בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בארץ להדם

שנה לפני האולימפיאדה בסין, שאיפות העצמאות של טייוואן השכנה צנועות מתמיד. אפילו הטייוואנים עצמם מתחבטים בשאלה אם יש בכלל טייוואנים. בחיפוש אחר זהות משלהם, הם בוראים את עצמם כאי של רב-תרבותיות, ומגלים את שרידי השבטים שהיו שם לפניהם. מה יותר שורשי ממשפחה נוצרית ממוצא אבוריג'יני שמקימה מוזיאון לשואת היהודים

תגובות

1. איך זה שאף אחד בטייוואן לא לובש בגד-ים?

זו היתה התמונה היפה ביותר במסע לא-ארוך בטייוואן. שעת ערב מוקדמת בעיר החוף הקטנה חואה-לין. השמש כבר התחילה לשקוע, אבל החום והלחות עדיין בלתי נסבלים. אחרי טיול מעייף בהרים, ירדנו אל הים, אולי שם תהיה קצת רוח.

למרות שהיא נמצאת לחוף האוקיינוס השקט, אין טיילת בחואה-לין. לא שמעו שם על "פיתוח רצועת החוף". הים פשוט מופיע פתאום, בסופו של כביש צר ומתפתל, מאחורי שכונה של בתים נמוכים, מוזנחים למראה.

אבל החוף אינו שומם: לאורכו, על קו המים, בשורה שנמשכת כמה מאות מטרים, עמדו צפופים תושבי העיר ופניהם אל הים, כאילו כדי לקדם את הערב. כמה מהם הקפיצו חלוקי-אבן על המים, דייג השליך חכה, אחרים ישבו על משטח האבנים הקטנות והחלקות והתבוננו בים. הערב ירד לאט, ואין לאורך החוף של חואה-לין פנס שיאיר אותו.

ואף אחד גם לא נכנס למים. אף אחד לא היה לבוש בבגד-ים. למרות החום הכבד, שמעורר געגועים לשרב ארץ-ישראלי. פה ושם טבל ילד את כף רגלו במים הצלולים וחזר בריצה אל הוריו, ילדה קיפלה את מכנסיה עד הברכיים והגלים הרטיבו את רגליה. וזהו. רק זוג תיירים בלונדינים מהמערב, אולי גרמנים, שכבו על מגבת בבגדי-ים, ייבשו את גופם באור השמש האחרון, אחרי שחייה ממושכת.

כשניסיתי לברר מדוע תושביה של עיר חוף נוהגים על החוף כירושלמים, ואיך זה שבאי המפותח והבנוי כל כך דווקא החופים שרויים בחשיכה, הסבירו לי שזה בגלל "המצב". שנים של ממשל צבאי, שהוסר רק ב-1987, והאיום הקבוע של המעצמה שמעבר למים, סין, הפכו במשך השנים את חופי טייוואן לממלכתם של חיל הים ומשמר החופים. לכן יש מעט חופי רחצה לאורך האי, ורוב תושביו כלל לא יודעים לשחות.

צריך לפעמים לנסוע רחוק כדי לראות עד כמה הפוליטיקה מעצבת בני אדם.

2. טייוואנים, זה סינים או טייוואנים?

בעצם, זה היה מסע במדינה שלא קיימת.

במהלכו, לקראת סוף חודש יולי, דחה שוב מזכ"ל האו"ם, הקוריאני באן קי-מון, את בקשתה של ממשלת טייוואן להתקבל כחברה בארגון. אבל אולי המלה "שוב" אינה במקומה כאן. במשך שנים רבות, מאז קיבל האו"ם בשנת 1971 את החלטה 2758, אשר קבעה כי סין תיוצג בארגון על ידי הרפובליקה העממית של סין, שנשלטה אז על ידי מאו טסה טונג, ולא על ידי הרפובליקה של סין, כלומר טייוואן של צ'אנג קאי-שק, שייצגה את סין באו"ם עד אז, מנסה טייוואן לשוב ולהתקבל לחבר המדינות - ונכשלת.

אלא שעד השנה ניסחה ממשלת טייוואן את בקשתה לארגון כבקשה "לחזור" ולהתקבל אליו, והשם שבו ביקשה להתקבל היה "הרפובליקה של סין". ואילו השנה שינתה ממשלתו של הנשיא צ'ן שוי-ביאן את מדיניותה: היא מחקה מן הבקשה שהגישה את המלה "לחזור", וביקשה לראשונה "להצטרף" לאו"ם, כאילו כדי למחוק את ההיסטוריה המסובכת של האי ולפתוח דף חדש בתולדותיו; כמו כן, היא ביקשה להתקבל כ"טייוואן" ולא עוד כ"רפובליקה של סין".

כל זה לא עזר לנוכח ההתנגדות החריפה של סין המתעצמת. מבחינתה, טייוואן אינה מדינה אלא מחוז מורד, שיום יבוא והוא ישוב ויתאחד עם סין, תחת שליטת הממשלה העממית שהוקמה בשטחה ב-1949, לאחר מלחמת האזרחים.

גם התקוות בטייוואן, כי בשנה שלפני פתיחת האולימפיאדה בבייג'ין יוכל העולם להפעיל לחץ על ממשלת סין, נכזבו. המערב נושא עכשיו את עיניו אל השוק הכלכלי העצום המתפתח ברפובליקה העממית של סין, ואיש שם אינו מעלה על דעתו להרגיז את הענק המתעורר. גם לא למען עצמאותם של כמה מיליוני טייוואנים.

והרי לא ברור בכלל אם יש דבר כזה, "טייוואנים". גם לא לתושבי האי עצמו. בקריקטורה שהופיעה בעיתון "טייפה טיימס" לאחר פרסום החלטתו של באן, צויר נציג טייוואן כשהוא עומד לפני שער הכניסה ל"מועדון האו"ם". על עורפו של הנציג כתובות האותיות ROC (כלומר הרפובליקה של סין), אבל על כובעו כתובה המלה "טייוואן". השוער בכניסה למועדון פושט לעומתו את ידיו ואומר, כשפניו מביעות התנצלות: "איך אני יכול להכניס אותך, אם אינני יודע מי אתה?" את השאלה המרתקת הזאת מפנים תושבי האי, שכונה בפי הכובשים הפורטוגלים במאה ה-17 "האי היפה" (פורמוזה), בעיקר אל עצמם.

עד סוף שנות התשעים נדמה היה כי התשובה ברורה: מפלגת השלטון של צ'אנג קאי-שק ויורשיו, הקואומינטנג, קידמה מדיניות של "סין אחת", כלומר הציגה עמדה רשמית שלפיה היא ממשלתה הלגיטימית של סין; לפיכך היא ביקשה להדגיש דווקא את "סיניותם" של תושבי האי, שמוצאם אכן מאזורים שונים בסין היבשתית, ובאו אליו בעיקר בגלי ההגירה הגדולים של המאה ה-17 ולאחר מכן בנסיגה אל האי בעקבות התבוסה במלחמת האזרחים. אז, לפני פחות מעשור, עוד הגדירו עצמם בסקרים יותר מ-70% מתושבי טייוואן כ"סינים", ורק 20% ראו בעצמם "טייוואנים".

אלא שמאז, ובמיוחד לאחר המהפך הפוליטי שאירע בטייוואן ב-2000 ועלייתה של המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיווית של צ'ן לשלטון, התהפכו היוצרות; המפלגה, שמבקשת לקדם בזהירות את עצמאות טייוואן ונכשלת בינתיים בזירה הדיפלומטית הבינלאומית, עושה מאמצים פנימיים אדירים ליצור זהות לאומית "טייוואנית", כזאת שתצדיק את התביעה לעצמאות - ונדמה שבכך היא דווקא נוחלת הצלחה גדולה. בסקרים שנערכו בשנה שעברה כבר הגדירו עצמם 63% מתושבי האי כ"טייוואנים" ורק 13% אמרו כי הם רואים בעצמם סינים.

איך מתרחש בתוך זמן קצר כל כך שינוי ב"זהות לאומית"? איך הופכים יותר מ-20 מיליון סינים ל"טייוואנים", ודווקא עכשיו, כאשר השוק הסיני נפתח למערב ונדמה שההבדלים האידיאולוגיים שהפרידו פעם בין רפובליקאים לקומוניסטים מיטשטשים, וכאשר קשרי המסחר בין סין לטייוואן גדלים והולכים ואנשי עסקים שבים וחוצים את הגבול, למרות אי-ההכרה הדיפלומטית? באופן מוזר, התשובה קשורה לכמה עשרות אלפי אבוריג'ינים, שפעם ברחו מפני הסינים אל ההרים וכיום שבים אל מרכז החיים באי, גם אם בעיקר במוזיאונים ובפסטיבלים של רב-תרבותיות.

3. למה האבוריג'ינים יורדים מההרים?

את התופים אפשר היה לשמוע עוד לפני שהגענו אל כיכר העירייה של טאי-דונג, השוכנת אף היא לחוף הים, דרומית לחואה-לין. בכיכר אפשר היה גם לראות את הצבעים: מאות ילדים, רבים מהם פניהם צבועות, היו לבושים בתלבושות מסורתיות של השבטים האבורג'יניים, תושביה המקוריים של טייוואן. הם התכוננו למצעד הגדול החותם את "הפסטיבל השנתי של התרבויות הילידיות", שנערך בטאי-דונג זו השנה התשיעית.

הילדים היו מחולקים לקבוצות, לפי מספר השבטים האבוריג'יניים שהתגוררו באי אלפי שנים, הרבה לפני שהגיעו אליו הסינים והאירופים. לכל שבט יש סמל וצבעים משלו, ולכל אחד קבוצת מתופפים צעירים משלו, שנערכו למצעד שנפתח בשעה חמש אחר הצהריים בדיוק.

הפסטיבל הזה הוא רק חלק מתחיית התרבויות האבוריג'יניות של טייוואן בשנים האחרונות. את סירות הקאנו המצוירות שלהם אפשר למצוא על כל פרוספקט המחולק כדי לעודד תיירות מהמערב, אמנים אבוריג'ינים מוזמנים להציג "אמנות מסורתית" בגלריות ובמוזיאונים, ובמסעדות אבוריג'יניות אפשר לאכול אוכל לא-סיני בעליל.

גם אנחנו, קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי העולם שהוזמנו לבקר בטייוואן כדי להכיר את תרבותה ואולי, בעקבות ההיכרות הזאת, לסייע בשיווקה, עברנו קורס מזורז בעושרן של התרבויות הילידיות. הקורס הזה התחיל ב"מוזיאון של טייוואן האחרת", שנפתח ב-1991 בעיר הבירה טייפה, מול המוזיאון הלאומי של טייוואן (ראו בהמשך), ומציג את שרידי החיים שחיו פעם באי הילידים שלו. אפשר לראות שם חניתות ודגמים של בתי-קש, כלי-דיג וכלי-נגינה, כולם מוצגים באנגלית, מן הזווית "התרבותית".

ההיסטוריה ששלחה את תושבי השבטים הללו, מאז שהגיעו לאי האירופים והסינים במאה ה-17, מיישוביהם שבחוף אל ההרים, שנגסה בתחומי המחיה שלהם וסגרה אותם עם השנים בשמורות, שהפכה אותם למשרתיהם של הכובשים ולעתים טבחה בהם, מסופרת פחות.

האבוריג'ינים והתרבויות שלהם, עכשיו, מהווים במובנים רבים בסיס לתביעה הטייוואנית לעצמאות; טייוואן בוראת את עצמה באמצעותם מחדש בשנים האחרונות ככור היתוך וכחברה רב-תרבותית. הממשלה מעודדת אותם לרדת מן ההרים ולהשתלב בחיים העירוניים, יוזמת תוכניות לשיפור מצבם הכלכלי - ומנסה לעודד אותם לשמור על לשונותיהם. בחוברות המחולקות לתיירים אפילו רשומות עכשיו שפות אוסטרונזיות כשפות מדוברות במדינה.

אבל לפחות בפסטיבל בטאי-דונג לא מצאנו מי שיודע לדבר אותן - לא הילדים, גם לא ההורים. האחרונים סיפרו בחיוך נבוך שסביהם עוד דיברו בלשונות הללו, אבל הוריהם כבר לא.

בשעה חמש בדיוק יצא המצעד לדרך, ותחילתו, למרות הכל, היתה רגע של התפוצצות בתוך הגוף: כל המתח של הילדים הנרגשים לקראת ההופעה נפרק אל תיפוף מונוטוני, מרעיש בעוצמתו. את אחת מקבוצות המתופפים, זו של שבט פייוואן, הוביל בהתלהבות מדריך אמריקאי, ובתחילת השיירה, על גג רכב גבוה, רקדה מדריכת הריקוד של הילדות, מברזיל.

שעה אחר כך, כשהמצעד חזר אל כיכר העירייה, היו הילדים סחוטים מהחום ומהתיפוף הממושך. אבל בכוחות אחרונים התאחדו כל המתופפים הקטנים לסשן אחרון, משותף, אקסטטי באמת, שנמשך עשר דקות. בסופו כבר מרחה הזיעה את סמלי השבטים המסורתיים שצוירו על פניהם.

4. מה עושה כאן מוזיאון השואה הקטן בעולם?

למחרת, בעיר היפה טאי-נאן, העיר שבה עגנו לראשונה אוניות הצי ההולנדיות במאה ה-17 ושממנה גורשו בידי המצביא הסיני הנערץ קוסינגה - ולפיכך היתה גם המקום הראשון שממנו סולקו תושביו האבוריג'ינים אל ההרים - פתח ראש העיר סו טיאן-טסאי את השיחה איתנו בהכרזה ש"טייוואן היא מדינה רב-תרבותית".

עמדתו של סו, חבר המפלגה הדמוקרטית, בעניין עצמאות טייוואן, חדה הרבה יותר מעמדתה של הממשלה שבראשה עומדת מפלגתו; "הנשיא צ'ן חייב להתעקש על עצמאות", הוא אומר, "אפילו בניגוד לעמדתה של ארצות הברית. טייוואן צריכה להיות עצמאית כי יותר ויותר אנשים מכירים עצמם כטייוואנים".

את השינוי בתפיסת הזהות הלאומית של תושבי טייוואן הוא מייחס לפתיחת השערים בין סין לטייוואן, ולכך שטייוואנים רבים נוסעים לסין "ורואים את ההבדל", אבל גם לכך ש"הממשלה עשתה פעולות לגילוי ההיסטוריה והתרבות של טייוואן". הוא מוסיף כי הוא עצמו הצליח מאז תחילת כהונתו להחזיר 2,200 אבוריג'ינים מן ההרים אל העיר.

ג'ו צ'ו, שפגשתי בטאי-נאן במקרה בהמשך היום, אינו אחד מן האבוריג'ינים האלה, אבל הוא בלי ספק הוכחה חיה לרב-תרבותיות או לצורות המשונות שיוצרת לעתים ההיסטוריה במושג הזהות, שמרבים כל כך לעסוק בו ברצינות במערב בשנים האחרונות.

הכומר ג'ו, או בשמו הסיני צ'ו צ'ו-אן, נולד לפני יותר מ-80 שנה במחוז טאי-נאן למשפחה אבוריג'ינית משבט הסיריה, שישב לפני בוא ההולנדים באזור שבו נמצאת כיום העיר טאי-נאן. אביו של ג'ו כבר קיבל עליו את הנצרות, שהובאה לטייוואן עם אוניות הצי מאירופה, וייעד את בנו לכמורה.

השנים היו שנות הכיבוש היפני בטייוואן וג'ו נשלח לאוסאקה, כדי ללמוד בסמינר של האב טקג'ו אוצוקי, מעריץ נלהב של ישראל והיהודים, ומי שלדברי ג'ו ניבא כבר בשנת 1938 כי ישראל תהפוך בתוך עשר שנים למדינה עצמאית, וכי הקמתה תקרב את ביאת המשיח. לאחר חזרתו לטייוואן, הקים הכומר ג'ו את הכנסייה הקטנה במחוז טאי-נאן, והקפיד לנסוע מדי פעם לביקורים בישראל. כמורהו הרוחני, הוא האמין כי שלווה תרד על העולם רק כשיבוא שלום על ישראל.

ב-1998, בהשראה אלוהית, החליט הכומר ג'ו כי כדי לקדם את הבשורה, עליו להקים בטאי-נאן מוזיאון לשואה. במשך שלוש שנים טרח על הקמת המוזיאון עם בנו, הכומר אלכס, ביקר במוזיאון השואה בניו יורק וביד ושם, סירב לקבל עזרה מאיש - וב-2002 פתח את המוזיאון, שאותו מכנה הכומר אלכס בגאווה "מוזיאון השואה הקטן בעולם".

המוזיאון ממוקם בקומה השנייה, מעל הכנסייה של משפחת צ'ו, שאין בה אף צלם של ישוע ("אנחנו מאמינים ב'השם'", הוא אומר פתאום בעברית), אבל בכניסה אליה מונף דגל ישראל.

זהו ללא ספק מוזיאון השואה הייחודי בעולם: במבנה שנראה כמו דירת מגורים, הקימה משפחה טייוואנית ממוצא אבוריג'יני מוזיאון עצמאי, בלי אמצעים, כמעט בלי מבקרים, עם תמונות ומסמכים שלוקטו מפה ומשם, בעיקר ממכרים מזדמנים ומרשת האינטרנט.

על הקירות במעבר-המדרגות המוליך מן הכנסייה אל המוזיאון תלויות עשרות תמונות של "יהודים באירופה לפני השואה". במרכז הסלון מונחים טלוויזיה, מכשיר די-וי-די ומערכת סטריאו, ואלכס הקרין את צילומי "מצעד החיים" שנערך בפולין והשמיע את "הליכה לקיסריה". בפינה נמצאת גם חנות המזכרות הקטנה, שבה נמכרים ספרים וחוברות וגם אגרטלי חרסינה מקוריים, שבתחתיתם חרותה המלה שואה באנגלית וגם במנדרינית.

מן הסלון יצאנו למסדרון וממנו לשישה חדרים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר: "היטלר משתלט על גרמניה", "מחנות ההשמדה", "הילדים בשואה" ועוד. את רוב הפריטים בחדרים הללו אספו ג'ו ואלכס ממכרים, וקצתם הקימו בעצמם: למשל, דגמים מוקטנים של ערימות משקפיים ונעליים או גלי-עצמות, מוגנים במסגרות זכוכית.

בין כל הפריטים המשוכפלים הללו, בולט מוצג אחד, שאין לאף מוזיאון שואה אחר בעולם, גם אם ספק אם מי מהם היה מסכים לקבלו: מדי המפלגה הנאצית שלבש ד"ר פרידריך ובר, ידידו הקרוב של היטלר ושותפו ל"פוטש במרתף הבירה" ב-1923. גם המוצג המוזיאוני המקורי הזה הגיע אל צ'ו במקרה: הוא פגש את נכדו של ובר - שנישא לטייוואנית, עזב את גרמניה והשתקע בטייפה - בשיעורי מוסיקה, התיידד עמו, וכעבור שנה וחצי הסגיר לפניו הנכד את ייחוסו המשפחתי וניאות לתרום את המדים והסיכה של סבו, וגם תמונה מקורית שבה מצולם ובר עם היטלר.

החדר האחרון, שבו נוהג אלכס לסיים את הביקורים המודרכים שהוא עורך במוזיאון (בעיקר למורים שמסכימים לבוא לבקר בו), הוא מעין חדר תפילה. במרכזו, על סטנד מזכוכית מונחת נעל של ילד, ומתחתיה טלאי צהוב ועליו המלה Juif, הפריטים היחידים במוזיאון שהסכים לקבל, לדבריו, מיד ושם. סביב הסטנד הזה, המוקף גדרות תיל, ביקש אלכס מן האורחים לכרוע ברך ולשאת תפילה לשלום היהודים וישראל והעולם.

כשניסה להסביר את הקשר העמוק שלו לישראל ולשואה, אמר אלכס ש"אלוהים בחר ביהודים כדי לשמש כמודל. היהודים התפזרו ושכחו את הארץ שלהם, ובאמצעות השואה הזכיר האל לגויים - אם תעשו כך, תיענשו כמו העם הנבחר". האם הוא מספר משהו באמצעות המוזיאון והסיפור הזה גם על ההיסטוריה האבוריג'ינית, על ההיסטוריה של טייוואן? הוא אומר שכן: "גם לנו היתה שואה וגלות וכיבוש. ועכשיו אין לנו עצמאות. היהודים הם המודל שלנו".

אחר כך הוא הציג לי את בנו, נער שפניו המעורבות ביישניות. בעוד שנתיים הוא יסיים את לימודי התיאולוגיה שלו באוניברסיטה, ואז מקווה אלכס לשלוח אותו לירושלים, כדי שילמד עברית ותלמוד. שמו דוד, ובעוד שנתיים יקראו לו במנדרינית הטייוואנים ממוצא אבוריג'יני שיבואו לכנסייה שדגל ישראל מתנופף מעליה "הכומר דוד".

חוץ מזה, אמר לי אלכס אחר כך, במכונית, יש עוד קשר בין ישראל לטייוואן: טאי-נאן היא עיר תאומה של רעננה.

5. ולמה כדאי לנסוע לטייוואן גם ליום אחד

איתם שני דברים יקרי-ערך: יצירות אמנות וטבחים.

הטבחים היו השפים האישיים של משפחות האצולה הסיניות שנמלטו מפני הקומוניסטים. בטייוואן של שנות החמישים והשישים, שמצבה הכלכלי לא היה מזהיר כפי שהוא היום, פוטרו רבים מהם ונאלצו לפתוח מסעדות. רובם אמנם כבר לא בחיים היום, אבל המתכונים והתלמידים שלהם עדיין כן, וזאת הסיבה שאת האוכל הסיני הטוב ביותר בעולם אפשר לאכול בטייוואן. וזאת עובדה.

יצירות האמנות, לעומת זאת, חיות עדיין ועוד איך, ומרוכזות במוזיאון הלאומי שנפתח מחדש לפני שנים אחדות באחד האזורים היפים ביותר של טייפה, בשוליו של יער הררי. המוזיאון הזה הוא כנראה המוזיאון השנוי ביותר במחלוקת בעולם: סין העממית טוענת לבעלות על מאות-אלפי יצירות האמנות שהובאו מסין, ומהוות את המכלול המקיף ביותר של אמנות סינית עתיקה ומודרנית, ודורשת את החזרתן. זו הסיבה שהטייוואנים ממעטים להציג אוספים מהמוזיאון ברחבי העולם - ועושים זאת בשנים האחרונות רק לאחר הבטחה רשמית של המדינה המארחת כי הם יוחזרו לטייפה.

בגלל גודלו העצום של האוסף, נמצא רק אחוז אחד ממנו בתצוגה במוזיאון הענק; אבל שלושה מהפריטים שבתצוגה אינם מוחלפים לעולם, ובצדק - הן יצירות אמנות בלתי נשכחות. שלושתן נוצרו בתקופת שושלת צ'ינג, כלומר לאחר המאה ה-17, ואינן חתומות. אף אחת מהן גם לא נוצרה כ"יצירת אמנות", אלא כ"קישוט" לארמונות הקיסריים בעיר האסורה.

הראשונה היא פיסת בשר מעוצבת באבן ישפה: זהו בעצם ייצוג "אמיתי" מאין-כמוהו, בגודל טבעי, של חתיכת סטייק, עם שכבת הבשר העבה ושכבת השומן ושכבת העור הדקה עוד יותר. העבודה השנייה היא כרוב מעוצב באבן ירקן, לבן-מבריק בתחתיתו, ירוק-כהה בחלקו העליון, ועל ראשו זוחל חרק ירקרק, כמו מכרסם את קצהו. הטייוואנים אומרים שיש סמליות סינית עתיקה בכרוב ובחרק, אבל בעיניים מערביות אלה שתי עבודות שתופסות באופן שאי אפשר למלל את החיים ואת האמנות: הן ההתכלות עצמה, הריקבון, ועם זאת הן גם ביטול ההתכלות, ההקפאה שלו. קשה להסיר מהן את העיניים.

העבודה השלישית היא הציור "לאורך הנהר בזמן פסטיבל צ'ינג-מינג", שציירו אמנים שונים במאה ה-18. זהו ציור שגובהו 35 ס"מ בלבד, אבל אורכו 11.5 מטר, והוא מבקש ללכוד רגע בחיים: הוא בעצם הנצחה של שנייה אחת, בפריים שהקולנוע לא יכול אפילו לחלום עליו, וגם הרומן האירופי בשיאו לא יכול לדמיין.

כי זהו פריים אלוהי, אין מלה אחרת. אלפי דמויות זעירות חיות בתוכו את חייהן, אלפי סיפורים מתרחשים בו באותו רגע: חתונה, מחזה, תחרות אמנויות לחימה, מצעד, שני אנשים משוחחים, קיוסק נצבע, אדם מיטלטל על נדנדה, אנשים אוכלים במסעדה, צייר מצייר. צריך ללכת לאורך הציור הזה שנים שלמות כדי לראות את כולו, כדי להתבונן בכל הסיפורים המסופרים בו. צריך להתבונן בו שנים שלמות כדי לראות את כל האנשים ואת החיים שהם חיים בשנייה קצרה אחת. ואי אפשר.

ואולי אין סיכום טוב מזה לרשימת מסע. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו