בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היה רע לתפארת

המשורר אלכסנדר פן המציא לעצמו ילדות אקזוטית: אמא סובוטניקית, שאביה - רוזן שוודי וצייד דובים בסיביר - גידל את תינוקה. אבל פרופ' חגית הלפרין, מחברת ביוגרפיה חדשה על פן, מגלה ששמו האמיתי היה אברהם פפליקר-שטרן, בנה של סוניה זפרמן, יהודייה אוקראינית כשרה. האם בכלל היה ציוני? רומנטיקן או שונא נשים? ואיך הצליחו מחרימיו להשכיח את שירתו? אגדת פן, פירוק והרכבה

תגובות

"בראשית היתה זעקת אמי בהיוולד חיי./ אחר ברא אלהים את השמים ואת הארץ/ ואת הדממה המתנגנת בבדולח פעמוני הקרחונים/ ואת הדוב הלבן שישחק עמי ב'תופסת'" (אלכסנדר פן, "שיר לעצמי", 1966)

35 שנים חלפו מאז מותו של אלכסנדר פן, ומוצאו וילדותו עדיין אפופים מסתורין. "פן טישטש פרטים מקורות חייו בילדותו ובנעוריו ויצר מיתוס ביוגרפי שליווה אותו מיום עלייתו ארצה ועד מותו", כותבת פרופ' חגית הלפרין בביוגרפיה חדשה שלו, השנייה שכתבה על המשורר.

לפי סיפוריו של פן, סבו יצחק היה נצר לרבני חב"ד, משורר שידע רוסית ועברית. אביו, יוסף, שידע אף הוא עברית על בוריה, היה מוסמך לרבנות שהתפקר. עם שרה, אמו של פן, התחתן יוסף לאחר מותה של אשתו הראשונה, אם ארבעת ילדיו. שרה, טען פן, היתה בתו היחידה של הרוזן השוודי ינסן, שהיה אוקיינוגרף, צייד דובים ודייג. ינסן התגורר בסיביר, בניז'ני-קולימסק על חוף ים הקרח הצפוני, ולפי גרסת פן היה ממונה על הפלך ועל תחנה לציד כלבי-ים ודגים, שבה הפיקו שומן ועורות מבעלי החיים.

שרה היתה סובוטניקית (כת נוצרית רוסית שומרת שבת) שלמדה רפואה בווינה ושם פגשה את יוסף, שהיה לבעלה. כשהיתה בחודש השביעי להריונה ביקרה את אביה בצפון הרחוק וב-14 בפברואר 1906 ילדה שם את בנה אלכסנדר. לאחר הלידה אמר לה אביה שהתינוק שנולד בביתו יישאר אצלו. כשהיה כבן שנתיים מתה האם מדלקת ריאות.

ינסן, שחי לבדו, נהג לקחת את התינוק איתו לציד, וכשנאלץ להתרחק ממנו הפקיד עליו שומר - כלב מגזע סן ברנרד. יום אחד, כשחזר הסב ממרדף, הוא מצא דוב מת ואת הכלב גוהר מעל פני התינוק להגן עליו.

ינסן אימן את נכדו לצוד ולדוג, והוא גדל כשמגלשיים ארקטיים לרגליו ודיבר בשפה הצ'וקצ'ית. כשהיה כבן עשר פצע דוב לבן את סבו. לפני מותו הספיק ינסן לתפור לילד נעלי בד חדשות ורשם לו על פתק את שמו וכתובתו של אביו היהודי.

פן סיפר שבשנות מלחמת האזרחים ברוסיה הוא נדד במרחביה המושלגים מרחק של 6,000 ק"מ כשהוא מתחמם בחיקם של כלבי סן ברנרד, שאף גנבו בשבילו וודקה ומזון. לאחר שכפריים הרגו את הכלבים, הגן הנער על עצמו בסכין שגנב. בהמשך הוא הצטרף לחבורה של ילדי הפקר, שרבים כמותם הסתובבו ברוסיה בשנות המהפכה, ומהם למד לשרוד בעזרת האגרוף והסכין, לגנוב אוכל ולקבץ נדבות. כדי לשמור על חום רגליו מילא בגזרי עיתונים את נעלי הבד, ולדברי בתו סינילגה המשיך לתחוב עיתונים לנעליו עד אחרית ימיו וגם נהג לשמור את קרומי הלחם, למקרה שירעב.

כבר בנערותו, סיפר פן, היתה לו נטייה טבעית לקצב וחרוז, והוא חיבר שירים ופזמונים שאחד מהם הפך לפזמון פופולרי. בגיל 14, לאחר ארבע שנים מפרכות בדרכים, הוא מצא את אביו יוסף בפיאטיגורסק שבצפון קווקז. אלכסנדר, שכונה שורקה וסנקה, מצא בית שוקק חיים, עם אחים ואחיות בוגרים. אחד מאחיו כבר התגורר אז בארצות הברית, ובמשפחה טוענים - גרסה שהלפרין לא הצליחה לאשש או להפריך - שבמאי הקולנוע האמריקאי ארתור פן ("בוני וקלייד") הוא צאצא שלו.

גם אחרי שהתאחד עם משפחתו המשיך אלכסנדר לשוטט ברחובות עם נערי הפקר ואביו, שהבין ללבו, לא אמר מלה. יום אחד העניק לבנו ספר שירים של לרמונטוב, המשורר הרוסי שנהרג בגיל 27 בדו-קרב והספיק לפרסם רק ספר שירים אחד (כך קרה בארץ גם לאלכסנדר פן, שזכה בחייו לראות רק כרך אחד של שיריו). השירים של לרמונטוב שינו לחלוטין את חייו, סיפר פן, וגרמו להתבגרותו הפתאומית. הוא חדל לשוטט ברחובות, והחל לכתוב.

כששכב על ערש דווי בבית החולים, באפריל 72', מילמל פן בן ה-66 שברי משפטים שעסקו דווקא באגדה המופלאה של מוצאו וילדותו בערבות הקרח הצפוניות, בחברת סבו הצייד. הלפרין מביאה בספרה "צבע החיים" כמה ממשפטיו האחרונים של פן, כפי שרשמה בתו זרובבלה בבית החולים: "סבא, סבא! חם לי... אשרף!... הנה הקרחונים! זוז מפה - תימחץ! סבא! הדובים הלבנים..."

יותר משלושים שנה לפני כן שם פן משפטים דומים בפיו של ינסן, אחת הדמויות ברומן שלו "שלכת כוכבים" (1935), שהוזה בזמן מחלתו: "והשלג עמוק עמוק... לבן לבן... הנה הקרחונים! זוז מפה - תימחץ! סבא! הדובים הלבנים..." "החיים התערבבו ביצירה, והחוויה המכוננת של חייו צפה ברגעיו האחרונים", אומרת הלפרין.

יידישע מאמע

פן, בן דורם של שלונסקי ואלתרמן, השאיר אחריו שירי אהבה רומנטיים, שירי מולדת קונפורמיסטיים ונון-קונפורמיסטיים, שירים פוליטיים ופזמונים ידועים. ואף על פי כן, נדמה שהיה ידוע יותר בזכות חייו הבוהמייניים. הוא חלה בסוכרת עוד לפני שמלאו לו 30 אבל לא הפסיק לעשן ולשתות אלכוהול בכמויות, וראה עצמו כמי שמתגבר על חולשות הגוף בניגוד לחוקי הרפואה. יחסו האכזרי לנשים לא מנע מרבות מהן להתאהב במשורר המוכשר ויפה התואר. הרומן שלו עם הקומוניזם, לעומת זאת, הביא להחרמתו. עד ימיו האחרונים חרה לו שאלתרמן, בעל "הטור השבועי", זוהה כאבי הז'אנר בשירה העברית, בשעה שהוא, פן, היה עוד לפניו בעל טור פוליטי-פיוטי שבועי בעיתון "דבר".

ב-1989 פירסמה פרופ' הלפרין ביוגרפיה ראשונה של פן ("שלכת כוכבים", הוצאת פפירוס), שהתמקדה בחייו וביצירתו המוקדמת, עד 1940. בביוגרפיה החדשה היא מציגה עובדות מעודכנות על חייו. הוא נולד כאברהם פפליקר-שטרן ב-1905 - כך רשום בכרטיס שלו בארכיון "הצלב האדום הפוליטי", אומרת הלפרין. אביו, יוסף שטרן, ניהל זמן מה "חדר" ואחר כך היה מורה לעברית ואף כתב שירים. הוא שינה את שם משפחתו לפפליקר כדי לחמוק משירות צבאי. פן קיצר את השם ונטל את הפ"א מפפליקר ואת הנו"ן הסופית משטרן.

הלפרין מצביעה על העובדה שפן העניק לשתי דמויות ביצירותיו את השם שטרן: לגיבור התסריט לסרט "החלוץ" מ-1927 ולגיבור הרומן האוטוביוגרפי שלו "שלכת כוכבים". דמות אחרת ברומן בלתי גמור זה נקראת ולדימיר ינסן, כשמו של הסב צייד הדובים, והלפרין מציינת ששמו מורכב משמותיהם של שני משוררים שפן העריץ: ולדימיר (מיאקובסקי) ו(סרגיי) יסנין.

"אין זה קשר דם, אלא הצהרה סמויה שהוא רואה ביסנין את 'אביו', או ליתר דיוק, את סבו הרוחני", כתבה הלפרין. "הגיבור ינסן ב'שלכת כוכבים' הוזה בזמן מחלתו ונאבק בדוב לבן. כאן מתמזגות שלוש הדמויות: פן המתואר כנכד של ינסן, הסב המיתולוגי שנהרג במהלך הציד, ויסנין, המשורר הרוסי. וכיוון שינסן הוא שם שוודי טיפוסי, נוח היה לפן לתאר את סבו כ'אציל שוודי' וכך נוצר, אולי, המיתוס הפנטסטי".

גרסה נוספת על מוצא השם פן מביאה בספר אחת מחברות תנועת "החלוץ", שהכירה את פן ברוסיה. לדבריה, את השם העניק לאלכסנדר שכנו, המשורר יסנין, שהיה תמיד שיכור וכששכח את השם פפליקר קרא לו "פן". חברים אחרים זכרו שפן בחר את שמו כשגזר החוצה את האותיות האמצעיות משמו של המשורר פושקין.

הלפרין, שאיתרה את כרטיסו של פן בארכיון "הצלב האדום הפוליטי" (ארגון סיוע לאסירים פוליטיים), מצאה שם שהוא נולד בדרום אוקראינה, בעיירה אקימובקה. הוריו היו עניים והתגוררו עם ילדיהם בחצר הסב דוד, אבי אמו. כשעברה המשפחה לעיר המחוז מליטופול, נרשם הילד אלכסנדר בתעודת המסע כמי שנולד דווקא בקליש שבפולין. אבל בטופס בקשה לדרכון מ-1959 כתב פן שמקום הולדתו היה ניז'ני קולימסק בסיביר.

פרופ' חגית הלפרין. בחייו לא נכתב כמעט דבר על שירתו
צילום: דן קינן
גרסה נוספת על מוצאו שמעה הלפרין מבן-דוד של פן מצד אמו. לדבריו, אמו של פן היתה סוניה זפרמן, יהודייה כשרה מהעיר מליטופול. אביה היה מלמד וסבה נקרא אברהם, ואולי על שמו היא קראה לבנה אברהם, הלא הוא אלכסנדר. אבל ריקה, אחותו של פן, סיפרה לאשתו הראשונה שאמו של פן היתה סובוטניקית, שעבדה כאומנת בבית האב יוסף וטיפלה בילדיו לאחר שאשתו חלתה. הם נישאו לאחר מות אשתו, ונולדו להם שני ילדים: אלכסנדר ולנה. האם נסעה ללדת את בנה אצל אביה, ופן הפעוט לא גדל בבית עם שאר ילדי אביו. לאחר שאמו מתה משחפת נאלץ פן לחפש את אביו, והגיע לביתו לאחר מסע רגלי מפרך. לדברי ריקה, היא לא רצתה לצער את אחיה-למחצה וחסכה ממנו את הפרטים הללו על מוצאו. גרסה נוספת מובאת בספר מפיו של סופר ששמו אברמסקי, שטען שמוצאו של פן מבית טוב ואמו היהודייה ניהלה בית תמחוי לפליטים יהודים שבאו מסיביר.

"הבאתי בספר את ארבע הגרסאות על מוצאו", אומרת הלפרין. "היו גרסאות שהגיעו אלי לאחר שהביוגרפיה הראשונה שכתבתי על פן ראתה אור. בתו, סינילגה אייזנשרייבר פן, השתכנעה שסיפוריו של אביה נכונים והיא מחזיקה בסיפור המיתי. פרופסור דב סדן סיפר לי שעגנון סיפר לו מפיו של פן על הפרשה של אמו, ועגנון הכניס את זה לספרו 'שירה' בדמותו של אביה של שירה, שנתפס בגלל פעילות מהפכנית, ברח לגליציה ונעשה מורה לעברית; הוא התאהב באחת התלמידות והתחתן איתה. כשהזוג חזר לרוסיה הצעירה התגעגעה להוריה ונסעה לבקרם, וכשישבה בגן העיר התאהב בה קצין פרשים והיא הלכה איתו וכעבור זמן קצר מתה".

בין אם היתה אמו של פן יהודייה, או בת אצילים שוודית, או אשתו השנייה של האב או אומנת שטיפלה בילדיו או אשה שברחה עם קצין פרשים גוי - מבטאים שיריו געגועים לאם שמתה בילדותו. היתמות הפכה לאירוע המכונן בחייו, אומרת הלפרין. העבר היה מקולל ואסור היה להעלותו. הוא לא קונן על העבר, אבל ראה בו את סיבת הסיבות לכל הפיתולים בחייו, לשתייה, לאי יכולתו לדבוק בדרך הטובה והישרה. "הכל אצלי טוב ויפה, מחוץ לאופי. הוא מקלקל את הנוף", כתב פן ב-1936 למשורר יעקב כהן.

אסיר ציון

בשנת 1975 העבירה סינילגה אייזנשרייבר פן את ארכיונו הספרותי של אביה לרשות מכון כץ (כיום מרכז קיפ), שבראשו עמד אז פרופ' עוזי שביט. הלפרין התבקשה לעבוד על הארכיון והיא עשתה זאת בביתו של פן, ברחוב דיזנגוף 211 בתל אביב, כשהיא יושבת ליד שולחנו בחרדת קודש וממיינת את כתבי היד. אלמנתו של פן התהלכה בחדרים ומדי פעם הגישה תה. הבית, סיפרה הלפרין, היה מרוהט בפשטות נזירית וארון הספרים היה גדוש ספרים בעברית וברוסית. היתה בחדר מיטה צרה ולידה כורסה ועל הקירות היו תלויים ציוריו של פן.

המגירות היו גדושות כתבי יד. השירים נכתבו בעט נובע בכתב יד ברור ויפה ולוו ברישומים שלו, ובכל שרר סדר מופתי. הלפרין שקעה כה עמוק בעיזבון, שהחליטה לייחד את עבודת הדוקטורט שלה ליצירתו. עניין אותה לחקור כיצד קרה שפן היה למשורר נשכח, שחלקים גדולים משירתו אינם מוכרים לציבור, ולגלות כיצד ייראו פניו החדשות של המשורר כשתתגלה יצירתו במלוא היקפה.

הלפרין, בת 62, מנהלת את ארכיוני הסופרים ב"מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית" שבאוניברסיטת תל אביב, ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. לפני שנתיים יצא לאור "אלכסנדר פן, השירים" - שני כרכים שערכה יחד עם פרופ' עוזי שביט. את סוד הביוגרפיה שלו היא התקשתה לפצח. ב-1979 היא ראיינה את חברתו ואם-בתו, שחקנית התיאטרון חנה רובינא, שסיפרה את הידוע לה על ילדותו. אחר כך ראיינה עשרות אנשים, בהם בנותיו, נשותיו ובנות הזוג שלו. בגלל שפע החומר החליטה להגביל את מחקרה, ובעקבותיו את הביוגרפיה, למחצית הראשונה של חייו.

בביוגרפיה הנוכחית, "צבע החיים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב), מנסה הלפרין לענות על שאלות רבות שמעלה סיפור חייו של פן: האם היה ציוני? האם ידע עברית לפני עלייתו ארצה? האם היה רומנטיקן או שונא נשים? איך תימרן בין היותו קומוניסט לבין יחסו החם ללוחמי תש"ח? האם ערך חשבון נפש ושינה לימים את דעותיו הפוליטיות? מה עוללה המפלגה הקומוניסטית לסופר שהיה סמלה הבולט ביותר?

ב-1920 נסע פן למוסקווה. לדבריו, כבר בתחנת הרכבת התנגש במקרה באדם שהתגלה כמשורר איוון רוקוישניקוב, זקן משוררי רוסיה. הלה הזמין את הנער להתארח בביתו ועזר לו להתארגן. פן נרשם בין השאר לקורסים בראינוע, אך לא החזיק מעמד בשום מסגרת לימודית. בינתיים הגיעו גם אביו ואחיותיו והתמקמו בדירה קטנה בעיר.

אלה היו השנים הראשונות של ברית המועצות ופן נדבק בלהט ובהתרגשות האידיאולוגית שעוררה המהפכה הקומוניסטית. הוא ראה ושמע את לנין נואם, ואחרי מותו גם עבר על פני ארונו, והרושם שהותירה בו אישיותו לא נמחה. "סמלי המהפכה היו ונשארו עד סוף ימיו נושאים להערצה", כותבת הלפרין. "כל חייו המשיך לראות את ברית המועצות דרך משקפיה של המהפכה, שימר ו'הקפיא' את התמונה הזאת בלי להתחשב בתהליכים השליליים שעברה ברית המועצות".

אלו היו שנים סוערות לא פחות בספרות הרוסית ופן הצעיר, שהשתייך לקבוצת האימג'יסטים של יסנין ונכח בכמה וכמה ערבי קריאה, זכה להכיר באופן אישי כמה מגדולי הסופרים הרוסים. בשנת 1923 השתתף בתחרות קריאת שירים במוסקווה. פן קרא שם את שירו "בן ההפקר". השיר מצא חן בעיני מיאקובסקי, מראשי הקבוצה הפוטוריסטית, שהזמין את פן להצטרף אליה. את הפגישות המעטות עם מיאקובסקי הוא לא שכח; ב-1950 ראה אור בישראל מבחר שירים של מיאקובסקי, בתרגומו של פן.

במוסקווה החל פן להתאמן באיגרוף במועדון הספורט "מכבי", שפעל במחתרת מאז שהיבסקציה (הסקציה היהודית במפלגה הקומוניסטית) סגרה אותו ב-1920, וגם ערך את ירחונו. רדיפות היבסקציה חיזקו את הנקודה היהודית אצל פן. הוא היה ציוני, אהב את העברית ולמד בעל פה קטעים שלמים מהתנ"ך ומשירת ביאליק ושניאור. ב-1926 נעצר על פעילות ציונית והוגלה לאסיה התיכונה.

בעזרת יקטרינה פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי, שהיתה פעילה ב"צלב האדום הפוליטי", הצליח לצאת ב-1927 מברית המועצות. בהגיעו ארצה הצהיר פן שהוא ציוני, אבל כעבור זמן מה התכחש לכך, והעדיף להציג את עצמו כגוי גמור. "באתי בלי הגבנון של העיירה. אני יותר בריא מכם בהשתרשותי בארץ ובאהבתי אותה", אמר פעם בראיון. כעבור שנים טען שמעולם לא היה ציוני, ושהתגלגל לארץ רק במקרה. לדבריו, לא ידע כלום על פלשתינה, "אבל אם אני נאשם בציונות, וכך רוצים לכפות עלי משהו - הרי אין מה לעשות. פלשתינה? - יהיה פלשתינה".

אדמה אדמתי

הביוגרפיה של הלפרין מגוללת את שנותיו הראשונות בארץ ואת הרפתקאותיו בקולנוע המקומי, שהיה בחיתוליו. הוא עבד עם נתן אקסלרוד ועם ירושלים סגל. הם הקימו סטודיו ועשו סרטים. פן כתב ושיחק ואף ביים, אולם אף פרויקט שהיה מעורב בו לא ראה מסך. זמן מה ניסה את כוחו בעבודה חקלאית באדמות רוחמה, אך די מהר התברר שאינו כשיר לעבודה גופנית והוא הוצב בעיקר לתורנויות שמירה. לעומת זאת, כוחו היה גדול בשבירת לבבות.

בלה דון, שאביה נרצח באוקראינה בתקופת המהפכה, באה ארצה עם אמה. היא היתה בת-זוגו של חבר טוב של פן מימי מכבי מוסקווה, וכשהחבר נסע לברלין לטיפול רפואי, ניצל פן את ההזדמנות וחיזר במרץ אחרי בלה. כשלא נעתרה לחיזוריו, איים בהתאבדות. הוא פצע את עצמו בשמירה, ולחבריו אמר שערבים ירו בו. נערכה חקירה, ולבסוף השליכו אותו מהקבוצה. כל השטיקים עזרו ובשנת 1928 נישאה בלה בת ה-18 לפן. "לא אני הוא האיש, לא אני/ אל שובו משכבר מצפה את", כתב בשנה ההיא.

השנה הראשונה לנישואיהם היתה קסומה. בסופה נולדה בתם זרובבלה ובני הזוג עברו מתל אביב לרחובות. פן הצליח לפרנס רק בקושי את משפחתו הקטנה משיעורי איגרוף שהעביר, החל לשתות ולא פעם חבט באשתו. באותה תקופה הכיר את שלונסקי, הראשון שתמך בו בדרכו הספרותית בארץ. כעבור זמן קצר הכיר גם את אלתרמן. היו לו יחסים קרובים גם עם ביאליק, שאת שירתו הרבה לקרוא.

זמן קצר לאחר הולדת זרובבלה הרתה בלה שוב ורצתה לעשות הפלה, אך פן שיכנע אותה שימצא עבודה טובה וישתכר היטב. הם חזרו לתל אביב ושכרו חדר, וב-1931 נולד בנם אדם. פן הצטרף ל"חברה טראסק" - צירוף של פועלי בניין ואנשי בוהמה בתל אביב הקטנה. הם ישבו בבתי קפה, שתו הרבה ועשו שמח. בין היתר אירגנו את נשפי פורים, ופן החל לכתוב פזמונים לתיאטרון "המטאטא".

פן הגבוה והמרשים היה גבר נערץ בתל אביב. הוא נעל מגפי עור ולבש מכנסי רכיבה וחולצה רוסית שחורה רקומה ומעליה מעיל עור. כשהיה שיכור היה מדקלם ברוסית שירים של יסנין ומיאקובסקי. אגדות נפוצו על כך שנשים אינן עומדות בפני קסמו. היו לו מאהבות ואהובות, גם מבוגרות.

בלה, שהיתה מטופלת בילדה ובתינוק, לא הצליחה לעבוד הרבה ואילו פן, שתירגם מחזות לתיאטרון וכתב פזמונים, לא הביא כסף הביתה והעדיף לבלות בשייח' אבריק עם השומר אלכסנדר זייד. פן העריץ את זייד, שאמו היתה סובוטניקית רוסייה, והלפרין טוענת שמיתוס הגוי נולד אצל פן לאחר המפגש איתו. שם, בגליל התחתון, כתב פן את פזמוניו "למדבר שאנו", "במצלתיים ובתופים", "במעיין", "אל יבנה הגלילה" (את שירו הידוע, "אדמה אדמתי", כתב פן ליום השנה השלישי לרצח חברו זייד, שנורה ב-1938 על ידי ערבי).

בשייח' אבריק החל גם הרומן שלו עם חנה רובינא, שהיתה מבוגרת ממנו ב-18 שנה. הוא עוד היה נשוי אז לבלה, והלפרין מתארת בספרה את הרקע הטרגי לגירושיהם: בלה התחננה שלא ייסע עם "הבימה" לסיבוב הופעות בעמק הירדן, והוא נסע. בבית לא היה אוכל והיא יצאה עם התינוק בעגלה לחפש אוכל. היא הרימה צנון שמצאה בחול והאכילה את התינוק, שהיה אז בן שנה וחצי. הפעוט לקה בדלקת מעיים. הרופאה סירבה לטפל בו כי לאם לא היה כסף לשלם תמורת הטיפול והתינוק מת בדרך לבית החולים. היא קברה את הילד בלי להודיע לפן, ולאחר כארבע שנות נישואים חזרה עם בתה לבית אמה.

על הרומן של פן עם רובינא סופר כבר רבות, בין השאר בביוגרפיה של רובינא "המלכה נסעה באוטובוס", שכתבה כרמית גיא. אהבתם הגדולה הסתיימה פחות משנה לאחר שנולדה בתם אילנה ב-1934, אבל הם שמרו על קשר הדוק כל השנים, עד מותו ב-72'.

את רחל לופטגלס הכיר פן בבית החולים הדסה בירושלים, שם עבדה כאחות וטיפלה ברובינא לאחר הלידה הקשה, שכמעט עלתה לה בחייה. יחסיהם התהדקו ובאוקטובר 1936 נולדה להם בת, שפן קרא לה סינילגה (בת שלגים). הם נישאו רק לאחר מכן. פן כבר היה חולה סוכרת, אך המשיך לשתות ונשאר חובב נשים. למרות זאת הנישואים החזיקו מעמד במשך 36 שנה עד מותו, כי רחל ספגה הכל באהבה והקדישה את חייה רק לבעלה, לא פעם על חשבון ילדתם.

צנזורה וחרם

בחמש השנים הראשונות של פן בארץ, עד 1932, הוא כתב כ-30 שירים שהיו עדינים ומלנכוליים, כותבת הלפרין. באותה שנה הכין לפרסום קובץ משיריו, "בלי גג", אך לא נמצא לכך מימון והספר לא פורסם. פן נסע בארץ כטרובדור וקרא משיריו בישובים ובקיבוצים.

פרק מרתק בספר עוסק במעברו של פן משירה לירית לפוליטית. אחרי התאבדותם של שני המשוררים הנערצים עליו, יסנין ב-1925 ומיאקובסקי ב-1930, חיפש פן טעם ומשמעות לחייו, וראה את עצמו כמיאקובסקי של הספרות העברית. לאחר שצונזר ב"דבר" הוא עבר לפרסם ב"במפנה" - ביטאונה של "מפלגת החוגים המרקסיסטיים", ארגון ציוני קומוניסטי קטן - ובאפריל 1935 הצטרף למפלגה. "המחיר היה כבד", כותבת הלפרין. "הוא חייב אותו לגנוז חלקים רבים באישיותו ובשירתו". הצעד הזה, ובחירתו לכתוב "שירה מגויסת", הביאו גם לבידודו ולניתוקו של פן מחבריו המשוררים ומרוב הקוראים בארץ.

פן היה המשורר היחיד החשוב של המפלגה, ומערכת הביטאון, ברחוב נחלת בנימין 1 בתל אביב, הפכה לביתו השני. עם הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית ב-1947 הפך למשוררה של המפלגה, ופן היה לידידו האישי של המזכ"ל שמואל מיקוניס. ביום הולדתו ה-41 של פן, בפברואר 47', נוסד ביטאונה של המפלגה בעברית, "קול העם", ופן מונה לערוך את הדף לספרות של העיתון מיומו הראשון.

תמיכתה של ברית המועצות בהקמת מדינת ישראל איחתה לזמן מה את הקרע בין הקומוניסטים לציונות. לאחר מלחמת העצמאות כתב פן מחזה, "כולם כאחד", שראה במלחמה מופת. הלפרין מצביעה על נטייתו האופוזיציונרית של פן, ש"תמיד היה בפנים ובחוץ כאחד". ואכן, בדצמבר 48' מלאו לסטלין 70 שנה ופן היה היחיד שלא תרם לגיליון החגיגי של "קול העם", והתגאה בכך שמעולם לא שר את תהילתו של סטלין.

ב"קול העם" פירסם פן תרגומי שירה מרוסית לצד תרגומים מיידיש של משוררים כיעקב שטרנברג ופסח בינצקי, וגם תרגומים של משוררים קומוניסטיים חשובים כנאזים חיכמת הטורקי ופאבלו נרודה הצ'יליאני. הוא גם טיפח משוררים צעירים, כדוד אבידן, ששון סומך ויעקב בסר. הלפרין כותבת: "גם בשנות החמישים לא השתייך כל כולו למפלגה. הוא נותר 'בפנים' ו'בחוץ' כאחד: קומוניסט נאמן ההולך בתלם, ובה בעת משורר מרדן, הניצב מול פעילי המפלגה, מנסה לשמור על עצמאותו ואינו מקבל תכתיבים מאיש".

עימות בינו לבין הנהגת המפלגה התפתח לקראת ההוצאה לאור של ספר שיריו הראשון בעברית, "לאורך הדרך", ב-1956. ראשי מק"י התנגדו להכללת שירים בעלי אופי ציוני-לאומי כ"אדמה אדמתי". פן נלחם במצנזרים בתוך המפלגה, ובחרם שהוטל עליו מחוץ לה. בגלל החרם לא הצליח למצוא מישהו, לא-קומוניסט, שיכתוב את מאמר המבוא לספר. לבסוף, בלית ברירה, ביקש ממיכאל הרסגור - אז חבר מק"י - לכתוב את המבוא. עם סיום עריכת הספר היה פן חולה כל כך, שאושפז למשך כמה חודשים בבית חולים.

הפתעה אחרונה

במארס 1957, כשנה לאחר המועד המתוכנן, יצא לאור הספר "לאורך הדרך". כעבור כשנה יצאה מהדורה שנייה, אך פן כבר לא זכה בחייו לראות ספר נוסף משיריו. השיר האחרון בספרו הוא שיר פרידה: "הגענו דרכי, אל יום-האסיף. / אולי זה הסוף, אולי - ונוסיף". והוא נפרד בשיר מהיקר לו: "שלומי לכם: / דרך. / דגל. / חופש. / אהבה. / שלום מאוד, מולדת".

ב-1959 הוזמן פן לוועידת הסופרים במוסקווה ולקח עמו את בתו סינילגה. זה היה ביקור מרגש. הוא נפגש עם אחיותיו. הוא פגש את אחותו של המשורר מיאקובסקי. הוא נפגש פעמיים עם ראש הממשלה ניקיטה חרושצ'וב. שיריו הודפסו בברית המועצות בזמן ביקורו, אבל אנשי הק-ג-ב לא חדלו לעקוב אחריו והוא קלט היטב את אווירת הדיכוי.

בוועידה שבה השתתף פן גינו את המשורר היהודי-רוסי בוריס פסטרנק ואת יצירתו "ד"ר ז'יוואגו", שהוברחה למערב והודפסה שם. פסטרנק, שזכה בפרס נובל לספרות לשנת 1958, שהה אז במעצר-בית במעון הקיץ שלו. פן ביקש את כתובתו של פסטרנק ונענה בסירוב. הוא מצא דרך והגיע לביתו וכשחזר משם, העידה בתו, נראה כ"אדם שהזקין בעשרים שנה" וקילל ברוסית, "ארורים, הלוואי שיישרפו". עד כדי כך כעס, שכשכיבדו אותו בבקבוק קוניאק אפילו לא נגע בו.

למרות זאת, עם שובו מהביקור ברוסיה נשאר פן קומוניסט אדוק. בפילוג שהתחולל במפלגה הישראלית ב-65' הוא נשאר עם רוב חבריה היהודים במק"י, אך ביולי 67' ביקש לפרוש מהמפלגה. מיקוניס הצליח לשכנע אותו להמשיך לפרסם את שיריו ב"קול העם", וכך יכלה המפלגה לטעון שפן ממשיך להיות קשור אליה, ואילו פן המשיך לקבל ממנה את משכורתו הדלה.

אחרי מותו ציפתה למכריו הפתעה. בצוואתו הורה פן שתיערך לו הלוויה יהודית, שלא יינשאו בה הספדים, ושהמפלגה הקומוניסטית לא תשתלט על האירוע ותנכסו. הוא ציווה לומר עליו "קדיש" וביקש שיטמנו את גופתו בין עמיתיו הסופרים, ואם אפשר - ליד קברו של המשורר אביגדור המאירי.

מדוע הוא דבק כל השנים במפלגה הקומוניסטית?

"בשנים הראשונות לאחר עלייתו ארצה", אומרת הלפרין, "פן עדיין הזכיר ביצירותיו את האנטישמיות שהיתה בברית המועצות, אך לאחר מכן גנז את היצירות הללו, וממרחק השנים ראה רק את העקרונות הנעלים של המהפכה. הקומוניזם גם נתן טעם לחייו. הוא חיפש דרך ברורה, ישרה, מלהיבה, שתכבוש את כל כולו, ובחיפושיו אחרי משמעות מצא לו אידיאולוגיה שתגאל אותו מקללת הגורל המר שלדעתו דבק בו מלידתו".

במה תורמת הביוגרפיה של פן להבנת שירתו?

"העירוב בין השירה לבין החיים בולט אצל פן. אין הרבה משוררים שהמיתוס הביוגרפי כרוך בשירתם באופן כה מעניין. אחד הדברים החשובים הוא הפער העצום שבין החרם עליו וההתעלמות ממנו בחייו, לבין הפרסום האדיר שלו לאחר מותו. יש עוד דבר מעניין: בחייו לא נכתבו כמעט מאמרים על שירתו, מלבד המאמר של מיכאל הרסגור שנכתב לבקשת פן, ואולי מאמר נוסף שראה אור ב'במפנה', ביטאון 'החוגים המרקסיסטיים'. בלשון אחר, בחייו לא נכתב על פן כלום. רק כמה שנים לאחר מותו החלו להיכתב מאמרים, ואולי הביוגרפיה החלקית הראשונה שכתבתי תרמה לכך.

"פן היה מפורסם דרך חנה רובינא ותל אביב הקטנה והבילויים והשתייה, אך לא כמשורר חשוב. הוא התפרסם בזכות הסקנדלים. אני זוכרת ששרנו את 'שיר השיכור' בתנועה המאוחדת ולא ידענו אז שפן כתב אותו. הכירו את השיר 'הבו לבנים', ואת השורות 'בין עמק לגבעה, מהר להר', שרנו את 'שאנו, שאנו, למדבר שאנו' ולא ידענו שאלה שירים שהוא כתב. המפנה אירע רק לאחר מותו. היה ערב פן בצוותא, ואנשים הרגישו מוסר כליות. בהמשך עשו עליו סרט בערוץ 1 (במאי: אילן טיאנו), היו הצגות והערבים על שירתו היו תמיד מפוצצים מקהל".



אלכסנדר פן. בחיפושיו אחרי משמעות מצא לו אידיאולוגיה שתגאל אותו מקללת הגורל המר שלדעתו דבק בו מלידתו |


פן (משמאל, עם ידידו בוריה טבצ'ניק) בנשף פורים של "חברה טראסק", 1933. כתב שירים עדינים ומלנכוליים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו