בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא תודה, מר נבוקוב

על כתב היד של "לוליטה" אמרו שהוא "נועז מדי", בורחס נחשב "בלתי ניתן לתרגום", וסילוויה פלאת תוארה כ"חסרת כישרון". מכתבי הדחייה של הוצאת קנופף מוכיחים: גם מו"ל מהולל טועה לא מעט

תגובות

בקיץ 1950 דחתה ההוצאה לאור הנערצת ורבת ההשפעה "אלפרד קנופף" הצעה לרכישת כתב יד בהולנדית, שנשלח לקריאה חיצונית וחזר מלווה בדו"ח קטלני. הספר "משעמם מאוד", כתב הלקטור, "תיאור משמים של מריבות משפחתיות רגילות, כעסים קטנים וסערות רגשות של גיל ההתבגרות". הספר, הוסיף, לבטח לא יעניין קוראים רבים מכיוון שהדמויות הראשיות אינן מוכרות לאמריקאים ואינן מושכות במיוחד. "גם אם הספר היה יוצא לאור לפני חמש שנים, בעיתוי מתאים יותר, אני לא חושב שהיה לו איזשהו סיכוי", סיכם הלקטור.

קנופף לא היה המו"ל היחיד שדחה את כתב היד. 15 הוצאות אחרות דחו את "יומנה של נערה" מאת אנה פרנק, לפני שדאבלדיי פירסמה אותו ב-1952. עד היום הודפסו יותר מ-30 מיליון עותקים של הספר באנגלית, והוא אחד מרבי המכר הגדולים בהיסטוריה.

דו"ח הקריאה על ספרה של אנה פרנק הוא חלק מהארכיון העצום של קנופף, ששוכן במרכז לחקר מדעי הרוח על שם הארי רנסום, באוניברסיטת טקסס. זהו אחד מאלפי מסמכים המסתתרים בתיקים של מכתבי הדחייה, שבהם בישר המו"ל למחברים כי החליט לא לפרסם את כתב היד שלהם, מקום שבו מסתתרים המשגים הגדולים של קנופף.

דבר אינו מביך מוציא לאור יותר מההודאה הפומבית בכך שהניח למופת ספרותי או לרב מכר ענק לחמוק מבין אצבעותיו. אחד מהם דחה את ספרה של פרל בק, "האדמה הטובה", בנימוק ש"האמריקאים אינם מתעניינים בסין". אחר ויתר על "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול והסביר: "אי אפשר למכור סיפורים על חיות בארה"ב".

כמעט מאה שנה היתה קנופף דוגמת המופת של מקצוע ההוצאה לאור. בית ההוצאה פירסם את ספריהם של 17 חתני פרס נובל וכן 47 ספרי עיון, ספרי היסטוריה וביוגרפיות שזכו בפוליצר. למרות כל ההישגים האלה, חוקרים המחטטים לאחרונה בארכיון של קנופף מופתעים לגלות מה רב מספרם של דו"חות הקריאה שקיבלה ההוצאה שממש לא קלעו למטרה. שיעור ההחמצות היה מרשים במיוחד בכל האמור בכישרונות חדשים.

שוב פולין, שוב יהודים

התיקים המפרטים את נימוקי הדחייה, החל בשנות ה-40 וכלה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כוללים הערות הממעיטות בערכם של סופרים כמו חורחה לואיס בורחס ("לחלוטין לא ניתן לתרגום"), יצחק בשביס זינגר ("שוב פולין ויהודים עשירים"), אנאיס נין ("אין כל יתרון מסחרי ברכישת הזכויות על ספריה, ולטעמי גם לא יתרון אמנותי"), סילוויה פלאת ("ללא ספק אין ביצירתה די כישרון אמיתי בשביל שנטרח להקדיש לה תשומת לב"), וג'ק קרואק ("כתיבתו הסוערת והתזזיתית מבטאת היטב את המסעות הקדחתניים של דור הביט. האם זה מספיק? מסופקני"). במשך שנתיים, החל מ-1955, קנופף דחתה כתבי יד פרי עטם של ז'אן פול סארטר, מרדכי ריכלר, ההיסטוריון אי-ג'יי-פי טיילור וההיסטוריונית ברברה טוכמן, שלא לדבר על "לוליטה" מאת ולדימיר נבוקוב ("נועז מדי") ו"חדרו של ג'ובאני" של ג'יימס בולדווין.

כהיסטוריון, עיקר העניין שלי הוא בתיקיהם של עמיתי למקצוע. עברתי עליהם, יש להודות, כשאני מצפה למצוא הצהרות נבובות וטעויות פיקנטיות. דו"חות קריאה יכולים להיות סובייקטיוויים במידה קיצונית, והם משקפים את השגיונות והדעות הקדומות של המבקר. תיקי הדחייה של ספרי ההיסטוריה בוודאי אינם מחוסנים מכך.

בשנות ה-40 וה-50 שלחה קנופף מספר מכובד של כתבי יד העוסקים בהיסטוריה אמריקאית למבקר שנודע כאדם חמום מוח וקשה עורף, שביקורתו הקטלנית יכולה לגרום שלכת לעץ רענן. ואכן, באחד מדו"חות הקריאה שלו הוא קטל היסטוריונית ידועה וכינה את המחקר שלה "מחפיר" ואת כתיבתה "חדגונית". דו"ח אחר שחיבר דרס חוקר מבטיח, תיאר את סגנון הכתיבה שלו במלים "מעט יותר מאנגלית של דוקטורט" וטען ש"הר המחקר שלו הוליד תיזה עכברית". כשהטבח הושלם, הוסיף המבקר הערה כדי להגן על עצמו: "מובן שאין להזכיר את שמי. הפרופסור X ואני מכירים זה את זה, ובתור בן אדם אני מחבב אותו מאוד" (שני כתבי היד פורסמו לבסוף במקומות אחרים וזכו בביקורות נלהבות).

אבל חצים שנונים שכאלה התגלו בשכיחות נמוכה משציפיתי. אפילו בתיקי הדחייה, שבהם שולטת הנימה השלילית, חלק ניכר מהדו"חות היו מאוזנים ומשכנעים. בפשטות, נראה כי כתב יד שנדחה היה ראוי לגורל זה.

הפוסקים העליונים בהוצאה היו אלברט קנופף, אשתו בלאנש קנופף (שהפכה לנשיאת החברה ב-1957) והעורך בפועל, הרולד שטראוס. לאחר שהוחלט שכתב יד אינו מתאים - תהליך שכלל איסוף תגובותיהם של כמה אנשים - יצא מכתב דחייה שלעתים נכתב על ידי המוציא לאור עצמו.

לעתים ההחלטה לא לפרסם ספר התבססה על שיקולים כלכליים. קנופף עצמו דחה את "The Age of the Democratic Revolution", המחקר הקלאסי של ר"ר פאלמר. הוא הסביר להיסטוריון מאוניברסיטת פריסנטון כי הספר לעולם לא ירוויח את הסכום הדרוש להשקעה כדי להוציאו לאור - 7,750 דולר. טעות גדולה, כפי שהתברר מאוחר יותר. הוא דחה את הביוגרפיה של סר רוברט וולפול, שנכתבה על ידי ההיסטוריון הבריטי הנודע ג'ון פלאמב, בטענה שכתב היד הוא "סיפור היסטורי טוב", אבל רק המזל יסייע לו למכור 750 עותקים בארה"ב. הוא דחה כתב יד של ויליאם אפלמן ויליאמס, אבי ההיסטוריה הדיפלומטית של השמאל החדש, וכתב לו: "בבסיסו, הספר שלך יהיה מאמר מערכת בכריכה קשה. יהיה קשה, כמעט בלתי אפשרי, לשכנע קוראים לשלם בעד הזכות לקרוא עבודות שכאלה".

בצד מכתבים אלה, מפתיע לגלות את הנימה החיובית שבהם התייחסה ההוצאה לכותבים צעירים. הקנופפים ושטראוס לא מצאו עניין בעבודות דוקטורט שעובדו כדי להתפרסם במתכונת של ספר. לשם כך, האמינו, ברא אלוהים את ההוצאות לאור האוניברסיטאיות. אבל הם הבינו שטיפוח כשרונות חדשים הוא תהליך שבו יש להשאיר דלתות פתוחות ושכתב היד הבא עשוי להיות הדבר האמיתי. תשובה שלילית טיפוסית להיסטוריון צעיר הסתיימה בתחזית של אלברט קנופף, כי "באחד הימים יהיה לנו משהו שלך שנוכל לפרסם בשמחה".

יותר מכל חששו שטראוס והזוג קנופף מכתבי יד מבטיחים של חוקרים בעלי הישגים, שלא עמדו בציפיות שתלו בהם. ב-1952 הגיע להוצאה כתב יד של ג'ון הופ פרנקלין. ספרו הקודם, "From Slavery to Freedom", נמכר היטב והעניק לקנופף הכנסות נאות. שטראוס כתב לפרנקלין: "אני מצטער מאוד לומר לך זאת, אבל בעוד שאנו מכירים היטב את היתרונות המחקריים של כתב היד, אנו מאוכזבים ביותר מהאפשרויות המסחריות הטמונות בו. אנו חשים שהחמצת לחלוטין את ההזדמנות לכתוב ספר צבעוני ודרמטי".

טוכמן מנסה שנית

ב-1958 שלח אלפרד קנופף הודעה חריפה לתומס הארי ויליאמס, מרצה להיסטוריה של הדרום, ששנים ספורות קודם לכן פירסם ספר מצליח בהוצאה: "הארי היקר, אני מצטער מאוד, מפני שהייתי שמח מאוד לקבל ממך כתב יד טוב. ?Americans at War' אינו אחד כזה".

ויליאמס לא היה משועשע. "מצורפת למכתב המחאה על סך דולר אחד", כתב בתגובה. "זה מספיק כדי לכסות את מחיר המשלוח המהיר בדואר. אודה לכם אם אקבל את כתב היד בחזרה באופן מיידי".

אבל קנופף קנה לעצמו מוניטין מרשימים כל כך, שהכותבים עמדו בתור כדי להמשיך ולחטוף. בין 1940 ל-1980 אפשר היה לאייש סגל של מחלקה אוניברסיטאית מכובדת להיסטוריה בחוקרים שפירסמו ספרים חשובים בקנופף לאחר שלפחות אחד מכתבי היד הקודמים שלהם נדחה על ידי ההוצאה. במחלקה הזאת נכללים ויליאמס, ש"יואי לונג", שלו זכה בפרס פוליצר לביוגרפיה בשנת 1970; טוכמן, שבין רבי המכר הגדולים שפירסמה בקנופף נכללים "מצעד האיוולת" ו"ראי רחוק"; קנת סטאמפ, שספרו "The Peculiar Institution" מ-1956 חולל מהפכה בחקר העבדות בארה"ב; ומייקל קאמן, שזכה בפרסם פוליצר לשנת 1973 על "People of Paradox".

כיום, כשמוציאים לאור נמנעים מכתבי יד מוכנים ומציעים למחברים חוזים המבוססים על קווי מתאר כלליים, או פחות מזה, חיבור מכתבי דחייה נהפך לסוג של אמנות נשכחת. קשה לדמיין מוציא לאור בימינו מכתיב תגובה כמו זו ששלח קנופף להיסטוריון בולט מאוניברסיטת קולומביה בשנות ה-50: "הפעם אין טעם לנסות להיות נחמד", כתב קנופף. "כתב היד שלך הוא חסר תקווה לחלוטין. מעולם לא חשבתי שנושא ארור זה שווה התייחסות מלכתחילה, ואני לא חושב כך כעת. רד מזה, מקדאף".

כך, רבותי, אומרים לא.

הכותב זכה בפרס פוליצר למחקר ההיסטורי המצטיין של 2006 על ספרו "Polio: An American Story"



מלמעלה: פרל בק, יצחק בשביס זינגר, ג'ורג' אורוול וולדימיר נבוקוב. מועדון הדחויים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו