שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פתאום כבו כל האורות

סיפור גנוז בשקית ניילון, המתפרסם כאן בראשונה במלאות שלושים שנה למותה של תרצה אתר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירה סתיו

לפני שלושים שנה, ב-7 בספטמבר 1977, נפלה תרצה אתר אל מותה מחלון דירתה שבקומה השישית. בת שלושים ושש היתה במותה. המשוררת, המתרגמת וסופרת הילדים, שפירסמה ארבעה ספרי שירה ושבעה ספרי ילדים, ותירגמה למעלה משלושים מחזות - נזכרת בעיקר כבתו של נתן אלתרמן. גם הביקורת המועטה מאוד שנכתבה על שירתה נטתה, כמעט כולה, לראות בה אפיגונית של אלתרמן, כמו מעולם לא מצאה לה לשון אוטונומית. אמנם, לכל אורך יצירתה שיריה עמוסים בפניות אל אביה, בהתייחסויות ליצירתו ובציטוטים משיריו, וגם בשיבה מתמדת אל מצבי היסוד ואל הסמלים המרכזיים המרכיבים את עולמו הפואטי.

אלא שזו תמונה מטעה. הגיע הזמן לראות שהשירה שלה מציגה התמודדות בין-דורית עם אחד המשוררים החזקים ביותר שידעה השירה העברית. בעיקרה היא דיאלוג ממושך עם אלתרמן האיש ועם הפואטיקה שלו, דיאלוג שיש בו קווים אירוניים וביקורתיים רבים. במסגרת דור משוררי שנות השישים בשירה העברית, שיריה הם תגובה מרתקת ומיוחדת במינה לדור משוררי המודרניזם העברי, ובראשם אביה. לשונה המלאה בצפיפות ביטויים שאולים משירת אלתרמן מתכתבת עם שיריו הקאנוניים בהתכתבות סמויה וכמו כותבת אותם מחדש, באופן המהפך את משמעותם המקובלת ואת דימויו של אלתרמן כאב וכמשורר.

במוסד אלתרמן שבאוניברסיטת תל-אביב, בשני ארגזי קרטון קטנים, מונח עזבונה של תרצה אתר: כתבי היד של ספריה, פתקאות, טיוטות שירים, קטעי עיתונות וצילומים. הימצאותם שם, במוסד ובארכיון המוקדש לאביה, אינה אלא איור נוסף לאופן שבו היא נתפשת עד היום - כילדתו - ולאופן שבו מובנת יצירתה - כעצם מעצמותיו. ביקרתי שם פעמים אחדות, במסגרת מחקרי על אבות ובנות בשירה העברית בשנות השישים, שפרק נכבד ממנו מוקדש לשירתה של תרצה אתר ולזיקתה לשירת אלתרמן. בין כתבי היד מצאתי צרור דפים בשקית ניילון, עם הכותרת: "פתאום כבו כל האורות: פרקי פרוזה". בצרור שמונה סיפורים קצרים, מקצתם קצרצרים ממש, סיפורים יפהפיים שמעולם לא ראו אור, כתובים פרוזה לירית ותמציתית. אלו הן ללא ספק טיוטות שלא נשלמו, שכן הדפים רצופים בסימונים ותיקונים בכתב ידה של אתר, ואולם די בטיוטות אלה לגלות את כשרונה ואת מקוריותה ככותבת, את ההומור הדק ואת הכאב החבויים בקולה. רוב הסיפורים נכתבו, להערכתי, בשנות השבעים. לצד קטעים בדיוניים, אתר מגוללת בהם זיכרונות משנות ילדותה, מלימודי המשחק בניו יורק, עת התגוררה שם פרק זמן קצר עם בעלה הראשון, עודד קוטלר, ומחייה כאם. בכל הטקסטים מורגשת אותה מצוקה נפשית עמוקה המפעפעת מתחת להתרחשויות היומיומיות ביותר.

בסיפור שלפנינו, נטול הכותרת, עוברת המספרת דרך שורה של מפגשים עם דמויות ועם אובייקטים המשקפים בעיניה את בבואתה במראות ישרות או מהופכות. מצד אחד, הילד החרד שמא אינו אמיתי; האשה התופרת ובוכה (שכמו נלקחה היישר משירו של אלתרמן "אמהות שרות"); התינוק הטובע; האיש הקבור בשלג; האונייה הנשרפת; הילד שקשה עליו מגעו של הזולת - כל אלה בנויים כחדר-מראות המסגיר את סבלה של המספרת בה בשעה שהוא מעצים אותו עד ללא נשוא. מצד שני, האב בעל ההילוך השגיא; הבעל החבוש במסיכת עיתון; הנערה המטפלת בתינוק - אלה חולפים על פניה כתזכורת צורבת למה שלעולם לא תוכל להיות, לארץ שבשעריה לא תבוא. סגנון הכתיבה המקוטע, המפוצל, מציג טקסט קרוע, המחורר כולו בכאב שאין לו ביטוי.

תודה מעומק הלב לנתן סלור, בנה של תרצה אתר, על ההיתר לפרסם את הסיפור, ולרפי אילן, מנהל מוסד אלתרמן.

1.

בחנות העוגות צפיפות רבה. יום ה' בשבוע. הכל קונים ומתכננים תכנוני הארחה. קניתי עוגת משמש. בתי ואני אוהבות עוגת משמש. בעלי אינו בררן. בני הקטן אינו אוכל עוגות כלל. לפעמים עוגת שיש, שחור-לבן. הוא מביט בעוגה, באוכלו, ואומר פתאום:

- אמא, אני אמיתי?

השאלה מפחידה. תמיד שאלות מפחידות. ושאלות מפי ילדים, על אחת כמה וכמה.

- בוודאי שאתה אמיתי.

- ואת?

- גם אני. כולנו. כל המשפחה.

- רק המשפחה שלנו?

- לא. כל המשפחות.

- ולמי שאין משפחה?

- גם הוא אמיתי.

- וחיה?

- אמיתית.

- וצעצוע?

- הוא צעצוע אמיתי. אבל הוא לא חי.

- מה זה חי?

- נושם. מרגיש. שכואב לו. שנעים לו. פעם כך, פעם כך. ככה.

- העוגה היתה אמיתית?

- זאת שאכלת עכשיו? כן.

- אז כאב לה?

- לא. כי היא הרי לא חיה. היא עוגה.

- ותרנגולת?

- קודם היא מתה. אחר כך אוכלים אותה.

- וכשאריה אוכל איילה?

- כואב לאיילה.

- למה?

אני כבר על סף דמעות.

- בחיים זה ככה (פתגם פולני עתיק). לאחד כואב והשני רעב והרעב אוכל את השני, ככה זה בחיים, לפעמים. לא תמיד. ועכשיו לך לחדר לשחק, אני עייפה.

- - -

לאחר שקניתי את עוגת המשמש הלכתי אל קיוסק העיתונים. משם לחנות הבשר והביתה במונית.

2.

העיר שלנו מרובעת. שלטים בכל פינה. הכל ממהרים. תמיד יש מישהו שדומה לאבא. שיבה נהדרת. צפופה. רכה. מעיל בד כחול. תיק שחור ביד. ממהר ככולם. רק צעדיו שונים ומיוחדים. מעין דהרה מופלאה שכזאת. משהו שגיא.

זה היה אבא שלי כשהיה מהלך.

בנוגע לאותה התאבדות שאירעה לפני עשר שנים(1), אוסיף רק ואומר שהכל הסתיים בטוב, כפי שמתברר מאליו למראה הכתוב כאן. הסברים מיותרים. הסוף בפעם אחרת. לא מוכרחים תמיד על פי הזמנה. אני כפייתית, אך אין צורך להגזים. המוות יהיה פתאומי ורחוק, כמו אצל כולם. אני מקווה שלא יכאב. הגבורה אינה נמנית על תכונותי.

בעלי כבר היה בבית כשחזרתי עם העוף והעוגה. הילדים, טרם. רציתי לומר שרע לי שוב. אבל קשה לומר לו. הוא לא אוהב. מסתגר. הייתי אומרת שכמעט נתקף בחילה. גיבור אמיתי. מה לו ולאין-אונים היומיומי הזה שלי. שנים סעד אותי בחוליי. עכשיו מוכרחים להמשיך וזהו.

סיפרתי לו קצת על האשה. זאת שישבה על ספסל האבן ליד הים ובכתה בקול משוגע. היא תפרה, כשבכתה. הוא המשיך לקרוא בעיתון הערב. כשניסיתי לעזור לה, אמרה: תמיד כשמחכים, תופרים, אין דבר גברת ילדה.

הים היה כל כך עצוב ואלוהי מולה. היא היתה מבוגרת ומכוערת מכדי להיות פיוטית או ענוגה. אמרה שהחבר שלה נסע ולא ישוב אף פעם, אבל על כל צרה שלא תבוא, היא תופרת לו מעיל חורפי מצמר גמלים. אחר כך סיפרה משהו על תינוק שטבע בנהר ועל איש שהיה מת ושכב בדשא כשהיה מת, והדשא היה לבן ומלא בוץ, כי הוא היה שלג ולא דשא. אולי תלכי הביתה עכשיו? שאלתי, מתחננת. רציתי ללכת בעצמי ואני רחמנית, אך מאוד לא מעשית והשעון תמיד דוחק בי.

היא שתקה רגע ארוך ולבסוף סיכמה:

- הרי לא יכולתי להשאיר אותו אצל שכנה. הוא היה טובע בין כה וכה.

הסכמתי אתה מיד.

נערה חלפה מנגד והיטיבה מוצץ מעוקם, ענקי, בפיו של תינוק שמן.

- את רואה? את רואה? אמרה התופרת המחכה בהתנצחות וסוף סוף קמה ללכת.

בעלי ממשיך לקרוא בעיתון הערב. משהו על מדינות הגוש השלישי, או בדומה לזה. בעלי מאוד מתעניין בפוליטיקה.

זכרתי איך פעם היה הכל אחרת. הלילות היו יורדים כחתף ועמם הפחד הגדול. הרחובות היו מתמלאים במהירות ואחר כך מתרוקנים לאט. היינו הולכים לפעמים אל שפת הים. כך, להביט ולהירגע, היה אומר בעלי שטרם היה בעלי. את פשוט מוכרחה להירגע. אנשים נרגעים. אני אוהבת כשהוא מדבר אלי. הוא מדבר מעט, ואולי משום כך.

3.

אחר כך, כשפחדתי, היה הכל זהיר ורעדן. הסמטאות שמעבר לחומה היו מתחילות לרוץ ולרדוף זו את זו כעופות רבים. פה ושם קול קורא בשמי בקול צווחה. הפינות שמעברי פשוט המו מאדם. כולם היו שם. צפופים ונרגשים לומר לי משהו. נדחקו. דחפו. נגעו בי, על פי רוב בעורף. איזה שיגעון, אמר הוא, והחזיק בי בכל כוחו. איזו מסכנה אחת שכמותך. הזכרתי לו איך פחדתי בילדותי כשנשרפה האונייה(2). שטויות, זה לא בגלל זה, אמר. האונייה היתה אונייה ואת אשה צעירה. איש לא שורף אותך ואיש לא רוצה לשרוף אותך, הוסיף ואמר ללא שהיה ממושכת. הוא צדק, כמובן. הוא תמיד צדק.

ברגע זה המשיך לקרוא בעיתון על אודות הגוש השלישי ושפע היצורים המאכלסים אותו.

הרחוב של ליל האונייה היה מלא מיטות ומזרנים. המדרכה שליד בית הדואר כרעה ממש תחת עומס פחי המתכת שהיו מלאים עד גדותיהם באפר מלחש. האיש שנדחק אז מאחורינו, אמר: הביטו! שיחי-שושן בפחיות! וצחק. איש לא צחק עמדו.

כולם בודדים נורא, אמרתי פתאום לעיתון. אהה. המהם. הילדה צילצלה בדלת. אני רצה לגן לקחת את הילד, אמרתי וקמתי ללכת.

מן המדרכה שמנגד ראיתי את בני בן הארבע גורר מריצה אדומה ובה שלוש ילדות בהירות שיער. שלושתן: נתן! נתן! אמא שלך באה לקחת אותך!

והוא כבר בשער.

בדרך הביתה:

- אמא, כל הזמן כל מיני ילדים נגעו בי.

- אה.

- וגם כל מיני דברים נגעו בי. והמון דברים נפלו עלי וגם קופסה גדולה וכבדה וירד לי דם מהפה.

- אה.

- הייתי עצוב ורציתי אותך, אמא.

- אה.

- אחר כך רקדו במעגל, ושמחתי מאוד.

- אני שמחה ששמחת ושרקדת, נתן. אתה יודע? כשאני כותבת בבית, אני כל הזמן חושבת עליך ומתגעגעת אליך.

- אל תרוץ לשם!

- אבל טרקטור!

- אבל שם כביש...!

4.

הילד כבר בזרועותי. הוא כבד. אני מתנשמת. משום מה רוצה לבכות. הרי לא קרה דבר. על גג הבית שמנגד, כביסה תופחת לרוח צהריים. חודש מאי. 1976.

(1) הכוונה לנסיון ההתאבדות שאירע עשר שנים לפני כתיבת טקסט זה בדירתה, בעוד אלתרמן עומד מן העבר השני של הדלת ומדבר על לבה. יורם קניוק מספר כי באותו לילה כתב אלתרמן את "שיר משמר", אולי השיר שאחראי יותר מכל טקסט אחר להיווצרות המיתוס של תרצה אתר.

(2) אירוע שריפת האונייה מוזכר באריכות בסיפור אחר בכתב היד, הקרוי "ליל האונייה", ובכמה מן הסיפורים האחרים. קרוב לוודאי שהכוונה להפגזת "אלטלנה" ביוני 1948. בסוף הסיפור ההוא, המתאר תגובה טראומטית לאירוע היסטורי, כותבת אתר: "הייתי בת שש ורבע. העונה היתה: אביב. התקופה - סף-מלחמה. חיים קשים יעברו עלי מעתה, ידעתי".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ