טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כבוד למגזר

שנתיים אחרי "מילון הסלנג המקיף" מפרסם הלשונאי רוביק רוזנטל את "הלקסיקון של החיים", המנסה לבחון ז'רגונים שונים בתוך העברית: מלשונם של החרדים, דרך לשונם של העיתונאים והמוסכניקים ועד שפתם של הסטלנים והתרמילאים. אז מתי החלו לתת כאן כבוד ללשונות הדיבור? ומדוע ל"גשש החיוור" ול"קומדי סטור" יש בהיסטוריה של העברית מקום של כבוד, ואילו ל"ארץ נהדרת" אין שום השפעה? שיחה על ארץ קטנה עם שפה, או בעצם הרבה שפות

תגובות

נתיים אחרי צאת ספרו רב-המכר "מילון הסלנג המקיף" (הוצאת כתר), שכלל כ-10,000 מלים וביטויים של העברית הלא-רשמית, מוציא בימים אלה העיתונאי והלשונאי רוביק רוזנטל את "הלקסיקון של החיים" (אף הוא בהוצאת כתר) - ספר מתנה חדש, מעוצב בקפידה ומוגש באריזה קשה, המבקש לתעד "שפות במרחב הישראלי".

הספר מורכב מיותר מ-20 פרקים, שכל אחד מהם מלקט ומגדיר את הביטויים המרכזיים בשפתה של קבוצה אחת מתוך הפסיפס הלשוני והתרבותי של הישראליות. בין השפות המתועדות בו אפשר למצוא את שפת הקיבוצניקים, שפת הנהגים, שפת התרמילאים ושפת המחזרים.

בשיחה שנערכה אתו עם צאת הספר, סיפר רוזנטל על ההבדל בין "מילון הסלנג המקיף" ל"לקסיקון של החיים", ניסה לאפיין כמה מן השפות שחקר וסיפק כמה הבחנות על השוני בין לשונה של שלישיית "הגשש החיוור" לשפתה של תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת".

*

כשקוראים בספר, יש הרגשה שהוא נבנה ממלים שמצאת כשעבדת על "מילון הסלנג המקיף", אלא שהן היו אז ספציפיות מדי, לא מוכרות לכל, ולכן חשבת שהן ראויות לתיעוד בספר נפרד.

"זה נכון באופן חלקי. ב'מילון הסלנג' התמקדתי בסלנג המרכזי אבל לא זנחתי את שפות המשנה, כי אי אפשר לזנוח אותן. אבל נכון שלא העמקתי בהן. הספר החדש נולד כרעיון של צביקה מאיר (מנכ"ל כתר, ע"ר): הרעיון הראשוני שלו היה לקחת את התזאורוס שבסוף מילון הסלנג ולהפוך אותו לספר עצמאי. רוח הרעיון קסמה לי.

"יותר מחצי שנה בדקתי חומרים, בדקתי אופציות ודגמתי חומרים, עד שהחלטתי שיש לי קונצפט שמרוחק דיו מ'מילון הסלנג' כדי להצדיק את עצמו. והקונצפט הוא לקחת את שפות המשנה שהתייחסתי אליהן באותו מילון ולהעמיק את החקירה בהן. מתוך 10,000 הערכים במילון הסלנג, 3,000 חופפים לספר הזה ועוד 3,500 נוספו אליהם. יש בו כ-7,500 יצורים לשוניים בסך הכל.

"השוני המרכזי הוא בתפיסה המילונית; זהו לא מילון אטימולוגי, בניגוד ל'מילון הסלנג'. אני מאוד מחשיב אטימולוגיה ואני חושב שתרמתי לה הרבה מאוד, אבל לא זה הסיפור כאן. וזה גם לא מילון אלפביתי אלא לקסיקון נושאי. כל פרק הוא עולם - שפה של קבוצה מסוימת או של תחום והוא מפורק בתוכו לקבוצות משנה פנימיות".

כיצד התבצעה העבודה על הספר? איך אספת את המלים והערכים?

"עבדתי בשיטה פשוטה, שהתגלתה כיעילה מאוד. בניתי את שלד הספר ובהמשך בניתי לכל פרק את השלד הפנימי שלו. אחר כך הזרמתי לתוך כל פרק את החומרים שהיו לי מ'מילון הסלנג'. מצאתי אינפורמנטים, יועצים מתוך התחום שיש להם חוש לשוני. חוש לשוני, אגב, זה דבר שכמעט לא מדברים עליו, אבל יש כאלה שיש להם את זה וכאלה שאין להם את זה. אני מזהה אנשים כאלה, אני אומר מלה והם מיד מספרים לי את הסיפור שלה.

"למלה ולביטוי יש חיים פנימיים, היסטוריה, יחסים עם מלים אחרות. כך הגעתי ל-40 יועצים ולעוד הרבה אנשים שנעזרתי בהם פה ושם. שלחתי לכל אחד את החומר שהיה לי לפי החלוקה שלי, והם דייקו ותיקנו ובעיקר הוסיפו".

באילו משפות המשנה המתועדות בספר אתה מוצא את עצמך?

"נתחיל מהקיבוצניקים: אני נולדתי בתל אביב אבל חייתי 24 שנים בקיבוץ נחשון, מגיל 19 עד גיל 43. אהבתי מאוד את החיים בקיבוץ והייתי מעורה מאוד בכל היבטיהם. במבט לאחור, לא הייתי מוותר עליהם ומעולם לא הרגשתי לחוץ או כפות בתוכם. הקיבוץ היה תרבות שלמה, שהיא גם שפה שלמה.

"רק לצורך המחשה, לפעמים יש מלה או שתיים בכל שפה שמספרות את כל הסיפור. בקיבוץ, המלים הללו הן 'חדר' ו'תושב'. 'חדר' בקיבוץ זה הבית שבו אתה גר, ו'תושב' הוא מי שגר במקום אבל אינו חבר. משני הפרדוקסים האלה אתה יכול להתחיל לפתוח את פקעת הצמר הזאת שנקראת הקיבוץ ולהבין אותה.

"מן הסתם מצאתי את עצמי גם בפרק שנקרא 'העיתונאים', שמתחיל במילון של העיתונות הכתובה, שיש האומרים שהיא עולם הולך ונעלם. זהו מילון מעניין בעיני; בניגוד לתת-הפרקים בעולם הטלוויזיה, למשל, ששם יש הרבה אנגלית, בשפתם של אנשי העיתונות המודפסת יש הרבה עברית וגם גרמנית.

"לצד אלה, גם תחום האוכל קרוב מאוד ללבי; אני מאוד אוהב לבשל והפרק הזה היה בשבילי חגיגה. לעומת זאת, אני לא מבין שום דבר בבגדים, נעליים, כובעים - כל העולם הזה היה לי זר ביותר, ולכן בפרק 'הסטייליסטים' נעזרתי באנשים מבחוץ. החומר שהבאתי אליהם כבסיס תפח פי שלושה ולפעמים פי ארבעה ביחס לספר הקודם.

"חוץ מ'הסטייליסטים', הכי רחוקה ממני היתה לשונם של 'הסטלנים', שהפרק עליהם חשוב בעיני כי הוא מבטא תרבות שלמה. וזה מעניין כי יש שתי שפות סמים - שפת הסמים הקלים ושפת הסמים הקשים, ואחת לא מתערבבת בחברתה. האינפורמנטים ששאלתי על שפת הסמים הקלים אמרו שהם אינם יודעים לענות על שאלות משפת הסמים הקשים, ושזו בעצם שפת הפושעים. אז השפה הזאת לא מוכרת לי גם מפני שאני לא מעשן סמים קלים.

"אבל מעבר לכך, ומבלי להיות שיפוטי, אני חושב שעולם הסמים הקלים הוא עולם מאוד לא מעניין והשפה מוכיחה את זה. כי יש המון מסמנים על מעט מסומנים; המון מלים בעבור סיגריית חשיש, המון מלים בעבור צורת עישון. כי הרי מה עושים? מעשנים, ולא הרבה חומרים. והשפה גילתה לי שזה עולם משעמם שהשפה מנסה להעשיר אותו.

"יש גם דבר שרחוק ממני מבחינת הגיל אבל למדתי לחבב אותו, וזוהי שפת התרמילאים. זו שפה משעשעת, עשירה, מלאה שיבושים מאנגלית שנכנסים אל העברית. אני בכלל חושב שהתרמילאות היא תנועה נפלאה, דבר שהדור שלי, שהלך מיד לקיבוץ, ללמוד ולהקים משפחה - חסר אותו. אני לא מתחרט, אבל זה כמו שאהוד ברק אמר: 'הבנות שלי מוצ'ילריות, למה אני לא יכול להיות?'

ומה לגבי העולם החרדי?

"אני חילוני אדוק עם השקפת עולם מנומקת, אבל מבחינה אנתרופולוגית זו הקבוצה שהעולם שלה הוא הסגור ביותר - בכך אני כמובן לא מחדש דבר, אבל זה מדהים לראות איך היא משמרת אותו ואיך השפה משקפת את זה. כי בניגוד לשפת העיתונאים ושפת הבדרנים, זו שפה שרובה עברית. יש שם קצת יידיש, אבל הרוב עברית. המלים מוכרות אבל ההקשר שונה. כל ביטוי של חיי החרדים - ואני לא מדבר על ביטויים תלמודיים - הוא פתח לעולם הסגור הזה, שמדהים איך אפשר לסגור אותו כשזה בסך הכל ברחוב השכן - והשפה מגלה זאת".

*

אתה מקדיש בספר עמודים רבים לתיעוד שפת הבידור הפופולרי - מ"הגשש החיוור" ועד "ארץ נהדרת". לאילו מסקנות הגעת בתהליך העבודה על הפרקים הללו?

"אני מאוד מוטרד בשאלת מובילי השפה; אלה אנשים או קבוצות תרבותיות ואחרות שיש להם השפעה משמעותית על השפה, בין אם זו שפת הדיבור או השפה הנורמטיבית. אפשר לומר שעד שנות ה-50 היו שתי קבוצות מובילות: הסופרים והמשוררים, שתפקידם היה אדיר; והעיתונות, שנטתה להיכתב על פי מודל ספרותי. באופן כללי, זו היתה קבוצה אחת שנטתה לחזק את העברית הקלאסית ולדאוג לכך שהשינויים בדיבור העברי לא יהיו מרחיקי לכת.

"בן-יהודה היה ענק, אבל לחזון שלו על דיבור עברי היתה עוד פיסקה מובנת מאליה - שאנשים ידברו על פי שפת הכתיבה הבינונית-גבוהה. מובן שהוא לא חשב על זה במושגים האלה, הוא לא חשב על סלנג או על שפת דיבור. אבל בגלל זה גם העיתונות כתבה בשפה גבוהה באופן יחסי. לא היתה שום נוכחות, בקרב המשפיעים על השפה, לדוברים בשפה העממית. לכן, בשפה העממית שלטו היידיש והערבית, ובאותן שנים התייחסו לשפה זו כאל סרח עודף.

"בהקשר הזה, אם ניקח את דן בן-אמוץ - הוא אמנם נהפך לדמות מושמצת, אבל אני רואה בו גיבור תרבות במובן החיובי של הביטוי, בלי שום קשר לאישיותו, משום שהוא הבין שיש לשפה העממית חשיבות רבה מאוד, ושאם לא יתחיל חיבור בינה לבין העברית הישראלית יהיה שבר בין הדוברים לבין העברית. הוא לא היה סופר גדול, אבל אפילו ספר קטן ומופלא כמו 'ילקוט הכזבים' נותן ביטוי לתובנה זו".

ומה היה תפקידם של "הגששים"?

"'הגששים' באמת היו החיבור - הם הגיעו בדיוק כשהיה צריך אותם. היה צריך מישהו שידבר בצורה מסוגננת, באמצעות אנשים נפלאים כמו הכותבים ו'הגששים' עצמם, ויחבר בין השפה העממית לעברית הרשמית. כי הנתק הזה היה בלתי נסבל.

"'הגששים' באמת יצרו שפה: בפרק עליהם אני מנסה לפרוש את 'הגששית' בצורה שלא נעשתה קודם, ולהראות שהיא יצרה דפוסי שפה בעשרות צורות - סמנטית, מורפולוגית, פונטית. בכל תחום הם עשו משהו אחר שלא נעשה בידי אחרים, ולכן לטלטלה שהם טילטלו את העברית היתה חשיבות עצומה, אף שכיום הם הרבה פחות מוכרים.

"הכוח שלהם לא היה במלים ובביטויים שקיימים עד היום בשפה, למרות שיש גם כאלה, אלא בטלטלה שהם טילטלו את העברית, טלטלה שהיא כבר לא יכולה להתכחש לה. וזה הכוח של הבידור: באים להתבדר ובעצם עונים על צורך אחר. לכן יש בספר גם עמוד על שייקה אופיר, ושני עמודים על אפרים קישון שגם החשיבות שלו עצומה, כי גם הוא, בתוך אותו עולם של 'בידור' ושעשוע, הצליח לטלטל את השפה, אבל לכיוון אחר לגמרי".

ומה באשר לשנים האחרונות?

"בשנים האחרונות המשפיעות ביותר על השפה הן תוכניות הבידור בטלוויזיה. המשפיעה מביניהן היתה 'הקומדי סטור', במובן זה שהביטויים והמונחים והסגנון המיוחד של ז'וז'ו חלסטרה עשו את מה שהתחילו לעשות 'הגששים' - הביאו את לשון הפריפריה. גם הדמות של 'לימור' (אורנה בנאי, ע"ר) המשיכה את זה. זו פריפריה שיש לה ערך מוסף, כזאת שאומרת: 'אני נראית לכם עילגת, אבל אני אומרת לכם משהו'.

"תוכנית בידור ישראלית שרוצה להצליח צריכה לטפל בשפה ולהותיר חותם, וזה ייאמר לזכותה של החברה הישראלית. מהסדרה 'שמש', למשל, לא נשאר כמעט כלום כי השפה בה היתה שטוחה, בשעה ש'הקומדי סטור' ממשיכה להדהד.

"גם ב'ארץ נהדרת' יש עבודה לשונית מרשימה, ואני מקדיש לתוכנית הזאת שלושה עמודים, אבל זהו הומאז', כי אין לה השפעה בעצם. מכיוון שהם באים מהכיוון ההפוך - הם אומרים בעצם 'בואו נצליח כתוכנית בידור ולכן נעבוד על השפה' - הם פחות עונים על צורך תרבותי אמיתי לטלטל את השפה, כמו שעשו 'הגששים' או 'הקומדי סטור', ולכן שום דבר לא נשאר מהם".

*

אתה מציג בספר אוסף עשיר של נתונים, אך מסתפק ברמיזות לגבי התובנות שלך. מה הן התובנות המרכזיות שהגעת אליהן בעקבות העבודה על הספר?

"התובנה המרכזית היא לגבי 'הישראליות' (במלעיל, ע"ר), מה זו 'הישראליות' הזאת. ישראליות זו קודם כל תרבות במובן הרחב ביותר שלה, והישראליות היא עדיין כאוטית מאוד. והכאוס הזה מאוד מבלבל אותנו, מאוד מפחיד אותנו - ואני מאוד אוהב אותו. התובנה שעולה מהכל זה הכאוס הישראלי ותנאי הלחץ שבהם הוא מתפתח.

"בעצם, הישראליות היא ניסיון ליצור ולעצב תרבות בתהליך מאוד מואץ ועם סביבה תרבותית לוחצת ומשפיעה - גם גלובלית וגם רב-תרבותית, וזה דבר מיוחד, שיש בו אפילו איזשהו ניגוד. אי אפשר להבין את עצמנו בלי הרב-תרבותיות ובלי הגלובליות, ובתוך כל אלה מהדהד ההד היהודי, אבל הוא מהדהד בתנאים בלתי צפויים מבחינתו, בסביבה מאוד פתוחה ומבלבלת".

האם אין בפרויקט שלך, כפי שהוא משתקף משני הספרים, משהו קולוניאליסטי או לפחות "מתבונן מבחוץ"? בעצם אתה מציע התבוננות מרוחקת באוסף נתונים, שעל אף שהם תרבותיים, נבחנים כאילו היו נתונים יבשים, ומנסה להקיש מהם על תרבותם של "המקומיים".

"אין לי מושג מה זה אומר שיש בפרויקט משהו קולוניאליסטי. קודם כל, אני לא פוסט-מודרניסט. אינני חושב שהפוסט-מודרניזם, לפי מה שאני מבין ממנו, עוזר לי לעשות משהו בכלל. אני חושב שיש בו יסודות ביקורתיים מעניינים אבל הוא לא בנה שיטה חלופית. השיטה המתבוננת, המסדרת והמנסה להבין את משמעות הדברים - לא באמצעות כימות, כי אין פה סטטיטסטיקה או איזשהו תהליך 'מדעי' - היא הכרחית.

"אבל אני בהחלט חושב שאני פועל כאן כאנתרופולוג. אנתרופולוגיה תמיד היתה אזור בין-תחומי, שיופיו בכך שהוא לא לגמרי סגור. אני עדיין לא מבין למה זה קשור לקולוניאליזם, אני מודה, אבל אני כן יכול לומר שההתבוננות היא כלי שאני לא יודע איך אפשר להיכנס למשהו בלעדיו.

"אני לא מציג את עצמי כאיש מדע, כי אני לא איש מדע מבחינת צמיחתי כחוקר או מבחינת האופי שלי, אבל אני בהחלט רואה את עצמי כחוקר, בכלים שלי. אני חושב שמה שאני מביא לעבודה שלי, שלפעמים חסר לי אצל אנשי מדע, זו אינטואיציה מאוד חזקה. נגיד את זה בצורה שלא תישמע יהירה: אני חושב שאני מבין את השפה היטב, מבפנים, וזה מסייע לי מאוד בספר הזה להבין את האנשים באמצעות השפה".

איך אתה חושב שאנשים ישתמשו בספר? למה חשוב לאדם "מן היישוב" להכיר ז'רגונים מקצועיים שונים?

"אני מאמין שאנשים יחפשו קודם כל את השפה שהם מכירים. בעיני זה מאוד חשוב. למשל, בהכנה לראיון בטלוויזיה, בזמן האיפור, הראיתי למאפרות את המילון הקצר של איפור וטיפוח גוף והיתה שם התרגשות כללית, כי פתאום יש 'כבוד למגזר'; מישהו לוקח את השפה שלהם, שהם בכלל לא מודעים לכך שהיא קיימת והנה זה הם, הם נמצאים פה. לכן כל אחד פותח קודם כל את העמוד שקרוב אליו, וזה לגמרי טבעי.

השלב השני זו השפה שאני לא מכיר - שפתם של השיפוצניקים, הרופאים, המוסכניקים; אלה אנשים שאנחנו זקוקים להם. בניגוד לעיתונאים לדוגמה, שזה כבר ז'רגון מקצועי. מי שמעניין אותו יפתח, מי שלא - לא. כמו למילון הסלנג, גם לספר הזה יש כמובן הרבה שימושים בידוריים. אני רואה בו גם ספר אנתרופולוגי או סוציו-לינגוויסטי, גם ספר בידור ושעשוע וגם ספר שימושי.

"אבל בנוסף, זהו ספר שתפקידו לשמר, ולכן דאגתי להביא קפסולות עם 'טעם של פעם', של דברים שנעלמו אבל מספרים לנו סיפור במכונת זמן. אני הייתי ילד בשנות ה-50 וקשה לתאר איך החברה הישראלית התהפכה באוויר מאז, ולא דומה כמעט בכלום לתקופה ההיא. אבל חשוב לשמר אותה, והשתדלתי שגם זה יהיה".




מלמעלה: צביקה הדר מתוך "הקומדי סטור", "הגשש החיוור" ושייקה אופיר בסרט "השוטר אזולאי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות