שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בגלל הקונצפציה ההיא

סא"ל (בדימוס) יונה בנדמן, ראש ענף מצרים באמ"ן מחקר במלחמת יום הכיפורים, 2007-1933

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי דרומי

יונה בנדמן נולד בברלין, ובגיל רך הגיע עם הוריו לישראל. הוא למד בבית ספר "תיכון חדש", יצא להכשרת הנח"ל במעגן מיכאל מטעם הנוער העובד, והתגייס ליחידה 101. שמעון קהנר (קצ'ה) מספר כי בין פעולות התגמול היה יונה מתגנב לאולם ימק"א לשמוע קונצרטים.

אחרי השחרור הוא למד מדע המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית, חזר לצה"ל, שירת במודיעין ונהפך למומחה לנושא מצרים. סא"ל (בדימוס) משה נוימן, שהגיע לענף מצרים ב-1965, מזכיר כי ההערכה באותם ימים היתה שמצרים לא תצא למלחמה, משום שהיתה שקועה במלחמה בתימן. עם זאת, כשל מודיעיני זה ערב ששת הימים נשכח, בשל ההצלחה במלחמה. בתקופת ההמתנה הגיע לבור ראש אג"ם עזר ויצמן, ואלי זעירא, אז רמ"ח איסוף, הפנה אותו לבנדמן. זה, בקול הבס הבוטח שלו, ענה: "יהיה בסדר". לדעת נוימן, הביטחון שהקרין בנדמן אז המשיך להזין את האמון שנתן בו זעירא גם לפני מלחמת יום כיפור. "הם היו ככפפה ליד", אומר תא"ל (בדימוס) עמוס גלבוע, מוותיקי המודיעין.

בנדמן התמנה לחקור את השבויים המצרים שנפלו בשבי במלחמת ששת הימים. כשגילה כי גנרל אחד הוא חובב מושבע של ואגנר, הסיע אותו בשבתות לבית הוריו בסביון, כדי להאזין יחדיו למוסיקה האהובה עליהם. עם אשתו אטה דריפוט והילדים סמדר ושי הקים משפחה חמה ואוהבת.

ב-1972 הוא התמנה לראש ענף מצרים, והיה ממנסחיה הדומיננטיים של "הקונצפציה", שגרסה שסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים, ומצרים לא תצא למלחמה עד שיהיו בידה מפציצים ארוכי טווח שיוכלו לפגוע בעומק ישראל. במאי 1973 גייס הרמטכ"ל דוד אלעזר מילואים (כוננות "כחול לבן") בניגוד לדעת אלי זעירא - אז ראש אמ"ן - ואנשיו, שטענו כי לא תהיה מלחמה. זו אכן לא פרצה, אך מסיבות אחרות: הסובייטים התנגדו לעיתוי. אל"מ (בדימוס) זוסיא קניאזר, אז ראש ענף ירדן, סבור כי "צדקתם של יונה וזעירא במאי הביאה אותם לשחצנות באוקטובר".

אל"מ (בדימוס) שלמה מרום (מרושי), שהיה ראש ענף מצרים במלחמת ששת הימים, אומר כי "הקונצפציה הכרחית, אך אסור לך לנעול את עצמך מפני אפשרויות אחרות". בנדמן אכן "עמד על משמר הקונצפציה", כדברי אל"מ (בדימוס) אהוד רמות, אבל לא היה פתוח לשינויים. אורי בר יוסף, בספרו "הצופה שנרדם", מציין את "סירובו התקיף - עד כדי הקמת שערורייה, אם הדבר בוצע בכל זאת - להכנסת תיקונים ושינויים (כולל עריכה לשונית) למסמכים שאותם כתב".

הדעות על מידת נוקשותו חלוקות. גלבוע ורמות אומרים כי נהג לבטל בזלזול דעות של אחרים בנושא מצרים. אלוף (בדימוס) אביעזר יערי, אז ראש ענף סוריה, דווקא מזכיר כי בנדמן הסכים ערב מלחמת יום הכיפורים לקחת עמו את אלברט סודאי, ראש המדור המדיני בענף, אל אריה שלו, רמ"ח מחקר, כדי שישמיע את דעתו המנוגדת. אל"מ (בדימוס) יעקב רוזנפלד, שעבד תחתיו, אומר כי "הסמכותיות שלו גרמה לך להסס, אך לא לשתוק".

על המקצועיות שלו אין עוררין. אלי זעירא, שמזכיר כי האחריות הכוללת היתה שלו עצמו, מרעיף עליו שבחים: "קפדן, דעתן, איש מודיעין מצוין. ברגע הקריטי ההוא הוא טעה, אך מי שמחליט, גם טועה". אריה שלו אומר כי היה "איש בעל כושר מחשבה וביטוי, שהטעות לא היתה רק שלו: כולם זילזלו בסאדאת, וכולם האמינו שאם תיכשל ההתרעה, צה"ל הסדיר יבלום". רוזנפלד קורא לו "איש מחקר יוצא מן הכלל, ניתוחיו וסקירותיו - שפתיים יישקו, ואת הערכותיו כתב בחלבו ובדמו".

ביום שישי שלפני פרוץ המלחמה, חובר לקט מודיעיני ש-39 סעיפים מתוכו כללו סימנים מעידים למלחמה. בנדמן בחר להוסיף את סעיף 40 הגורלי, שבו חזר על הערכתו כי בכל זאת, הסבירות למלחמה נמוכה. בעדותו בפני ועדת אגרנט הסביר: "הרגשתי שאם אני לא אומר את סעיף 40, אני לא ממלא את חובתי". על כך אמר סא"ל ד"ר שמעון גולן, חוקר במחלקת היסטוריה, כי בנדמן הביא במו ידיו לכך שהוועדה דנה אותו לכף חובה: "הוא שילם על כך מחיר כבד, אך שמר על כבודו כאדם הגון".

הוועדה קבעה שאין להעסיקו בתפקיד הקשור בהערכה מודיעינית, אולם כבר ביום השני למלחמה הוא הקדים והגיש את התפטרותו לזעירא, שדחה אותה. בזמן המלחמה הוא נשאר בענף, אך התמקד במחקר בסיסי. אחר כך עבר למחלקת היסטוריה. הוא פירסם בכתב העת "מערכות" סקירות מעניינות על הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים. כשפרש, הוא כתב מחקר על צפת בתש"ח, וחיבר את "מתי מפנים את ירושלים?", מחקר על שלהי תקופת המנדט. שלמה סלע, מנכ"ל העמותה לחקר כוח המגן ע"ש גלילי, ואסנת שירן, עורכת "עלי זית וחרב", מספרים כי הותיר מחקר לא גמור על הפינוי הבריטי, וכי היה מחמיר בכתיבתו על קוצו של יו"ד.

כיום מקובל לחשוב שהממסד האקדמי, שהפיץ את הזלזול בערבים, אשם לא פחות מהמודיעין; שלצה"ל היו כשלים רבים שאינם קשורים באי מתן ההתרעה; ושוועדת אגרנט התמקדה בשגיאות אישיות והתעלמה מהסברים רחבים יותר על כשלים מודיעיניים. כל זה בא מאוחר מדי עבור בנדמן. הוא לקה בלבו כעשור אחרי המלחמה, ונשא את כאבו בשקט. חברו ישי קורדובה אומר כי "האיש הישר היה כאלון זקוף, ולא התכופף כקנה סוף עבור קידום".

בניגוד לאחרים, הוא לא פירסם את גרסתו לאירועי המלחמה, "מחשש שיואשם בתרצנות", אומרת בת דודתו רעיה הרניק, שקוראת לו "החלל האחרון של מלחמת יום הכיפורים". לדבריה, הוא התחלחל כשפורסם ברבים לאחרונה שמו של הסוכן המצרי (הכפול?), אשרף מרואן, הלא הוא "בבל", שהתריע על המלחמה ב-6 באוקטובר ומצא את מותו בנפילה מסתורית ממרפסת בלונדון. אלוף (בדימוס) שלמה גזית, שהחליף את זעירא כראש אמ"ן, אומר כי "יונה היה מאנשי המודיעין הטובים ביותר שהיו לנו. אולי היה טוב מדי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ