בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה לא לנסות את ה"לא"?

כיוון שלימודי הספרות אצלנו הולכים ומשתקעים יותר ויותר בספרות גרועה ("זה מה שהסטודנטים רוצים"), ספק אם יש סיכוי כלשהו ללמוד ספרות באמצעות היידגר

תגובות

מרטין היידגר, מאת טימותי קלרק, תירגם מאנגלית יאיר אור, הוצאת רסלינג, 2007, 244 עמודים

בגלל היותו נאצי בשנות השלושים, נאסרה על מרטין היידגר, אחרי מלחמת העולם השנייה, ההוראה באוניברסיטה (רק עד 1951 החזיק האיסור הזה מעמד). באותה תקופה עלו אליו רבים לרגל, גם המשורר פאול צלאן. בעיקר חביב היה באותה תקופה על משמרת חדשה של הוגים צרפתים (שבלעדיהם אי אפשר היום לקרוא או ללמוד פילוסופיה). נחוש להפגיש את ז'אק לקאן עם הפילוסוף הגרמני, גילה, אי אז, ב-1950, הפילוסוף ז'אן בופרה (Beaufret), ללקאן, ידיד ומטפל: "לפני יומיים-שלושה הייתי בפרייבורג, בביתו של היידגר, והוא דיבר אתי עליך". נחפז לקאן לפרייבורג כדי להיפגש עם הפילוסוף. מניחים שהשניים נאלצו לדבר יוונית קלאסית, משום שלקאן (אשר תירגם את "לוגוס" של היידגר לצרפתית) לא הצליח להתבטא בגרמנית, ואילו הפילוסוף המתבודד - אדיש גם לפסיכואנליזה - לא ידע כלל צרפתית, והעיקר: מעולם לא שמע על לקאן. חמש שנים אחר כך, באוגוסט 1955, נפגשו השניים שוב, ולקאן, אולי במין נקמה קטנה, הסיע את היידגר במכוניתו לאחד המפגשים החגיגיים לכבודו, ונהג במהירות מפחידה. היידגר, היה זה ביקורו הראשון בצרפת, ישב אדיש, אבל פראו היידגר, במושב האחורי, לא הפסיקה לגנוח בגרמנית, ומדאם לקאן, אף היא במושב האחורי, מסרה בצרפתית את התלונות לבעלה שליד ההגה. הבעל עוד הגביר את המהירות וכך היה גם בדרך חזרה: היידגר שמר על דומיה אדישה, אשתו מחתה בקול מתגבר, ולקאן נתן עוד גז.

את הכנס בצרפת אירגנו מיודענו בופרה (שהצטרף למחתרת הצרפתית בשלב מוקדם מאוד של הכיבוש) וקוסטאס אקסלוס היווני, שנידון למוות בארצו בזמן המלחמה בשל השתתפותו במאבק המזוין נגד הכיבוש. היידגר נפגש באותו כנס גם עם לוסיין גולדמן, עם פול ריקר ועם מוריס דה קאדיאק. הביוגרפית של לקאן מציינת, במעין פרשנות, כי מרלו-פונטי וסארטר לא השתתפו בכנס, משום שלא היו לוחמי מחתרת של ממש, ובעצם רק מי שבאמת היו ברזיסטנס התגברו על הדחייה מהיידגר. נו.

יותר מיובל שנים אחרי הכנס ההוא כתב אלן באדיו (בספר שראה אור לא מכבר) על שלושת הקשרים העיקריים בין לקאן להיידגר: ההדחקה (שאצל היידגר נידונה כשכחה ואמת), "האחד" (שאצל לקאן נידון כ"שם האב"), וה"היות בשביל המוות". אכן, קשה לחשוב היום על פילוסופיה בלי הצמד הזה: האחד, אם תרצו, הפילוסוף האנטי-מודרני, והאחר אנטי-פילוסוף (כמו שבאדיו מכנה אותו בהערצה) שהשפיע רבות כל כך על החשיבה הפוסט-מודרנית. האחד רציני ומשעמם עד מוות, מתבודד נפוח מן הכפר הגרמני; האחר לוליין אינטלקטואלי, גורו צבעוני, טס במכונית מפוארת ברחובות פאריס. אי אפשר לחשוב על מה שבאדיו כינה "האירוע הפילוסופי הצרפתי" במחצית השנייה של המאה העשרים, בלא היידגר, ואי אפשר לחשוב על פילוסופיה במחצית המאה הזאת בלי "האירוע הצרפתי". חשוב גם לומר כי שתי הדמויות המרכזיות ב"איתחול" הזה של היידגר-בצרפת - האיתחול שאי אפשר לחשוב עוד על הפילוסופיה המערבית בלעדיו - היו שני יהודים, אשכנזי, עמנואל לוינס ופרענק, ז'אק דרידה. באמת אי אפשר ללמד עוד פילוסופיה, בלי ההתערבות ההיידגריאנית, ובעיקר בלי התיווך של דרידה, למגינת לבם של כל מי שהשקיעו אצלנו את כל אונם, אי אז בשנות השבעים, ב"פילוסופיה של הלשון".

לא עברו הנאצי של היידגר הטריד את הקהילה הפילוסופית האנגלו-סקסית (כולל זו הישראלית) עד שנות התשעים, אלא ה"ספרותיות" של כתיבתו, עמימותה, התעקשותו לפרק את מה שהיה ברור "מאז ומעולם". הכל צריך לעבור פירוק, דקונסטרוקציה.

הספר שלפנינו, בתרגום מעולה, כתוב בבהירות אנגלית - כולל סיכומים בנוסח "יהיה למבחן" - והוא מייחד את רוב פרקיו לעיסוק של היידגר בספרות. כיוון שלימודי הספרות אצלנו הולכים ומשתקעים יותר ויותר בספרות גרועה ("זה מה שהסטודנטים רוצים"), ספק אם יש סיכוי כלשהו ללמוד ספרות באמצעות היידגר. אבל המפגש עם הספרות כיקום שבו יש סיכוי לראות את ה"יש" כשאינו מוסתר, אינו נשלט בידי "השכל המחפש אובייקט", המפגש הזה איננו שולי בפילוסופיה של היידגר. לפיכך, אני מניח שהספר הזה יעסיק בעיקר את מי שיבקשו בכל זאת להתעניין בו כספר על פילוסופיה.

אני מצטט מספר מאמרים מאת היידגר - בתרגום אדם טננבאום - פיסקה היכולה, לטעמי, להסביר עד כמה חשובה יצירת האמנות לפילוסופיה הזאת: "הניתן, אם כן, לפגוע בשלטון ה'לוגיקה'? האין השכל בעצם האדון בשאלה זו על אודות האין? הרי רק בעזרתו אנו יכולים להגדיר את האין ולהציבו כבעיה, ולא כבעיה המאכלת את עצמה. כי האין הוא שלילה של כוליות היש, הוא לחלוטין הלא-יש. בהזדמנות זו הרינו כוללים את האין בתוך האפיון הנעלה ביותר של השלילי, ועל כן של הנשלל. אך בהתאם לתורתה השלטת והבלתי-מעורערת של ה'לוגיקה', שלילה היא פעולה מסוימת של השכל. כיצד זה אפוא, שבשאלה על אודות האין או אפילו בשאלות ניתנות לתחקור, ברצוננו להדיח את השכל?... האם האין ישנו רק מפני שישנו הלא, כלומר השלילה?"

הנה הקושי הראשון בתרגום השפות ש"מוצאן ביוון" (על פי הפנטסיה המערבית של היידגר), is, ist, etre לעברית. היש הזה, הישות, הישים, ההיות, ההוויה - כל מה שהתמצה בעברית עתיקה כמעט רק בשם המפורש, נוכח כעניין מובנה בכל השפות האירופיות, כך שהטענות על הנוכחות הזאת, לעומת הצורך להתרכז באין, אינן נשמעות כל כך קשות לאוזן. מכל מקום, מה יותר ראוי משירה, שירה גדולה - שירה שאין לה תימטיקה, ו"אופוזיציות בינאריות" ו"תוכן מול צורה", וכמובן "מה רצה המשורר להגיד?" - מה ראוי יותר ממנה להתפעמות, או להיפערות, אל מול היש, שהשיח המערבי למד לזהותו עם אובייקט ניתן להשתלטות? שירה אי אפשר, אפילו אם לומדים אותה "על פה", להיות לבעליה (הנה הקושי השני בתרגום המערבית לעברית, איך מופיע to have, haben כפעולה בעברית?) אי אפשר להכילה, להקיפה, בקיצור אי אפשר להשתלט עליה, כדרך שנוהגים בלימודי הספרות, בעיקר באינטרפרטציה.

קלרק קורא לעיסוק הספרותי של היידגר "הבנה לא מנכסת של הפואטי". העיקר הוא שכאן עולה ערכו של הנשלל - מה שאיננו קיים, לא רק בטקסט (המניח תמיד קיום מדומה של עולם מעבר לו), אלא אפילו מה שהשכל הצליח למזלנו לא-לתפוס, לא-לספוג, לא לבעול, מה שנשאר מחוץ למוכר, מחוץ למשמעויות המילוניות של הלשון, מחוץ לכל מה שהורו לנו מאז הילדות ומאז שהלטינית החליפה את היוונית, ומאז אפלטון.

זה גם ההקשר שבו מנסה היידגר לחלץ את יצירת הספרות מהמלכודת המימטית שלה. קלרק כותב: "הבנת האמנות כחיקוי, מימזיס, השקפה שנוצרה ביוון העתיקה, היא עזה עד כדי כך שכמעט לא ניתן לחשוב על אמנות, ובייחוד על הספרות, בלעדיה". חלק מרכזי מהדיון של היידגר מוקדש לקריאה בהלדרלין. כאן יש לקוראי העברית נכס חשוב, היכול להקל עליהם: תרגומיו הנהדרים של שמעון זנדבנק לשירת הלדרלין.

האם המנגנון האקדמי העצום, המפיק אלפי ספרים, רבבות סטודנטים, חלקם ילמדו מאות אלפי תלמידי תיכון, האם המנגנון הזה כשיר להשתאות מול האין, מעבר לז'רגון ולאופנות? ספק רב. הרי התרבות ניצבת, יותר ויותר, לא על אמת כאי-הסתרה, אלא על אמת של ביצורים כבדים, התאמת עובדות ללשון, "פתרון בעיות", "השתלטות על אובייקטים" - זה המפגש האמיתי בין מומחי היי-טק, קפיטליסטים, אנשי צבא ופרשני כדורגל. מצד שני, מה כבר אפשר להפסיד, כמו שאמר הרשל'ה מאוסטרופול, את ה"לא" כבר קיבלנו. או אולי צריך לשנות את הבדיחה: את ה"כן" כבר קיבלנו. למה לא לנסות את ה"לא"?



מרטין היידגר. קשה לחשוב היום על פילוסופיה בלי הצמד היידגר-לקאן

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו