בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ש"ג בס"ד

תגובות

הגל הנוכחי של המתקפה על הדוסים הפרזיטים החזיר אותי עשר שנים אחורה. הייתי אז בן 21, תורתי כבר מזמן לא היתה אומנותי, והחלטתי שהגיע הזמן לתרום את חלקי להגנה על המולדת.

אם זה נשמע לכם ציני, אז כן, אני ציני. לא חלילה כלפי אלה שמגנים על המולדת באמת, אלא ביחס לאותם אנשים שחיבקו אותי, פיזית ממש, כשנודע להם שאני עוזב את הישיבה ו"סוף סוף הולך לתרום לביטחון המדינה", ובכלל לא עניין אותם מה היתה תרומתי למדינה בישיבה וכמה אני תורם בצבא.

כמה תרמתי בצבא? כשהתגייסתי שובצתי במדרשה של הרבנות הצבאית בירושלים. במדרשה הזאת עברו, מדי שבוע, מאות חיילים וקצינים ושמעו הרצאות מטובי המרצים. אבל התפקיד שלי לא היה להרצות. כלומר, בהתחלה חשבתי שכן. אפילו הכנתי הרצאה על גבורה במורשת ישראל ודמיינתי איך אני מרביץ אותה בלוחמי סיירת מטכ"ל. אבל המפקד שלי חשב שאין מתאים ממני לחלק ערגליות בהפסקות שבין ההרצאות. וכך, תוך כדי שירות מפרך, הכרתי את כל צה"ל, כולל סדרי כוחות ומערכי לחימה, דרך הערגליות. הצבא צועד על ערגליותיו. הייתי חייל למופת, ועד היום אפילו בעינויים לא יוציאו ממני את שמה של אותה טייסת שאנשיה מעדיפים ערגליות תות על פני ערגליות שוקולד.

כשהייתי חוזר הביתה מ"הבסיס" שלי ברחוב שטראוס בלב ירושלים, הייתי מסודר. עם כיפה שחורה ומדים בצבע זית, כמעט כל נהג שעצרתי לטרמפ לקח אותי עד הבית. הם כל כך התרגשו למראה בן הישיבה שהפך ללוחם, ולא עזרו כל ההסברים על כך שאני בסך הכל מש"ק ערגליות. זה לא עניין אותם. ערגליות, רוגלך, גפילטע פיש, העיקר שאתה עושה משהו למען המדינה. עד כדי כך הם לא האמינו בכוח לימוד התורה.

לימים עזבתי את הרבנות הצבאית וקודמתי לתפקיד עוזר-מגיהה בעיתון "במחנה". בכל בוקר הייתי צועד את כל רחוב קרליבך בתל אביב, מאילנ'ס ועד דרך פתח תקוה, ובידי כוס הקפה (הפוך, חזק, סוכר חום) של המגיהה.

אבל החוויה הצבאית המרתקת ביותר היתה דווקא בתקופה הקצרה שאחרי הטירונות, במחנה שנלר. הרחוב החרדי של ירושלים מתחיל בכותל המערבי ונגמר בבניין הטלוויזיה הישראלית. בין שתי הנקודות האלה יש הכל: כיכר השבת, בית הכנסת של סאטמר, הסמינר של בית יעקב, הבית של הרב אלישיב ואלף פשקווילים. אבל באמצע תקוע לו בסיס צבאי גדול, הוא מחנה שנלר.

ממש מול בית המדרש ההומה של גור, החסידות הגדולה ביותר במזרח התיכון, נכנסים ויוצאים חיילים וחיילות בדרכם אל הגימ"לים הנכספים במרפאה האזורית. רק כשעמדתי שם, בבוקר הראשון בכור ההיתוך, מצדיע לדגל, נרגש ומבוהל - הבנתי עד כמה ענק ובלתי נתפס הוא המרחק שבין כיכר השבת לבין רחבת המסדרים של מלכיאל הרס"ר. והן כל כך סמוכות.

בלילות הארוכים בעמדת הש"ג הייתי מניע את מבטי, לסירוגין, פנימה והחוצה כצופה במשחק טניס סוציו-תיאולוגי. מזה - קצין תורן, נוהל עצירת חשוד, מכשיר קשר, סמלת מבצעים; ומזה - תלמידי ישיבה, גמרות גדולות, זקני ירושלים המשכימים לתפילת ותיקין. לא רק אמונות שונות. קצב אחר. ריח אחר. ובתווך אני - מוקף בחמש מחסניות ובהמון ילדי תלמוד תורה סקרנים.

ולכן, מיד אחרי מסדר עליית המשמר הקפדני של מלכיאל הרס"ר, הייתי עושה לי מסדר משלי, לבדוק שהכל אצלי כמו שצריך לא רק מבצעית, אלא גם לקראת היציאה לקו הגבול עם החרדים. שהמשניות בכיס, שהציציות בחוץ, שהכיפה תבצבץ, אם אפשר, מבעד לקסדה. דוס, שפר הופעתך.

פעם אחת, כשכבר התמקמתי בעמדה החשופה, נחרדתי. על רצועת האם-16 שהרגע קיבלתי מהנשקייה כתב פעם מישהו בלורד שחור "בית"ר ירושלים אלופה!" רק זה חסר. עכשיו כולם ברחוב החרדי יגידו שבחורי ישיבה שמתגייסים לצבא מתקלקלים ומתחילים לאהוד את בית"ר ירושלים, שהצבא הוא סכנה אמיתית לנפש היהודית. גוועלד. בתנועה מהירה הפכתי את הרצועה, וזה מה שהיה כתוב בצד השני: "זוהר ארגוב המלך!"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו