בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

והוא נולד מתוך ציור

תגובות

מרכז בעלי מלאכה - עמודים 247-384

עינת יקיר. הוצאת כתר, 384 עמ', 88 שקלים

ילדים שרים מחרוזת שירי נעמי שמר, יום אחרי מותה של שמר (עמ' 299). זה מתואר כאפיזודה מצחיקה בספר: "ושירת ילדים רחוקה הבקיעה מאי שם, 'רק הבטחת הרוח כי', פעו הילדים" (מתוך השיר "אסיף", ששמר הלחינה). אבל זה רציני מאוד: מפני שהאפשרות ששירך יושר אחרי המוות, גם אם על ידי מקהלת ילדים פועה, עם מיקרופון צורמני, הוא פיתרון אחד לאימה של דמויות הרומן מפני "התאדות". מקהלת ילדים: הגרסה של עינת יקיר לחזון תחיית המתים.

קומדיה נהדרת בבית התנ"ך בתל אביב, כמה עמודים של צחוק. "אז אני שואל, ילדים, מתי נוסדה תל אביב. וידיים מונפות להצביע, מלוות בצעקות התפרצות, אלף תשע מאות ארבעים ושמונה", והמדריך מתקן ל-1909 וממשיך: "ואני שואל ילדים, מי שלט פה באלף תשע מאות ותשע. היהודים, נצעק מן השורה האחרונה בקולה של ילדה". וילדה אחרת מציעה "האוסטרים", והמדריך מתקן, "האוסטרים מעולם לא שלטו כאן", וילד צועק בתגובה, "אבל הם רצחו אותנו" (עמ' 269-271). במלים אחרות: שיעור בהיסטוריה.

בעולם של הרומן הזה, שכל כולו מתרחש ביום וחצי, כמעט הכל הוא הווה. הכל זורם בשצף סיפורי, אבל גם נקווה אל מקום אחד, יוצר תחושת אגם של זמן, מין "עכשיו" ענקי. יום וחצי שנדמים כשנים ארוכות. כחיים שלמים. העתיד אינו ברור, נעדר, והיעדרותו היא בעלת נוכחות חזקה בספר. אם הספר הוא משפט ארוך, הרי שסימן שאלה תלוי בסופו. והמלה האחרונה ברומן היא, באמת, "מה".

לא מפתיע, לכן, שהעתיד נוכח בספר בצורת תחזיות, הגדת עתידות, "קריאה בתווי פנים" ("אני רואה הכל, אני רואה הכל, אני הייתי בשירות הביטחון הרבה שנים, אתה לא ישן בלילות", עמ' 363), או בעוד קטע מצחיק, היסטרי: מגיד עתידות בגימטריה מפרש את שמו של רפאל, ובהגיעו לאות פ"א אומר, "פעמיים פה פתח פיס פשוט פרח פלא פתרון פועל פנס פרצוף. פ"א בגימטריה שמונים. בצורה מלאה שמונים ואחת. רעיון קורם עור וגידים, מחשבה עוברת לביצוע, אדם מתחיל לראות ברכה בעמלו שבע שנים רעות חלפו ועתה יעמוד בפני פריצת דרך" (עמ' 351). אלו צורות התקשורת עם העתיד ברומן הזה, והן נובעות ממציאות פוליטית וסוציולוגית של דור שלם. העבר הוא ערימה של הריסות ("1948", "האוסטרים"), העתיד מסרב להיוודע.

בסופו של דבר, הציור הוא קרש ההצלה של הסיפור, האחיזה בציור היא האחיזה בחיים. עמודים אחרונים, רפאל מגיע אל דירתה של אסיה (האשה חולה מפתיחת הרומן), אבל מוצא שם לא את אסיה אלא את בתו: "נפלו עיניו על רישום שלו מעל הספה (...) ורפאל עומד נוכח בתו המצוירת" (עמ' 371). אילו היה פוגש את בתו היה זה קיטש. דווקא הסטת הבת הממשית לרישום היא המרגשת. מדוע? זה סוד. בתו, המופיעה לנגד עיניו על הנייר, אינה אומרת לו רק "אני קיימת", אלא גם "אתה רשמת את זה", כלומר, "אתה קיים". הרישום, בתו, כ"שלח לחמך על פני המים" ששב אל השולח.

אי שם בראשית הספר, מעל ראשה של אסיה, היה תלוי "משל העיוורים" של ברויגל. ברויגל מופיע בספר עוד פעמיים: בציור "מגדל בבל" (שהעתקו תלוי ב"בית התנ"ך"), ולבסוף, מעל ראשה של אסיה, ממש בסוף הרומן. ברויגל הוא תיאור הקושי השורר ברומן (עיוורון, ארכיטקטורה של תסבוכת ובלבול), אך גם הפיתרון. הפיתרון הוא ההתגלות הנפלאה הזו: בבית החולים, חושב רפאל (עמ' 380), "היתה השלשלת (שבה 'משל העיוורים' היה תלוי) נופלת אל ראשה (של אסיה), מאיימת לקדוח פנימה, אל הגולגולת". ואילו כאן, ידו על מתג החשמל, רואה רפאל את "האיכר בפני המסכה, פעור הפה, שופך את חיטת הזהב מעל ראשה הקירח". זוהי דמות מתוך הציור "פתגמי ארצות השפלה", שוב ברויגל: דמות האיכר יושבת על הגג, מעל אשה עגומה הנשקפת בעד החלון. מתוך העולם הברויגלי, שהוא מסובך, אכזרי, מצחיק, מרוחק, מלא הבל, בלהה וצחוק, פקעת של רעשים ומעשים, נולד רגע עוצר נשימה של גאולה. והוא נולד מתוך ציור. דמות בעלת "פני מסכה" בציור שופכת חיטת זהב כביכול אל מחוץ לציור, אל האשה החולה שמתחת לציור, שפניה תוארו כ"מסכה" (עמ' 15).

וזה בדיוק מה שעושה עינת יקיר בעולם הסיפורי שיצרה, אבל "במהופך": היא שופכת את הזהב אל תוך "הציור" שלה, אל תוך הסיפור. מעשה הסיפור כנשף מסכות שהוא מעשה נדיב של חסד, מתן שאינו מתכלה, מעל הראשים. וזהב החיטה מהציור מגיח, לרגע אחרון, בסצינת הסיום של הרומן (עמ' 383), לכיוון יפו, באור שקיעה "שנדמה בחשיכה כזהב ממש". מהציור של ברויגל אל הספר, ומהספר אל הרחוב.

אין שורה תחתונה. הר געש התפרץ בספרות העברית. כתבה אותו סופרת בת 30. אני צריך לקרוא אותו שוב.



פטר ברויגל, "פתגמי ארצות השפלה", 1599



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו