בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברוכים הבאים לאירופה

בשביל המוני אפריקאים, המובלעת הספרדית מלייה בצפון-מרוקו היא דריסת רגל ראשונה באירופה. כדי לחסום את שיטפון הפליטים, הקימה ממשלת ספרד גדר הפרדה משוכללת. הגידול של הקהילה המוסלמית מעורר בעיר חשש מפני "האיום הדמוגרפי", אבל בקהילה היהודית המצטמקת ממשיכים לסמוך על מסורת הסובלנות הרב-תרבותית. מסע לקו התפר האירופי-אפריקאי

תגובות

לחצו כאן לצפייה במצגת תמונות
איברהים אונימארה נראה עליז באופן מתריס, בהתחשב בקשיים שאיתם הוא מתמודד כמהגר חסר אשרה, המשתכר פחות מעשרה יורו ליום בשטיפת מכוניות. "רואה את זה?" שואל אונימארה ומצביע בגאווה על זוג מכנסי הג'ינס שהוא לובש, "אני קונה את זה בכסף שלי - אין בעיה".

אונימארה, בן 27, נולד וגדל בדרום-סודאן, ויצא למסע מפרך שנמשך 19 חודשים ובו חצה את מדבר סהרה והגיע בסופו אל המובלעת הספרדית של מלייה, על החוף המרוקאי של צפון-אפריקה, מרחק קצר מיעדו - אירופה - שם הוא מקווה למצוא עבודה. "בדרום-סודאן היו לנו בעיות אז יצאנו לדרך, לפעמים ברגל, לפעמים ברכב, למאלי, לוב ומרוקו. אנחנו נמצאים ואוכלים איפה שאפשר, אין בעיה".

אונימארה הוא אחד ממאות מהגרים חסרי אשרה שהצליחו להיכנס אל מלייה, מובלעת זעירה ששטחה 12 קמ"ר ובה 67 אלף תושבים, הגובלת במרוקו מצד אחד ובים התיכון מצד שני. מלייה, הנמצאת בשליטת ספרד מאז 1497, היא ספרדית באופיה, ויש בה כל מה שאפשר לצפות למצוא במרחק ארבע שעות וחצי של שיט צפונה במעבורת מהירה, כולל זירה למלחמת שוורים, כנסיות ושפע מסעדות טאפאס. תושביה מדברים ספרדית במבטא האופייני לבני אנדלוסיה ובדומה לשאר אזרחי ספרד, הם נהנים מיום עבודה קצר שבאמצעו סיאסטה ארוכה ועצלה ובסיומו פיאסטה ראוותנית שמתחילה בעשר בערב ונמשכת עמוק אל תוך הלילה.

מצד שני, מיקומה ומעמדה של העיר - מבחינה גיאוגרפית במרוקו, מבחינה פוליטית בספרד - הפכו אותה לביתה של קהילה רב-תרבותית שכוללת נוצרים דוברי ספרדית, מוסלמים דוברי שפה ברברית, יהודים, הינדואים, צוענים ועוד. מבקרים במלייה יראו ברחוב רבנים בבגדי חרדים לצד נשים מוסלמיות בכיסוי ראש הנושאות לאטן סלים מהשוק וכמרים קתוליים עם צווארונים לבנים.

האחרונים להצטרף אל ערבובייה צבעונית ולעתים מתוחה זאת הם מהגרים חסרי אשרה ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, המבקשים להשתמש בעיר כקרש קפיצה לאירופה, שם הם מקווים למצוא עבודה או מקלט. למעשה, בבואם למלייה הם כבר נמצאים ב"אירופה" - כמחוז אוטונומי ספרדי, המובלעת נחשבת חלק מהאיחוד האירופי - כמוה כמובלעת ספרדית נוספת בצפון מרוקו, סאוטה, ששטחה 28 קמ"ר ובה 75 אלף תושבים.

"עד 1995 לא היו בעיות הגירה בספרד", אומר חוסה סנטד גונסאלס, מנהל מחנה המהגרים חסרי האשרה של מלייה, שידוע יותר בראשי התיבות שלו בספרדית, CETI. "אז, בעקבות יישום הסכם שנגן (שביטל את ביקורת הגבולות בין חברות האיחוד האירופי) והשיפור בכלכלה הספרדית, הפכה מלייה לקרש קפיצה למהגרים השואפים להיכנס לאיחוד האירופי".

מה שהחל כטפטוף הפך במהרה לשיטפון. עד שמעמדם החוקי ייקבע, שוכנו המהגרים במחנות שהוקמו בחופזה, בתנאים כה עלובים שאחדים מהם הידרדרו לאכילת עכברים. בינתיים הוקמה גדר על גבול המובלעת, שמאז חוזקה והוגבהה פעמים רבות - לאחרונה ב-2005, לאחר שנפרצה על ידי מאות מהגרים שהסתערו על הגבול. המכשול, שכעת כולל גדר כפולה שבראשה יתדות חדים ובסיסה עטוף בתיל דוקרני, מתנשא לגובה שישה מטרים, עם מגדלי שמירה וזרקורים במרחק שווה זה מזה. מאז התקריות של 2005, צימצמו התוספות לגדר באופן משמעותי את מספר החדירות, והחברה הספרדית שבנתה אותה תהיה מעורבת כנראה בהקמת גדר דומה לאורך הגבול של ארצות הברית עם מקסיקו.

המצודה העתיקה של מלייה. יותר מ-500 שנה בשלטון ספרד | צילום: גיל שפלר
אולם המכשול אינו מבטיח חסימה מושלמת. "קפצנו מעל הגדר בעזרת סולם", מספר אונימארה. "היינו 16 - ארבעה לא עברו את הגדר, והשאר, בהם אני, נכנסנו". היו שמצאו פתרונות אחרים. ראסל מרידק, בן 23, וחברו ואהיד, בן 29, שניהם מבנגלדש, אומרים ששילמו למישהו כדי שיבריח אותם למלייה במכונית. בניגוד לגישה חסרת הדאגות של אונימארה, שניהם מודאגים מאוד מעתידם. הם מספרים שממשלת ספרד גירשה לאחרונה 52 מבני עמם שניסו להסתנן אל האיים הקנריים, והם חוששים שהם הבאים בתור.

"בבנגלדש אין עבודה, אין אוכל", אומר ואהיד באנגלית רצוצה. הוא ומרידק טוענים שחמישה מ-52 המהגרים שנשלחו בחזרה לבנגלדש התאבדו, ואחרים נפגעו קשה מאלימות המשטרה. "לחזור לבנגלדש זה כמו למות", אומר ואהיד.

שני הבנגלדשים ואונימארה מסודאן גרים כעת במחנה CETI, הנמצא עכשיו בפאתי העיר ומופעל על ידי הרשויות הספרדיות. "זה לא מחנה מעצר", אומר סנטד גונסאלס, מנהל המחנה, שנמצא כעת בתפוסה מלאה - 470 בני אדם. "הם חופשיים לצאת ולבוא בין שמונה בבוקר ל-11 בלילה, כל עוד הם מצייתים לחוקים בזמן שהם כאן. ב-CETI אנחנו נותנים להם מקום לישון, אנחנו מלמדים אותם ספרדית, כללי היגיינה וכיצד לתקשר עם האוכלוסייה הספרדית. הם מקבלים הדרכה כיצד לעבוד כעוזרי טבח ומנקי בתים, ואנחנו מעניקים זאת לכל המהגרים, בלי קשר לשאלה אם הם מגורשים או לא".

בכניסתם למחנה מקבלים המהגרים ערכה הכוללת בגדים חדשים, כפכפים, מגבות ושאר טובין, אבל סנטד גונסאלס מצהיר שהמחנה שלו "אינו מלון חמישה כוכבים. אין כאן פינוקים רבים. מה שהם מקבלים אלה הדברים הפשוטים הנחוצים להם". הוא מבטל טענות שהתנאים הטובים ב-CETI עלולים לעודד את בואם של מהגרים נוספים, שיימשכו אל ההבטחה של אוכל ומגורים חינם. "זוהי טעות לחשוב כך. מה שגורם לאנשים לבוא לכאן הן הבעיות שיש להם בבית, ואותן יש לפתור בנפרד. ברגע שהם כאן, חייבים להתייחס אליהם באנושיות".

פגישה לילית עם שומר המצודה

העיר מלייה. בכל יום נכנסים אליה 30 אלף מרוקאים בעלי אישור עבודה | צילום: אורי הלרמן
הרב ימין ביטון, הרב הראשי של הקהילה היהודית במלייה, מודאג. "אף תינוק יהודי לא נולד בקהילה במשך כל שנת 2007", אומר ביטון, יליד המקום, בעברית שלמד בזמן לימודיו בישיבה בלונדון. "כשהפכתי לרב הראשי לפני כעשרים שנה, מספרנו היה 1,600 איש, כעת הוא חצי מזה".

מ-14 בתי הכנסת שהיו פתוחים בעבר פועלים כעת רק שישה. לאחר שנים של מאבקים עם הרשויות המקומיות, אמור בית הספר היהודי להיפתח בסתיו, אולם ספק אם יהיו מספיק תלמידי כיתה א' שיצדיקו פתיחת כיתה חדשה בתחילת השנה. למרות המספרים המצטמצמים, הקהילה המגובשת שומרת על השפעה משמעותית בעיר, ובין חבריה יש פקידי ממשל מקומי בכירים, כמו גם אנשי עסקים ובעלי חנויות רבים בעיר.

"אנחנו משוכנעים שהיתה נוכחות יהודית במלייה מאז נוסדה העיר, אולם תיעוד ראשון של קיום הקהילה קיים במפקד של 1863", אומר משה מרציאנו, איש עסקים הדובר כמה שפות, שעובד גם בהנהלת בית הספר היהודי וגם כמדריך סיורי תיירים בבתי הכנסת. "ב-1904 היהודים שחיו כאן הזמינו יהודים אחרים ממרוקו, שסבלו מהמאבקים השבטיים באזור. ניתנה להם פיסת אדמה, שהפכה להיות השכונה היהודית, ורחובותיה נקראו על שם יפו, ירושלים, ציון ותל אביב".

בתקופה שבין מלחמות העולם שיגשגה הקהילה היהודית והגיעה לשיא גודלה - 6,000 בני אדם, שהיו חמישית מתושבי העיר. בתקופה זו הוקמו בתי כנסת מרשימים מכספים ששלחו בני הקהילה שהיגרו לוונצואלה והתעשרו שם. בית הכנסת המרכזי של העיר, "אור זרוח", נוסד ב-1922, וחזיתו נבנתה, כמו רבים מהבניינים המרכזיים של העיר, בסגנון המודרניסטה, שהתפרסם בזכות פועלו של האדריכל יליד ברצלונה, אנטוני גאודי.

לאחר 1948 התכווצה הקהילה במהירות, משום שיהודים רבים עלו לישראל, ואחרים

בשוק של מלייה. מרוקו אינה מכירה בריבונות הספרדית על המובלעת | צילום: גיל שפלר
המשיכו להגר לוונצואלה או עברו לגור במלאגה, מצדו השני של הים, בספרד גופא. "אני רוצה לעשות עלייה וללמוד בישיבת הר ציון בירושלים", אומר מואיז בן-חיים צ'וקרון, שומר לילה בן 23 במצודה מהמאה ה-16 של מלייה. בחצות וחצי מציג השומר היהודי את אוסף השירים בעברית שיש לו בטלפון הסלולרי, מרביתם שירים מזרחיים וחסידיים, אבל קצתם שירי היפ-הופ ישראליים. "אתה מזהה את השיר הזה?" הוא שואל, כשהטלפון שלו מנגן את "צאי אל החלון" של אייל גולן וצליליו מהדהדים בסמטאותיה המתפתלות של העיר העתיקה שמתחתינו. "לצעירים כאן במלייה אין מה לעשות", הוא מתלונן. "בשנה הבאה, אחרי שאסיים את האוניברסיטה, אעבור לישראל ואלמד עברית".

את רגשותיו של צ'וקרון חולקים רבים מחבריו שרוצים לעבור, מסיבות דתיות, או בגלל אפשרויות הקריירה המצומצמות. באופן כללי, אנטישמיות אינה גורם בהחלטתם להגר, והיא מוגבלת במלייה בעיקרה לצעירים הצועקים סיסמאות, במיוחד בזמנים שבהם מחריף הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקרה אחד מסוג זה, בזמן מלחמת לבנון השנייה, בוטל ביקור מתוכנן של שגריר ישראל בגלל מחאות של הקהילה המוסלמית.

אבל על פי רוב היחסים בין הקהילות הדתיות במלייה ידידותיים, למרות המתחים. בתצוגה של ערוצי התקשורת הפתוחים מארגן נשיא הקהילה היהודית, סלומון בן-זקן, בהתראה קצרה מפגש שבו נוכחים ראשי כל העדות. כל המשתתפים, הנאספים במשרדים אפופי עשן הסיגריות שבקומה החמישית של מלון בבעלות חבר הקהילה היהודית, מכירים זה את זה אישית, והשיחות נפתחות בסבב של התלוצצויות בטרם מתחילים לדון בעניינים רציניים יותר.

"אין בעיות בין שתי האמונות", אומר מנהיג הקהילה המוסלמית, עבד אל-רחום בן-יחיא. "יש לנו כבוד אחד לשני. נושא אחר, בכל מקרה, הוא הפוליטיקה. ישנם חילוקי דעות בין הקהילה המוסלמית לממשל, אבל אף אחד מהם אינו משפיע על הזכויות הדתיות של הקהילות. היהודים יכולים לשמור את השבת בדיוק כמו שהמוסלמים יכולים ללכת למסגד בימי שישי".

עסקי הברחות

נשים יהודיות ובנותיהן באטליז "כשר". הסלולרי מנגן שיר של אייל גולן | צילום: גיל שפלר
"הם הורגים אמריקאים במרוקו", מתבדח שוטר של הגוארדיה סיוויל ומצייר באצבעו קו דמיוני לרוחב גרונו, כשהוא מחזיר לי את הדרכון האמריקאי שלי בתחנת הגבול של מלייה. בצדו המרוקאי של הגבול מעכבים אותי כמה מאנשי משטרת הגבולות לתשאול. הם מתעניינים בעיסוקי ובסיבות לביקורי בארצם, כנראה מכיוון שהדרכון שלי הונפק בשגרירות האמריקאית בתל אביב. בעוד שאחד או שניים מהם מפגינים עוינות, מרבית השוטרים, במיוחד הצעירים שבהם, נראים מעוניינים יותר בשיחה עם זר ובתרגול האנגלית שבפיהם.

הכביש המוביל אל מעבר הגבול הומה מפעילות: פועלים נושאים שקים עצומים של חיטה, אורז וקוסקוס שיאכלו ברמדאן, שיחול בחודש הבא; גבר מאזן בלי מאמץ מקרר בגובה שלושה מטרים על אופניו הדקיקים, וקהל גברי בלבד לוגם תה עם נענע ומשחק דמקה במקבץ בתי הקפה הצופה אל הדרך המובילה לעיר הקרובה, נאדור.

"מרבית העסקים כאן מתמקדים בהברחות", אומר איסמעיל, בעליה של חנות בתוך שטח מלייה, המרוחקת כמה מטרים בלבד ממשרד המכס הספרדי. "הם (בעלי האזרחות המרוקאית) נושאים סחורה על גבם, או ממלאים בה ככל האפשר את מכוניותיהם במלייה, שם הסחורות זולות בשל פטורים ממס, וחוצים את הגבול. רבים משלמים למשטרת הגבולות המרוקאית כדי שתפנה מבטה לכיוון אחר".

בכל יום חוצים את הגבול ונכנסים למלייה 30 אלף מרוקאים בעלי אישור עבודה, ומקובל להניח ש-30 אלף נוספים חיים בעיר בלי אישור. לפי המפקד של 2004, המוסלמים מהווים 40 אחוז מתושבי העיר, והם צפויים להיות לרוב כבר ב-2011. בשביל כמה מהתושבים, זהו "איום דמוגרפי" מדאיג.

"לכולנו יש דירות בבעלותנו במלאגה ובמקומות אחרים בספרד, למקרה שיתעוררו בעיות", אומר איש עסקים מקומי, המבקש ששמו לא יוזכר. "את התנהגותם (של המוסלמים) אי אפשר לחזות, במיוחד הצעירים, שבקרבם גוברת הפופולריות של האיסלאם הרדיקלי". ראש הקהילה המוסלמית דוחה את הביקורת, ואומר שמצפים מהם "להיות יותר קתולים מהאפיפיור. המוסלמים של מלייה מכבדים את שלטון החוק", מכריז בן-יחיא.

יש ספרדים החוששים מפני שאיפתם של מוסלמים תושבי העיר להסתפח למרוקו, שממשלתה מסרבת להכיר בריבונות הספרדית על מלייה ועל המובלעת השנייה, סאוטה, הנמצאת במרחק 400 קילומטרים מערבה ממנה. "ישנם רק מוסלמים מעטים כאן שתומכים בהסתפחות למרוקו", אומר חואן לופס, בן 54, יליד מלייה שבא לביקור מברצלונה, מקום מגוריו הנוכחי. "רובם לא תומכים בזה בשל ההטבות המוענקות להם בזכות היותם חלק מספרד. מלבד זאת, רוב המוסלמים כאן הם ברברים, ואין להם אהבה גדולה לרשויות המרוקאיות דוברות הערבית".

מאחורי שולחנו בקומה העליונה של המוזיאון העירוני, מנהל המוזיאון סימון בן גיגי, כיפה לראשו, אומר גם הוא שאין הוא חושש מהגידול באוכלוסייה המוסלמית במלייה. "המוסלמים כאן נאמנים לספרד, ודבר משמעותי לא ישתנה כשהם יהפכו לרוב", אומר בן גיגי בביטחון.

המוזיאון שוכן במבנה שהיה בעבר כנסייה, וקירותיו מלאים בתצוגות המעידות על פניה המשתנים של העיר לאורך ההיסטוריה, מהפניקים, שהקימו לראשונה התיישבות באזור במאה השישית לפני הספירה, דרך הרומאים, הוונדאלים, הוויזיגותים, המוסלמים והספרדים. משרדו של בן גיגי מעוטר בסמלי אמונתו והלאום שלו: תמונה של משפחתו בביקור בכותל המערבי בירושלים ניצבת על שולחנו, בעוד שהדגל הספרדי תלוי ברקע.

"אולי", הוסיף, בטרם ענה לשיחה בטלפון הסלולרי שלו, שמצלצל לצליליה של "התקווה", "במקום שיחגגו את חג המולד, אנשים רבים יותר במלייה חוגגים את הרמדאן. אולם בכל מקרה, בשבילי הדבר לא משנה".*



מהגרים אפריקאים מחכים ליד מחנה המעבר (CETI) במלייה. אחדים קופצים מעל לגדר, אחרים משלמים לנהג כדי שיבריח אותם דרך הגבול במכונית | צילום: רויטרס


חיילים ספרדים מסיירים לאורך גדר ההפרדה. חוזקה והוגבהה ב-2005, לאחר שנפרצה על ידי מאות מהגרים | צילום: אי-פי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו