טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצירה מהבטן

האמניות הגדולות המעטות שצמחו כאן בדורות קודמים לא שילבו את הקריירה עם גידול ילדים. כיום אמניות ישראליות מצליחות רבות בחרו באמהות וממשיכות ליצור. לפעמים זה מתבטא באמנות: דגנית ברסט מושפעת מהחוויות של בנה ומהסרטים המצוירים החביבים עליו, והיצירות של סיגלית לנדאו פשוט גדלו מאז ההריון

תגובות

כשהיתה בהריון מתקדם ב-1984, הלכה מאיה כהן לוי במסדרונות בית הספר קלישר, שם לימדה. אמן בכיר שעבר לידה סינן לעברה: "את אמנית כבר לא תהיי". "הרגשתי נורא", נזכרת כהן לוי, "הוא בעצם אמר לי, 'את מחזיקה את ההרס שלך בבטן'. אבל זה גם חיזק אותי. הרגשתי שאני עושה מעשה, זו היתה אמירה".

כהן לוי היתה אז בין האמניות היחידות שהאמינו שאפשר להיות גם אמנית וגם אמא. נשים אמניות מהדורות שלפניה, שהצליחו בשדה האמנות, בחרו שלא להיות אמהות או שמסרו את ילדיהן לגידולם של אחרים. לאה ניקל מסרה את בתה לקיבוץ ונסעה ללימודים בפאריס, ההורים של אביבה אורי גידלו את בתה. בבתי הספר לאמנות כמעט לא היו נשים מורות, ודאי שלא אמניות שהן גם אמהות. הסביבה היתה גברית והמודלים להצלחה היו אמנים גברים, שאת ילדיהם גידלו נשותיהם בבית.

"פתאום היתה לי מין תובנה כזאת, שאם אין אף דמות כזאת בעולם, אם אין רפרנט, אז כדאי שאני אהיה רפרנט", אומרת כהן לוי. אך גם לה נדרשו כמה שנים להשתכנע שאפשר לעשות את שני הדברים. "ילדתי בגיל 30. לבעלי לקח עשר שנים לשכנע אותי לעשות ילדים. בדיעבד אני יודעת שהפנמתי נקודת מבט גברית. חשבתי אז שאני צריכה לבחור בין חיי משפחה לבין קריירה של אמנית".

מה היה מקור התפישה הזאת?

"פעלנו בתוך סביבה גברית, בתוך תרבות שמאמינה שהאמנים הגדולים הם גברים. לא משנה מה הדעות הפמיניסטיות שלך, בסוף את נשארת עם זה. הדרך להצליח היתה לאמץ את הגישה הזאת ולא להיות אמא. מי שרצתה להיכנס לשדה, היתה צריכה להיות כמותם".

הבנתי שהאמנות שלי עוסקת בחיים

מה שנראה עד לפני כמה שנים בלתי אפשרי, נהפך כיום למקובל יותר ויותר. הרבה אמניות נהפכו לאמהות וממשיכות ליצור: למשל, נועה צדקה, סיגלית לנדאו, חנה סהר, אפרת גל נור, מיכל הלפמן, אלונה פרידברג. את השינוי אפשר היה להרגיש היטב בטקס הענקת פרסי שר התרבות, שהתקיים לפני כמה חודשים במוזיאון פתח תקוה. הרבה מאוד ילדים קטנים, של הרבה אמניות ואמנים זוכי פרסים, התרוצצו שם. הם פתחו וטרקו את הדלת, חיפשו מה לעשות והקימו הרבה רעש. מראה כזה היה בלתי אפשרי לפני כעשור.

בין הזוכים היתה גם סיגלית לנדאו, בת 38, שהגיעה עם אמרי שעתה זה נולדה. אפשר לראות בלנדאו ציון דרך לשינוי שחל עם השנים - דווקא מפני שהיא ממשיכה לייצג בעיני רבים את האמן הטוטאלי, שמקדיש את חייו אך ורק ליצירה. "אני מאמינה שהתפישה שלי כאמנית טוטאלית היתה כיסוי, תירוץ לחוסר ההצלחה להקים זוגיות", אומרת לנדאו עתה. "כל פעם שזה לא הלך עם בן זוג, אמרתי לעצמי 'אני אמנית טוטאלית', ואלה קלישאות שמאוד עוזרות להתמודד כשלא הולך".

כשלמדת בבצלאל חשבת שתהיי הורה?

"היתה איזו מחשבה מעורפלת, אבל לא חשבתי שאני אעשה משהו אחר חוץ מלהיות אמנית. בערך בגיל 35 הבנתי שהאמנות שלי עוסקת בחיים. מתוך הוויה נשית של לחיות, לגדל, לאהוב, להיניק, לא מתוך אמנות שמדברת רק על אמנות ורק לאמנים ויש בה רק צבעים וצורות".

וזה משהו שהעשיר את החוויה של האמנות?

"אין לי עדיין פרספקטיווה. אני מקווה שכן. רק על ההריון אפשר לעשות עבודה שלמה. אני התנפחתי מאוד בזמן ההריון ועכשיו יצאו לי עבודות עצומות בגודלן, שלא נכנסות למכולה".

פחדת שההורות תפגע ביצירה שלך?

דגנית ברסט: "יכול להיות שהנשים במדרשה שימשו מודלים זו לזו, נוצרה סביבה חברתית כזאת, אולי מתוך הלהט של המחויבות; סוג של טוטאליות כזאת לא משאירה מקום"
תצלום: דודו בכר
"כן, אבל גם פחדתי מהמון דברים אחרים ואני לא יכולה לתת לפחדים שלי לעצור אותי או להרוג אותי. אני מנסה להתמודד עם כל הדברים שמריחים מפחד ואני מצליחה להמשיך".

זו היתה אפשרות שיכולת לחיות אתה?

"לא. אבל גם לא יכולתי להצטמצם לדבר אחד - להיות רק אמא או רק אמן בודד וטוטאלי. אז עכשיו יותר קשה".

השיחה עם לנדאו מתקיימת בשעה 23:00 כשהיא נמצאת בסטודיו, אחרי פגישה ולפני פגישה נוספת. היא נשמעה מותשת לאחר יום עבודה ארוך, לקראת תערוכה שתיפתח בנובמבר בברלין. אלה השעות שבהן היא חוזרת הביתה? "כן, אבל הרדמתי אותה בבית וחזרתי לסטודיו, ואני אהיה שם בבוקר כשהיא תפתח את העיניים. יש לי גם בן זוג תומך, שבלעדיו כל זה לא היה אפשרי".

יש לך רגשות אשם על סגנון החיים הזה?

"לילדה שלי יש את האמא הזאת ולא אמא אחרת. אני ממשיכה לנסוע הרבה, אפילו יותר ויותר. זה נורא קשה אבל גם אין ברירה. זה חייב להסתדר. זה הסיכון לעשות משהו שאתה לא בטוח שאתה יודע מהו. אני מתארת לעצמי שיש נשים שיכולות לעשות הפסקה. אני לא יכולתי. אחרי שלושה שבועות הייתי בסטודיו. לא יכולתי שלא להיות שם כי אחרת לא היה לי טוב".

ויש ויתורים בהחלטה הזאת?

"לא, זה ויתור נורא גדול לוותר על הורות. היום יש לי עוד סיבה לבוא הביתה".

גליה יהב: "צילום לוקח פחות זמן מציור, ואפשר לפנות לשירותיהם של אנשי מקצוע. אם אפשר לעשות אמנות ארבע שעות בלילה, אז אין שום סיבה שאמהות לא יהיו שותפות לזה"
תצלום: טלי שני
גם נורית דוד, מהדור של אמניות שנות ה-80 בארץ, רואה בטוטאליות של האמנות משהו שאולי מחפה על חסר. "אחותי אומרת לי לפעמים שהעובדה שלא הקמתי משפחה ושלא התחתנתי איכשהו קשורה לתחושת השליחות של להיות אמנית", היא אומרת. "זה נכון שנראה לי יותר יפה להיות אדם בודד מאשר עם משפחה, אבל אני לא בחרתי לא להיות אמא. זה יצא כך. אין לי צער על זה שאין לי ילדים, אבל העובדה שאין לי ילדים היא לא בגלל האמנות. אילו מצאתי שותף מתאים הייתי גם עושה ילדים. היום אני יכולה להגיד שאני שלמה עם איך שהדברים התגלגלו".

נורית דוד שייכת לדור של יוצרות שצמחו במדרשה וטופחו על ידי רפי לביא. כמוה, גם יוצרות אחרות - למשל, תמר גטר ויהודית לוין - לא הביאו לעולם ילדים. אלה שנהפכו לאמהות עשו זאת בגיל מאוחר למדי: מיכל נאמן ילדה את בנה, יונתן, כשהיתה בת קרוב ל-40. דגנית ברסט נהפכה לאמא לפני שבע שנים, בגיל 51, לאחר שבת זוגה ילדה את עומר. "זה נכון שבדור שלנו היינו צריכות להיות יותר גבריות והגוף איכשהו נדפק בתהליך הזה", אומרת דוד. "אני זוכרת שבמדרשה לא קיבלו יפה את נושא הנשיות. את המדרשה סיימנו עם שיער קצוץ, ג'ינס וחולצת עבודה. שכחנו שיש לנו גוף. זה פחות או יותר מה שקרה לי. האמנות הפכה להיות יותר מעניינת מהגוף".

"זו היתה חברה לא ארוטית", מסכימה ברסט. "רפי, אף על פי שהציור שלו חושני, היה בו משהו מאוד לא מיני באיזשהו אופן. אבל היו לזה עוד סממנים. למשל בתלבושות, שהיה בהן משהו נורא ענייני וצנוע. יכול להיות שהנשים שימשו מודלים זו לזו, נוצרה סביבה חברתית כזאת, אולי מתוך הלהט של המחויבות; סוג של טוטאליות כזאת לא משאירה מקום. אבל אם תסתכלי על ההיסטוריה של נשים באמנות, רובן לא חיו חיי משפחה נורמטיוויים, ואם כן אז בגיל יותר מאוחר. זה היה קשור לסוג של הקדשת החיים לאמנות, כמו נזירים שמקדישים את עצמם לעבודת האלוהים - וזה כן משהו שספגנו מרפי ומהסביבה".

ולמה את בחרת לא להביא לעולם ילד?

"חלק מזה היה גם כדי לשמור על עצמי ולדעת את המגבלות שלי. יש עניין של כוחות נפשיים, יש משהו מאוד תובעני בילדים ומאוד תובעני באמנות".

ויש לזה השפעה?

"גיליתי שכן, אפילו מאוד. מצד אחד, השנים האחרונות, מאז לידתו של עומר, הן פחות פוריות ביחס למה שיצרתי בשנות ה-90; מצד שני, הקיום שלו השפיע מאוד על היצירה שלי. למשל, מאחורי התערוכה שהצגתי בחיפה היתה האינתיפאדה השנייה ובעיקר הפיגועים והילדים הפצועים וההרוגים. כל יום יכולתי להרגיש את האימה והחרדה שקשורות לאובדן של ילד. הדמות שהובילה את התערוכה היתה דמותו של איקרוס, הבן האובד. אני עובדת בימים אלה על סדרה שמושפעת מאוד מדמויות בסרטים המצוירים שאני רואה, ועל סדרה נוספת ששמה 'שלום כיתה אל"ף' שהתחילה בתור מחווה לעומר, שעלה בשנה שעברה לכיתה א', והסתבכה לפרויקט.

הרבה מהאמניות פתרו את הבעיה בכך שהעבירו את הסטודיו לבית והמשיכו ליצור. "קראתי פעם ראיון עם שולמית לפיד, שאמרה משהו שנחרת בי", מוסיפה ברסט. "היא אמרה שילד לא יכול להבין למה אמא שלו, שנמצאת בבית, סוגרת את הדלת ולא פותחת, ולכן אחד הכללים שלי הוא שכדאי ללכת בשעה מסוימת ולחזור בשעה מסוימת; שלא יהיה מצב שהדלת סגורה והילד דופק".

ברסט אינה בטוחה שחל שינוי מהותי באפשרות של אמניות להיות אמהות. "אפשר להגיד בביטחון שמספר הנשים האמניות שיש להן ילד ומשפחה נורמטיווית בארץ ובחו"ל הוא מאוד קטן. גם היום, כמו אז, אלו שעושות ילדים, עושות אותם בגיל מבוגר וזה אפשרי רק לאמניות שכבר התבססו וזכו להכרה. הלגיטימציה מהסביבה ומהמשפחה מאוד חשובה. ברגע שאין אותה, זה קשה מאוד. למה במקצועות אחרים אין את זה? כי הם מוכרים על ידי המשפחה כמשהו שאת מרוויחה בו. זה לא איזה תחביב שמתבטא בהון סימבולי, אלא פרנסה".

אין כניסה לילדים?

שינויים שחלו בשוק האמנות ובתרבות בכלל השפיעו גם על התפישה של היוצר ושל מעשה האמנות. אלן גינתון, אוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, מאמינה שהשינוי הוא פחות אצל הנשים ויותר בתפישת האמנות. "האמנות המודרנית היתה מאוד אגוצנטרית - היה מעשה הציור, הרגע האקסטטי - והיום היא נהפכה לחלק מהחיים", היא אומרת. "אחת הסיסמאות הפמיניסטיות המרכזיות היתה 'הפרטי הוא הפוליטי'. היום זה ברור לחלוטין, זו כבר קלישאה. כל כך הרבה מהאמנות בנוי על חשיפה של תכנים שקשורים לפרטי, האמנות היום קשורה למושגים כמו ביוגרפיה והיסטוריה מקומית. כך שלהיות אמנית ואמא זה הדבר הכי נכון, אין בזה ניגוד".

גם כניסתם של סוגי מדיה חדשים לשדה האמנות שינתה את התפישה הרומנטית ביחס לאמנות. "בעבר היה המיתוס שכדי להיות אמן אתה צריך לשהות ימים ולילות בסטודיו", אומרת האמנית גליה יהב. "היום כבר אין ערך מוסף לעבודת היד, האמנות דורשת פחות וירטואוזיות ומיומנות, צילום לוקח פחות זמן מציור ואפשר לפנות לשירותיהם של אנשי מקצוע, בעלי מלאכה ומפיקים. אם אפשר לעשות אמנות ארבע שעות בלילה, אז אין שום סיבה שאמהות לא יהיו שותפות לזה".

האם מדובר בעצם בהתברגנות האמנות? "אפשר לראות בזה התמסדות - חזרה לעשיית אובייקטים יפים ואסתטיים שיקנו אותם ונתפרנס מזה", אומרת יהב. "עם זאת, יש פה יותר אופציות. אם נשים בוחרות באופציה הבורגנית השמרנית, זה מעיד על הצורך שלהן בצייתנות, אבל זה נעשה מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ לבחור בין לעשות אמנות או להיות אמא".

עם כל השינויים שעברו עליו, עולם האמנות גם נהפך לנייד. ההצלחה של אמן תלויה יותר ויותר במספר הנסיעות לחו"ל וביכולתו להיענות למלגות שהייה, שהן אפשרות חשובה לקידום הקריירה. בשנות ה-80, כשמאיה כהן לוי קיבלה מלגת שהייה למרכז בארצות הברית, היא כתבה להם שהיא מגיעה עם בתה הקטנה ובתגובה קיבלה את התקנון, שבו נכתב: "אין כניסה לילדים ולחיות מחמד". סביר להניח שהיום היו מנסחים את זה קצת אחרת, אך התוכן היה נשאר זהה. רוב האמנים שנענים למלגות שהייה הם מתחת לגיל 35, בלי ילדים.

את כהן לוי מעניין לראות אם אמניות יתאימו את עצמן למודל מסורתי של הורות או ינסו לשנותו. "זו אותה דינמיקה גברית אבל בתחפושת אחרת", היא אומרת. "הרי מי אמר שכך הדברים צריכים להתנהל? אני חושבת שדברים השתנו. נשים קיבלו יותר ביטחון וגם שדה האמנות נהיה יותר נשי. אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה של מוקדי הכוח שיש בו. הרבה מאוד דברים צריכים להשתנות ביחד כדי שיתאפשר לאמניות אמהות להמשיך ולפעול בתוך שדות הכוח של האמנות מבלי לעזוב את הילדים שלהן".



סיגלית לנדאו ובתה אמרי: "שלושה שבועות אחרי הלידה הייתי בסטודיו. לא יכולתי שלא להיות שם כי אחרת לא היה לי טוב"


מאיה כהן לוי: "ילדתי בגיל 30. בדיעבד אני יודעת שהפנמתי נקודת מבט גברית. חשבתי אז שאני צריכה לבחור בין חיי משפחה לבין קריירה של אמנית"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#