בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל ניצחון מזדהם בחוסר הגינות

תגובות

חיילי סלמיס, מאת חוויאר סרקס, תירגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, הוצאת כרמל, 2007, 229 עמודים

"חיילי סלמיס" הוא ספר יוצא דופן: זה רומאן פוליטי, אבל העמדה הפוליטית שלו אינה מפורשת וברורה. הסופר בחר להתמקד בדמותו של פאשיסט מוצהר, שביקש להשליט בספרד הרפובליקנית שלטון דמוי זה של מוסוליני, ולפי הספר אף שימש שר במשטרו של פרנקו. אולם אין זה גם ספר היסטורי, אלא ספר המציג סימני שאלה אחדים על מהימנות הנראטיב ההיסטורי. גם אין זה ספר תיעודי, הגם שנקודת המוצא שלו בכתבה בעיתון. זה רומאן לכל דבר, רומאן מקורי במבנה שלו ועמוק בתובנותיו.

גיבור הספר, הבנוי כטריפטיך, הוא רפאל סנצ'ס מסס (1894-1966), סופר ספרדי - המחבר מגדיר אותו בהיסוס-מה כסופר טוב - ואחד ממייסדי הפלנגה הספרדית. עניינו של חוויאר סרקס בדמות זו מתעוררת כאשר נשלח מטעם העיתון שלו לראיין את בנו של מסס, סופר אף הוא, שלא שש לשתף פעולה ובכל זאת סיפר לסרקס את סיפור ההוצאה להורג של אביו, בסוף מלחמת האזרחים, שבדרך נס או בדרך מקרה או במכוון, לא יצאה אל הפועל.

מסס מועמד להוצאה להורג, והוא בורח ברגע האחרון ומתחבא בשוחה ביער. "הוא שמע את נביחות הכלבים ואת היריות ואת קולות אנשי המיליציה שחיפשו אותו, בידיעה שאינם יכולים להרשות לעצמם להפסיד זמן יקר בחיפושים אחריו, מפני שהפרנקיסטים כבר מזנבים בנחשוליהם. באיזשהו רגע שמע אבי רחש ענפים מאחוריו, הוא הסתובב וראה איש מיליציה מסתכל עליו. נשמעה אז צעקה: 'הוא שם?' אבי סיפר שאיש המיליציה הוסיף להסתכל עליו עוד כמה שניות ולאחר מכן, בלי להסיר ממנו את מבטו, צעק: 'אין כאן אף אחד' נפנה לאחור והסתלק". מסס הסתתר באזור ונעזר בבחורים מכפר סמוך שהגנו עליו והאכילו אותו. מסס כינה אותם בשם "חברי היער" וסופו שניצל - אף שרקח שירה פטריוטית אלימה של הקרבה וקריאות קרב, שהציתה את דמיונם של מאות אלפי צעירים ושילחה אותם אל בית המטבחיים ואף שהוא, כותב סרקס, "נושא באחריות רבה יותר לניצחון הצבאות הפרנקיסטיים מאשר כל התמרונים הצבאיים העלובים של אותו גנרל בן המאה התשע-עשרה".

חוויאר סרקס מוצא עניין בסיפור הזה ובמלחמת האזרחים, שעליה ידע עד אז מעט. אותו זמן נעשה אופנתי בספרד לטהר את שמם של סופרים פאשיסטיים והתעורר ויכוח בשאלה אם אדם נאלח יכול להיות סופר מצוין; דובר על כך שהפאשיסטים נחלו ניצחון במלחמה אך נחלו מפלה בתולדות הספרות. מכאן ואילך מתחילה להתגלגל חקירתו של סרקס את נסיבות הצלתו של מסס, אולי מתוך איזו רמיזה לכך שלא ראוי היה להשאירו בחיים, הגם שאלה שסייעו לו בכך יצאו נשכרים; אלמלא כן היו נמקים בכלא, ואולי מוצאים להורג, כתומכים ברפובליקה. אחת השאלות שעולות בספר היא הניסיון של סרקס עצמו לטהר את שמו של מסס, שכנראה התאכזב מן הצורה שלבש שלטונו של פרנקו, בניגוד לחזון שנשא בלבו. סרקס מעיר שמסס יכול היה לקלוט את התרעומת ואווירת החשדות שהעיר פרנקו בקרב המנצחים, אבל לא רצה לקולטה. בהערה מסגירה כותב סרקס ש"מטהרי שמו של סופר טוב טיהרו בעצם את שמם שלהם כסופרים". האין אמירה זו נסבה עליו עצמו?

אם מסס הוא גיבור הספר, אין דמותו לובשת עור ובשר. הוא נשאר המנהיג והאידיאולוג שברח על נפשו והצליח להישאר בחיים ולהשתלב במשטר החדש. אין יודעים עליו מאומה כאדם, אם כי נרמז שהיה פחדן. מסס כאדם אינו מעניין את סרקס; מעניין אותו הרקע של מלחמת האזרחים, ועל כן ההתייחסות לדמויות, להוציא אחת, נותרת לא אישית. חיפוש האמת נבנה בשלושה פרקים. הפרק הראשון "חברי היער" חוקר את השאלה מי היו מציליו של סרקס, והאם יש אמת בסיפור על אותם אנשים מסתוריים שהחביאו אותו ונתנו לו אוכל. החלק השני נקרא "חיילי סלמיס", ובשם הספר נערכת הקבלה בין קרב סלמיס המפורסם שבו הביסו היוונים את הפרסים והצילו את מולדתם, לבין מלחמת האזרחים שבסיועה הצילה, כביכול, הפלנגה את המולדת.

בחלק זה מפתח הסופר את הסיפור הבסיסי, והולך ומתברר חלקו של מסס בהרג ברוטלי. על כך מעיר המחבר: "ייתכן שבינו לבין עצמו היה סבור כי כל ניצחון מזדהם ממילא בחוסר הגינות". מסס הוליך את עצמו לאבדון כסופר כי במולדת שעזר לבנות "אפשר היה לחיות, אבל לא לכתוב, משום שהכתיבה והשובע אינם יכולים להתקיים בצוותא" (עמ' 145).

החלק השלישי מרים את כל הספר ומעניק לו כנפיים. הוא נקרא "פגישה בסטוקטון" והוא סיפור יפהפה שמבקש לענות על השאלה, מי היה אותו איש מיליציה שהביט במסס ולא הרגו. הדמיון הרומנטי מבקש להשיב עליה, אבל האיפוק וההימנעות מקיטש סנטימנטלי היאים לספרות דוחים את התשובה המאווה. ב"פגישה בסטוקטון" מעמיד סרקס דמויות רבות חיות, מעניינות ומקסימות. האחת היא דמותו של סופר גולה מצ'ילה והשנייה היא חברו מירליס, לוחם בפאשיזם שברח כרבים אחרים לצרפת בסוף המלחמה, הושלך למחנה ריכוז צרפתי, שהתנאים בו היו תת-אנושיים, ו"שמונים אלף פליטים ספרדים ציפו שם לסוף הגיהנום" (עמ' 163). חלקם הועברו למחנה הריכוז גורס ושולחו אחר כך למטהאוזן. הסופר הצ'יליאני מספר לסרקס את סיפורו של מירליס, שלא הפסיק להילחם, כי כדי להציל את נפשו התנדב ללגיון הזרים ועשה את מלחמת העולם השנייה במדבר המערבי ובפלישה לנורמנדי וכל חייו לא היו אלא מלחמה אחת ארוכה. מכיוון שהנסיבות מתאימות, בטוח סרקס שהחייל שלא ירה במסס למוות הוא מירליס ויוצא לחפש אחריו. החלק השלישי מגולל סיפור מרתק.

כדאי וגם מומלץ לקרוא את הספר ולו בשל סיפורו של מירליס. יחסי הספרות והפוליטיקה עומדים במרכז הספר רב העלילות הזה. מי שקרא את ספריו של חוליו ליאמסרס על אותה תקופה בל יצפה כאן לכתיבה דומה. ליאמסרס הוא מספר-משורר שאין דומה לו, וסרקס הוא פרוזאיקון פרוזאי ויבש. אבל ספרו מעורר התרגשות בגלל הסוגיות שהוא מטפל בהן והדמות הנהדרת והמרגשת של מירליס. תרגומו של רמי סערי מצוין כרגיל.



חוויאר סרקס. הפאשיסטים ניצחו במלחמה אך הפסידו בספרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו