בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הו, צעקה נוראה. האם אינכם שומעים?

תגובות

מרכז בעלי מלאכה, מאת עינת יקיר, הוצאת כתר, 2007, 384 עמודים

"הי ום פונה, / השער ננעל. / הו, איזו צעקה נוראה. / האם אינכם שומעים? / פתחו, פתחו, / מישהו נלכד בשער" - שירו של ט. כרמי מופיע כמוטו לספרה החדש של עינת יקיר, "מרכז בעלי מלאכה" ומניח מראש את המצב הקיומי של היות נעול ולכוד. הרומאן מתאר יומיים בחייהן של כמה דמויות תל-אביביות, הקשורות ביניהן בקשרי משפחה ויצירה, משמיע את צעקתן הנוראה על היותן לכודות, ובה בעת עוקב אחר אפשרויות המילוט וההצלה שהן מוצאות.

השער הנעול מופיע קודם כל כפשוטו. שוב ושוב עומד רפאל, הדמות המרכזית ביצירה, מול דלתות, מחסומים ושערים נעולים. תחילה הוא מבקש להגיע לחדרה של אסיה, אחות חמותו, המאושפזת במחלקה האונקולוגית בבית חולים איכילוב, אבל דלתה סגורה והוא יכול רק להתבונן במחסומי בית החולים מורמים ומורדים. גם בביתה הוא נוקש בדלת ולא נענה, גם שער בית הספר של בתו נעול, ובכל מקום, שומרים מופקדים על השערים. רפאל, גבר ששיבה החלה לזרוק בשערו, עזב לפני כשלושה חודשים, לאחר 13 שנות נישואים, את ביתו, את אשתו, את בתו ואת עבודתו כמורה לציור בחטיבות הביניים. בלילות הוא ישן אצל השימלים, זוג ערירי מבוגר, ובימים, בדומה למאיר גיבור "סוף דבר" של יעקב שבתאי, הוא משוטט ברחובות תל-אביב, ומשחזר את הנסיבות שהביאוהו להיות עקור מחייו, מובס ורפוי.

ביטוי נוסף לרפיונו של רפאל הוא המציצנות. שבוע לפני שהוא עוזב את ביתו הוא עומד "מחורמן, מציץ" בפתח הסטודיו של אשתו ובו תלמידותיה לשות חמר. בביקורו בבית תרצה הוא מציץ לחדר השינה שלהם ולסטודיו של נפתלי, ובביתם של השימלים הוא חוזר ומציץ לחדר השינה שלהם, מוצף "גל קנאה זר (...) נתקף רצון (...) לזנק אל מיטתם, לשכב ביניהם". רפאל מרגיש שאש חייו כבתה וכתחליף הוא מצית אש בסיגריה שבפיו. הוא האמין שעם בתו "תבוא הישועה", ובכל צהריים הוא מקפיד לאסוף אותה מבית ספרה - בלי לדעת לאן. איה בת העשר, נמוכה, רזה וחיוורת מהממוצע, כבדת שמיעה, מממשת בגופה הקלוש את רפיון עולמו. רפאל חש שבבתו יש יסוד של אמת והוא מבקש להשתמש בה ככוח מפרה, מזין ומחיה למלאכת הציור המעוכבת והחסומה שלו. אחת לחודש, במשך השנתיים האחרונות, עוקד אותה אביה למיטה הזוגית שהתרוקנה, ומבקש לצייר את תומתה וגדילתה. עשרה רישומי פחם גדולים של בתו כבר יש לו, ואלמלא קם ועזב היה מצייר עוד ארבעה להשלמת הסדרה. עם עזיבתו, ללא ידיעתו, מוכרת אשתו רישומים אלו של בתם המשותפת, למיכה בעל הגלריה שמפזר אותם בין לקוחות שונים. נפתלי, חברו היחיד של רפאל, לכוד וסבוך אף הוא בנפתולי חייו ויצירתו. בתיק העבודות שלו יש ציורי שמונת אלפים קרונות רכבת, ששוב ושוב נדחים להצגה.

הספר מתאר את הילכדותן של הנשים המבוגרות בשיממון החיים. חלומה של אסיה הספרנית היה להיות רקדנית או זמרת, אבל החלומות נכזבו בשל בעיות משקל ובגלל הסיגריות ש"הרגו לה את הריאות". בסוף חייה היא נלכדת במחלת הסרטן, וצעקת ה"פתחו פתחו" שלה ניכרת באמירת האמת לקרוביה גם כאשר היא פוגעת בהם וגובה ממנה מחיר כבד. כך למחזה שכתבה דורה אחותה, "חסד וחזיון", היא קוראת "סבל ובזיון", ולכן היא מוצאת מחיי קרובת משפחתה היחידה. דרך נוספת להיחלצות מתחושת "השער הנעול" היא שמירת מורשת האב על ייצוגה האותנטי: המחברת בכתב ידו של האב. אסיה מבקשת מרפאל להשיב "מחברת ששמרתי, של אבא שלי, רשימות שכתב בארבעים ושמונה-תשע כשישב בגולאג". רפאל, נטול כל יעדים ותכלית, מקבל עליו למלא בקשה זו של אסיה במסירות ובדבקות. ניסיונותיו להשגת המחברת הם ציר עלילת הרומאן. דורה לכודה בהווייתה כשחקנית שולית ומזדקנת. היא מממשת את ה"פתחו, פתחו" בגיזום והשקיה אובססיוויים של העציצים בביתה, בתוך שהיא חוזרת ורוטנת: "הכל מת. (...) הכל מת", מייחלת להמשך עבודתה כשחקנית ולהיצמד ל"ידוע בציבור" שלה.

הנשים הצעירות לכודות אף הן בשער הנעול. תרצה, אשתו של נפתלי, לכודה ביחסים כושלים עם בעלה ואמה ומבטאת את סלידתה מאורח חייו וכישלונותיו בהסרת ציור שלו מסלון הבית. ביטוי סמלי לתחושותיה היא הרצאתה באוניברסיטה על "שירי לפני השער האפל" של דוד פוגל. רפאל חש שקלסתרו העגמומי של פוגל, הניבט מספרו, מבטא נכונה את רגשותיו, והוא "נושק את השפתיים של פוגל הדבקה אחת חזקה". מסגרת הנישואים מוצגת ככלל כחיים לכודים בשער נעול. הזוגות הנשואים כולם אינם מוצאים מזור לתפלות חייהם בנישואיהם, וצעקת ה"פתחו פתחו" שלהם מיתרגמות לקשרי בגידה מיניים. בגידת בני הזוג מוצגת כעניין שבשגרה, כפתח מילוט הכרחי מתעוקת הנישואים. אורה וזאב שימל, זוג מבוגר, נשוי ללא ילדים, לכוד בשיממון החיים המשותף. אורה לכודה בהזדקנות, ומבקשת לשווא לפרוץ את השער ביציאה לאירועי תרבות עם בעלה, בניקיון חוזר ונשנה של הבית ובישיבה בגן. אבל זאב "כל היום בעבודה עם הרדיו פתוח", בסלון הבית מרפרף ערוצים בטלוויזיה, בוהה בדוגמניות של ערוץ הקניות.

ההצגה "הדוד ואניה" מאת צ'כוב מתוארת באריכות בלב הרומאן, ומתמצתת את רוב ענייניו ודמויותיו. כך, בערב היחיד המתואר ביצירה, נפגשות רוב הדמויות בתיאטרון גבעתיים כמשחקות בהצגה או כצופות בה. נושאי ההצגה - תחושת ההחמצה של כל הדמויות, הוויית חיים סטאטית, משועממת, ואי-מימוש האהבה - הם בבואה לחייהן של כל הדמויות ברומאן, ואופן התבוננותן בהצגה משקף את מצבן הקיומי. כך, זאב, המובל להצגה על ידי אשתו אומר בסיומה: "אני לא יכול לסבול דברים כאלה, לא יכול, (...) מה הוא רצה להגיד ואניה הזה, מדברים ומדברים ומדברים ושום דבר, מה זה צריך להיות, שלוש שעות".

רחובות תל-אביב, החוזרים ומוזכרים בשמותיהם, מוצגים כמרחב מרושת הלוכד וכולא את משוטטיהם הסהרוריים. מול מרחב עירוני חונק זה מוצג המושב בית הלל כעולם הירוק, האחר, הארקדי, שיש בו תנטוס וארוס. שם יכולות הדמויות להיחלץ מכבלי העיר; התאומות הצעירות, ליליות-פתייניות, מונה וליזה, פוסעות יד ביד אל הירדן, צורחות בפראות, צוחקות, צוהלות. אפילו רפאל "נדלק פתאום לרוץ אחריהן, כמו שד, כמו שד ממש". גם אסיה החולה שוכבת לה במים, מחייכת, צפה בקלות קדימה ונרדמת נינוחה במים. עליזה, כבת שישים, שמספרת על רגעי ההשראה לכתיבת שיר, אשר "הם כמו גנב, תמיד חומקים ממך", מוזמנת על ידי דורה: "תבואי לבית הלל, יהיו לך הרבה רגעים כאלה". על ספקנותה של עליזה ש"המקום לא משפיע", עונה לה דורה: "משנה המקום, תאמיני לי".

מסגרת הזמן של הרומאן הם הימים 26 ו-27 בסוף יוני 2004, יום הלווייתה של נעמי שמר והטקסים בעקבות מותה. בפתיחת הרומאן, בחדרה של אסיה החולה, מבקשת חברתה לחדר לצפות בלוויה, ואסיה ממלמלת ברקע "כולם מתים השנה". בבית של תרצה ונפתלי שואל רפאל על סיבת מותה של שמר ונענה ב"סרטן", ולמחרת הוא שומע ילדים שרים "מחרוזת שמר". שמר, מגדירת תרבות הקונצנזוס הישראלי, זוכה לחיבוק עם מותה, ובניגוד לה, מוזכרת מירי אלוני, כ"קבצנית (...) עומדת ומנגנת ואנשים זורקים כסף".

"מרכז בעלי המלאכה", שם הרומאן, הוא שם רחוב בתל-אביב. ברחוב הזה "באה על תיקונה" המלאכה שרפאל היה עסוק בה בשני ימי נדודיו: מציאת מחברת האב והשבתה לידי אסיה בתו. "בעלי מלאכה" הם כל הדמויות ברומאן העוסקות וטורחות במלאכת היצירה כמו גם במלאכת החיים. סיום הרומאן עומד בסימן חסד מועט שבעלי מלאכה אלה מבקשים להקל באמצעותו זה על כאבו של זה.



עינת יקיר. משוטטים סהרוריים לכודים ברחובות תל-אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו