בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי חטף את הבעל שלי?

* תסמונת פסיכיאטרית נדירה גורמת לסובלים ממנה לחשוב שהקרובים להם הוחלפו על ידי כפילים

תגובות

ניו יורק טיימס

המטופלת שלי, עקרת בית בת 37, בהתה באדם בחולצה האדומה החלקה שישב על הספה בסלון שלה. "מי אתה?" היא שאלה. היה בו משהו מוכר. הוא נעל את נעליו של בעלה, אבל החולצה גרמה לו להיראות כמו נהג משאית. "ומי את?" הוא השיב בצחוק. "בואי הנה ותני לי נשיקה".

היא נשקה ברפרוף על לחיו, אבל התעוררה בה תחושת אשמה, והיא חששה שבעלה יגיע בכל רגע וינזוף בה. לא רק שהגבר רצה נשיקה - הוא גם רצה סקס! לאחר שסירבה לו, הם ישבו לדבר. הוא דיבר בדיוק כמו בעלה וידע עליה פרטים אישיים. בראשה עלה הרעיון שבעלה הוחלף באופן מסתורי על ידי בחור זה. לא היה לה מושג איך זה קרה; כל שהיא ידעה זה שזה קרה.

למטופלת שלי היה עבר של הפרעה סכיזו-אפקטיווית הדומה לסכיזופרניה אולם בעלת טווח רגשי רחב יותר. למחרת, כשסיפרה לי בפגישתנו השבועית על התקרית, חששתי שהפסיכוזה שלה צצה פעם נוספת. "האם את נוטלת את התרופות שלך?" שאלתי. היא הודתה שלא לקחה את התרופה האנטי-פסיכוטית שלה, קלוזאריל, במשך כמה ימים, בשל תופעת הלוואי - הפרשות רוק מוגזמות. "במצבך, חשוב שתקחי את התרופה שלך מדי יום", אמרתי בעדינות.

היא חיבבה וכיבדה אותי, אבל שנאה לקבל הוראות ממני. "אם היית יודעת כמה מביך זה להזיל ריר על עצמך כל היום, לא היית מכריחה אותי לקחת את התרופה הזאת", היא אמרה. בזמן שניסיתי לסחוט ממנה הבטחה שתשוב בכל זאת ותיטול את התרופה, היא נשענה אחורה פתאום, ובהתה בי. "מה קרה?" שאלתי. היתה הפוגה. ראיתי אותה מסדרת את מחשבותיה לפני שענתה. "יש לך את אותו קול, אבל האף שלך גדול יותר והפנים ארוכות יותר". היא עזבה עשר דקות לפני הזמן. נתתי לה ללכת, כי ראיתי שכבר אין היא יכולה לסבול את חברתי. כמה ימים לאחר מכן בעלה התקשר כדי לומר שהיא "משתגעת" פעם נוספת, ושהיא מאמינה שהוא, וכעת גם הוריה, הוחלפו על ידי כפילים. נאלצתי לאשפז אותה ולהתחיל מחדש את הטיפול התרופתי שלה.

המטופלת שלי סובלת מצורה מסוימת של תסמונת קפגרה, הגורמת לחולים לחשוב שאנשים שהם מכירים הוחלפו על ידי כפילים שאינם זהים להם לחלוטין. היא נחשבת לנדירה, אבל ככל שאני רואה יותר חולים גריאטריים, כך אני מאבחנת את קיומה פעמים רבות יותר. ההפרעה תוארה לראשונה ב-1923 על ידי הפסיכיאטרים הצרפתים ז'וזף קפגרה וז'אן רבול-לאשו. הם טיפלו בבת 53 שהאמינה שבעלה, ילדיה, שכניה ואפילו היא עצמה, הוחלפו על ידי כפילים כחלק ממזימה לשדוד את רכושה.

אצל הסובלים מקפגרה יש נתק בין תפישה לזיהוי, מה שמוביל חוקרים רבים להניח שייתכן שיש סיבה נוירולוגית אורגנית, שעדיין לא התגלתה, להפרעה. פסיכואנליטיקאים ראו בקפגרה צורה יוצאת דופן של העברה, שבה המטופל דוחה את אהוביו בכל פעם שהוא חש כלפיהם רגשות שליליים. אולם האשמה והאמביוולנטיות מונעים מהמטופל להיות מודע לדחייה, והרגשות השליליים שהוא חש מועברים לכפיל, שהוא מתחזה, ולכן אפשר בקלות לדחות אותו. אנה פרויד חשבה שהזיה זו מאפשרת למטופלים להגן על עצמם מצער ואובדן הקשורים לשינויים במערכות יחסים קרובות.

לאחר שחזרה ליטול את התרופות שלה הפסיקה המטופלת שלי להאמין שבעלה, הוריה והפסיכיאטרית שלה הם כפילים. כשהיתה בריאה דיה לחזור לטיפול במרפאת חוץ, שאלתי אותה אם היא אי פעם ראתה את הסרט "פלישת חוטפי הגופות". היא אמרה שלא. חשבתי שאולי עדיף שלא אתאר לה את העלילה.

הכותבת היא פסיכיאטרית שעובדת במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק

17.2.160907.bu



כרזת הסרט "פלישת חוטפי הגופות"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו