בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיבה אל הנפש הערבית

הערבית נחוצה לנו, עוד לפני הדיבור עם הפלשתינאים, לשם הדיבור עם הדורות שקדמו לנו, עם אוצרות הרוח שלנו ועם יהדותנו

תגובות

בביקורת שכתבתי על הספר "תעלולי חבר הקיני" מצאתי טעמים לבקר את שתי המעבדות-העורכות, הפרופסוריות יהודית דישון ומאיה פרוכטמן, על כך שבעיבודן לילדים למקאמות יהודה אלחריזי הן "מצניעות מעט את הרקע הערבי של המקאמות". במכתב תגובה מצא הפרופסור יוסף סדן טעמים להגן על הכרעות העורכות (22.5). דבריו היפים, המעניינים והנכוחים של סדן בתגובתו מקובלים עלי בכל פה ובכל לשון. בבדיקת שאלת הרקע הערבי במקאמות, כאשר מתייחסים לדברים באופן נקודתי, כמעט תמיד קיימים טיעונים לכאן ולכאן: כפי שהראה סדן, אכן את המלה ערבי שכותב אלחריזי בעברית במאה ה-13 אפשר להבין ככפרי או כבדווי, לא פחות מאשר כערבי, כפי שמלה זאת מובנת בימינו, בהקשר לאומי; את כתיבתו של היסטוריון הספרות הערבית על אלחריזי אפשר לראות כמבהירה את עומק מעורבותם של יהודים בתרבות הערבית, אך אפשר גם לומר עליה כי היא נדירה, ועצם מציאותה רק מבהירה את חריגותה.

אבל מכיוון שלא רק בפרטים עסקינן, דומני כי כדאי ללכת צעד אחורה מן הדיון, ולנסות לבחון את ההנחות הסמויות שבתוכן אנו פועלים, למשל את המובן מאליו שעמד ברקע כתיבת דברי, אשר לא טרחתי לנסחו במלים, ועתה, עם קריאת דבריו של סדן, הגיעה שעתו להתנסח. אף על פי שברובד הגלוי של דברי טענתי כי דישון ופרוכטמן מצניעות את הרקע הערבי, ברובד הנסתר של דברי ביקשתי לטעון, כי על רקע המרכזיות של הערביות בכל תחומי חיי היהודים בעולם הערבי, מאז ראשית התפשטות האיסלאם, ועל רקע חיינו כיום בתוך התרבות הישראלית המכחישה את הערביות, מרחיקה אותה, הופ כת אותה לנלעגת או לאויב ומנסה "להתנקות" ממנה, ראוי היה להבליט את הרקע הערבי של מקאמות אלחריזי, במיוחד כאשר מפרסמים אותן לילדים ולנוער.

למחברות עמנואל הרומי, לדוגמה, יש בהחלט רקע ערבי, בשל כך שיצירתו, אף על פי שלא נכתבה במסגרת התרבות הערבית, נעשתה מתוך המשך למסורת המקאמות העבריות שנכתבו בעולם הערבי, ושאלה מעולמן חומרים רבים. מקאמות אלחריזי, לעומת זאת, הן ערביות במלוא מובן המלה, והערביות אינה נמצאת בהן כרקע, כתבלין או כקישוט, אלא כמרכז וכלב הפועם. גם העובדה שהן נכתבו בעברית (ואלחריזי כתב גם בערבית, הן באותיות עבריות והן בערביות) היא תופעה ערבית, ממש כשם שכשנגיד על אלחריזי שהיה יהודי-ערבי נתכוון לא לכך ששילב ביצירתו ובחייו יהדות וערביות כשני תחומים שונים שנפגשו, אלא לכך שיהדותו היתה ערבית וערביותו היתה יהודית, ואחד המאפיינים של אלו, במסגרת היהודית-ערבית, היא כתיבה ספרותית בעברית.

כתב העת "הו!" הכריז בגיליונו הראשון, בפתח הדבר של עורכו דורי מנור, על הצורך בשיבה אל הנפש הסלאווית ואל חירוף הנפש הסלאווי בשירה העברית, אולי מול הגל האמריקאי השוטף אותנו בכל תחומי החיים. ואכן, דרושה נפש סלאווית כדי להעמיק להבין את ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג ואחרים, וכדי להמשיך את מורשתם באמת. אני חושב שלפחות באותה המידה הכרחית שיבה אל הנפש הערבית והנפש הערבית-יהודית, על חירוף הנפש שלהן, כדי להבין את ההיסטוריה שלנו, את תרבותנו, ולמשל את מקאמות אלחריזי. בשירה נכונים דברים אלו לפחות מרבי סעדיה גאון ועד לארז ביטון, ובוודאי גם לפני רס"ג ואחרי ביטון. ואיך אנחנו מצופים להבין את יהדותנו ללא הערבית? איך נבין את הפתיחה ל"משנה תורה" לרמב"ם, המכריזה כי "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", אם לא נלמד מן הערבית על כוונותיה? היכן נמצא אותו "שם"?

הפיכתנו לעם חד-לשון בדורות האחרונים, אותו מפנה משולל היגיון מבחינת המסורת היהודית, היא אסון היסטורי ותרבותי. ניסיונות המחיקה של הגלויות באופן כללי, במצוות הציונות, ושל הערביות באופן ספציפי, כאויבת ומתוך זלזול וגזענות, מותירים אותנו עם ריקנות בלב זהותנו ותרבותנו, ועם חוסר יכולת לנהל דיאלוג אמיתי עם עברנו. על כן יש בי ציפייה מאנשים העוסקים בעולם הספרות הערבי-יהודי, כי יידעו לעמוד נגד העמדה השלילית והבורה כלפי הערביות שהתעצבה בלב הישראליות, יעמידו מולה את מרכזיות הערבית, וכך יחשפו את האלטרנטיבות שההיסטוריה שלנו עדיין מציעה לעתידנו.

אבל לא רק מן החוקרים יש לצפות לכך. איני מצליח להבין איך לא מתמרדים כבר היום מיליון ישראלים יהודים, אשר הגזענות לא זכתה בשביתה מוחלטת בלבבם, כאלה שבביתם נשמעה הערבית ואולי גם כאלה שלא, ומחליטים לתקן את אי-ידיעתם בערבית, ומתחילים ללומדה. איני מבין איך לא מתמרדים מיליון נוספים, ומתחילים ללמוד יידיש או לאדינו. אני יכול להבין למה נכנענו לאנגלית, שפת האימפריה והמחשב, שתהיה לנו שפה זרה ראשונה, אבל איני יכול להבין איך לא ניתן לילדינו לפחות את האפשרות ללמוד את השפות ההן, אשר כלל אינן זרות לנו. לימוד זה, אף כי יכולות להיות לו, אינשאללה, השפעות פוליטיות, עומד לפני ה"פוליטיקה" במובנה הרגיל, כי הערבית נחוצה לנו, לפני הדיבור עם הפלשתינאים, גם לשם הדיבור עם הדורות שקדמו לנו, עם אוצרות הרוח שלנו, ועם יהדותנו. מובן שיהיה זה נכון יותר גם שנדבר עם הפלשתינאים בערבית ולא באנגלית.

הבחירה לחיות רק עם אירופה כרקע תרבותי, ולוותר על הערבית ועל תרבויות המזרח המרובות, משולה לבחירה לנשום רק דרך נחיר אחד בלבד, בריאה אחת בלבד, בלי להיות מסוגל לרוץ למרחקים ארוכים. איני מבין איך לא קמים לנו כל שנה מאות חוקרים ומתרגמים חדשים מערבית (ומטורקית, מפרסית, מלאדינו ועוד) לעברית, אשר ימשיכו את דורו של פרופ' סדן, ויביאו לפני הקהל יצירות רבות, יהודיות ושאינן יהודיות. איני מבין איך הקהל אינו שועט כדי לשתות בשקיקה מן התרגומים המופלאים המתפרסמים מערבית לעברית, שעטה שתשכנע את ההוצאות לתרגם עוד ותחזיר את התרבות הערבית למרכז חיינו. איני מבין איך השער שהעמידה הערבית לפני דורות של יהודים לעולם תרבות מופלא, עשיר ומלא עומק, וקרוב מאוד עד כדי היותו חלק נפשנו, עומד (כמעט) בשיממונו זמן רב כל כך. הגיע הרגע לשוב אל הערבית, עד שנוכל להתהדר, כדברי רבי משה אבן עזרא, אבו הרון, במעלת "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות", העברית והערבית.



כתב ידו של הרמב"ם בערבית-יהודית. איך נבין את יסוד היסודות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו