל אביב, אותו עברתי לפני עשור. העלייה לגליל היתה המשך לעלייה ארצה" (עמ' 44). כאשר עבר לצפון, אחד הגילויים המרעישים שהתחוללו בו, כמי שגדל בלב תל אביב, היה: "יש ערבים בארץ! והרבה. גם היום, כשאתה חי באצבע הגליל, אתה נוטה לשכוח זאת. הפטפוט על עם ללא ארץ הבא אל ארץ ללא עם קומם אותי כבר באותה נסיעה צפונה ב'שרות החולה'. האוטובוס חצה את עיירת המחוז, בירת החבל הסואנת, ח'אלסה (...) הם לא שיערו ואנחנו לא ידענו, שתוך שנים ספורות תיעלם ח'אלסה כלא היתה, וקרית שמונה תפרח תחתיה. השוק יישאר באותו מקום, באותם ימים בשבוע" (עמ' 47). לא רק ח'אלסה נעלמה, בסופו של דבר גם הקיבוץ והחלום אודותיו גוועו: "מהקיבוץ נשאר רק כפר. כפר נאה בנוף נפלא. ומעליו עננת עצב וגעגועים, שספק אם תמטיר" (עמ' 65).

את הזיכרונות מסיים שמוש בפרק על ספרו המפורסם ביותר, "מישל עזרא ספרא ובניו", ועל הפקתו כסדרת טלוויזיה: "במבט לאחר ברור לי היום שלא הייתי יכול לכתוב את 'מישל' אלמלא נולדתי וגדלתי במזרח, ולא הייתי יכול לכתוב אותו כך - אלמלא יצאתי ממנו; אלמלא ספגתי בילדותי את אורחות החיים ואת אורח המחשבה ואת סולם הערכים של היהודי הספרדי-המזרחי (הרחוקים היום ממני כרחוק מזרח ממערב) - ואילולא כיבדתי אותם בלבבי - לא הייתי יכול להציג בפני הקורא את עולמם הרוחני והנפשי של מישל ולינדה ובניהם ובנותיהם כפי שהצגתי אותם. ואלמלא רחקתי מהם ויצאתי לתרבות שהיא ארץ ישראל ושהיא קיבוץ ושהיא השקפת עולם הומניסטית וסוציאליסטית - לא הייתי יכול לכתוב עליהם כפי שכתבתי, מתוך אותו מרחק אירוני המקרב אותם ללב הקורא (...) ממעיין ברוך ארם-צובה נראית לא רק יפה יותר אלא גם יפה יותר" (עמ' 135). במידה רבה יכול היה הפרק על "מישל עזרא ספרא ובניו" לשמש כפרק הפתיחה לביוגרפיה הספרותית של שמוש, החשובה לא פחות מזאת הממשית, ואולי הוא עוד ישמש.

בזיכרונותיו מנסה שמוש לתת קול לעבר שחלף, מתוך תחושה של זרות להווה: "מאז נכנסה המאה החדשה, בכורת האלף השלישי, אני מרגיש בה אורח (...) השתלטה עלי מין הרגשה מוזרה, של אדם המתעורר במקלט לאחר פיצוץ אטומי ומרגיש שיש לו מה לכתוב, אבל אין למי לכתוב" (עמ' 37-38). תחושה זאת נובעת מתוך שבר של הישראליות, ושל אופטימיות העבר באשר לאפשרות ליצור כאן חברה חדשה ושוויונית, ועל כן את זיכרונותיו הוא כותב "בלב השבור החושש מפני הבאות, המתבייש במה שיש. ובוחר להתרפק על העבר" (עמ' 16).

מעט תקווה הוא מוצא בכך שאולי לעת זיקנה יזכה לבקר בחלב, שהיתה "עיר ואם בישמעאל" (עמ' 61), ומצפה "לשוב ולהתהלך בשוקיה, לשוב ולבקר בבית הכנסת הקדמון השמור בהדרו ובשיממונו, לנסוע בחשמלית לאורך רחובותיה, שבוודאי השתנו ללא הכר, לבקר במצודה העתיקה שבלבה, להביא את שלושת ספרי המתורגמים לערבית לספרייה העירונית ולספריית האוניברסיטה המפוארת שצמחה בה, ולבקר לראשונה לאחר 63 שנים את קברו של אבי ז"ל" (שם).

אמנון שמוש הסופר אמנון שמוש נולד בחלב שבסוריה בשנת 1929 והגיע לישראל בשנת 1938. הוא החל לפרסם בשנות הששים, והרומן הנודע ביותר שלו, "מישל עזרא ספרא ובניו" ראה אור ב-1978 בהוצאת מסדה. מאז פירסם קבצים רבים של סיפורים, שירים, מאמרים ומחזות __________________________________________________________

אלמוג בהר כותב עבודת תיזה באוניברסיטה העברית בירושלים על זהות ומיגדר ביצירתה של אמירה הס



תצלום: ירון קמינסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו