שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

להסיר את המחסומים (הפסיכולוגיים)

האם הגורמים העיקריים להתמשכות הסכסוך הישראלי-ערבי הם "חסמים פסיכולוגיים"? והאם "תרבות הסכסוך" שהתפתחה בישראל עם השנים היא בעצם זו המעכבת את תהליך השלום? הפסיכולוג הפוליטי דניאל בר-טל טוען בספרו החדש כי בלי לטפל בתרבות הפחד שמייצרים פוליטיקאים וקצינים בכירים, ישובו וייכשלו המאמצים לכונן שלום באזור. שיחה על כאב וחרדה, עם קצה אופטימי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

שבועות האחרונים מבשרים שוב הכתבים המדיניים על מאמץ ישראלי-פלסטיני לחדש את המשא ומתן כדי להגיע ל"הסדר קבע"; שוב מחפשים פיתרון לבעיית הפליטים ולסוגיית ירושלים, ופה ושם אפילו מדברים על ניצנים של סיכוי לשים קץ לסכסוך.

הדעת נותנת שפיתרון הסכסוך יהיה כרוך ב"ויתורים כואבים", כמאמר ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, אך גם סכסוכים מתמשכים, בעיקר אלה שנושאים עמם מטען היסטורי ודתי, יכולים לכאוב מאוד. ספרו החדש של פרופ' דניאל בר-טל, "לחיות עם הסכסוך" (הוצאת מאגנס), מנסה לנתח את המשמעות הפסיכולוגית-חברתית של החיים שמקיימת החברה היהודית בישראל בצילו של סכסוך מתמשך ובלתי נשלט, סכסוך שנהפך להרגל.

בר-טל עלה לישראל מפולין ב-1957 ב"עליית גומולקה". הוא סיים את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה חברתית בארה"ב, ומאז 1975 הוא מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בפסיכולוגיה פוליטית. הוא נחשב לאחד החוקרים הבולטים בעולם בתחום חקר הסכסוכים ופיתרונם, ושימש נשיא החברה הבינלאומית לפסיכולוגיה פוליטית. עם צאת ספרו החדש, שוחחנו איתו על הסיבות העמוקות להתמשכות הסכסוך, על מחירו - וגם על האפשרויות לסיימו.

מה קורה, לפי תפיסתך, לחברה שנמצאת בסכסוך שאותו אתה מגדיר "בלתי נשלט"?

"סכסוך בלתי נשלט הוא סכסוך אלים, שנסב על מטרות קיומיות ונמשך שנים רבות, לפחות 25 שנה, בלי תקווה לפיתרונו. הוא כרוך במחיר ביטחוני, חברתי וכלכלי גבוה, ומעמיד בפני החברה אתגרים קשים של הסתגלות לחיים בתנאי לחץ, מתח ביטחוני בלתי פוסק ואבידות מתמשכות בנפש וברכוש.

"כדי להתמודד עם האתגרים הללו, חברה מפתחת מערכת של אמונות, עמדות ורגשות שהולמת את תנאי הסכסוך. היא מציבה מטרות לקיום הסכסוך ומגבשת להן הצדקות, עושה לעצמה האדרה מוחלטת - ומציגה את עצמה כקורבן של אותו סכסוך. היא שוללת מהחברה היריבה צלם אנושי ומפתחת מוטיבציה להילחם בה.

"חברה שמתמודדת לאורך שנים עם סכסוך קשה ואלים היא חברה מגויסת. זאת חברה שהופכת לסגורה יותר ואינה נפתחת בקלות למסרים חדשים. בגלל דבקותה בדרכי הסכסוך, היא איננה מבחינה באפשרויות חדשות ומאופיינת בביטחוניזם מופרז: לצבא ולאנשי ביטחון יש בה השפעה מכרעת על רוב ההחלטות. זו חברה שמבזבזת את משאביה בקיומו של הסכסוך, הרבה מעבר לחיוני. היא חיה בצנזורה עצמית ובשטיפת מוח בלתי פוסקת, שלא תמיד היא ערה להם, ובהדחקה של מעשים לא-מוסריים. בסופו של דבר אין מנוס בחברה כזאת מפגיעה בערכי הדמוקרטיה.

"התימות הללו הופכות ליסודות של תרבות הסכסוך, וגם כאשר נפתח תהליך שאמור להוביל לפיתרונו, קשה מאוד לשנות את התרבות הזאת והיא מעכבת את השלום. המודל הזה תקף לגבי סכסוכים רבים בעולם, כמו הסכסוך בסרי-לנקה, בקשמיר או בצ'צ'ניה".

וזה מה שקורה לחברה היהודית בישראל?

"בהחלט. אין כנראה מנוס מהתהליכים הללו. עד שנות ה-70 זו היתה חברה סגורה - הייתי קורא לה 'פסבדו-דמוקרטית' - עם כל הסממנים של פיקוח ושליטה של הממסד הפוליטי והצבאי, למשל צנזורה רחבה מאוד, והיעדר ביקורתיות לגבי עצמה. באותה תקופה כל המוסדות החברתיים, התרבותיים והחינוכיים היו מגויסים באופן מלא למען הסכסוך.

"אחרי שנות ה-70 החלו תהליכי דמוקרטיזציה ופתיחות, אך בו בזמן המשך הכיבוש והסכסוך הסבו לחברה פגיעות קשות. די להזכיר את הצבת מפעל ההתנחלות במרכז המטרות הלאומיות ובהשקעה של מיליארדים, ואת עליית כוחו של הצבא. מדובר בחברה שאנשי הצבא הם הכוהנים והנביאים שלה. עד לקיץ שעבר, העם האמין בהם באופן עיוור. במשך כל השנים כמעט, הכתיבו אנשי הצבא במידה רבה את דרכה של ישראל. הם בנו את הנארטיב ופעלו בהתאם לו, ללא ביקורת ושליטה יעילה מצד מוסדות החברה.

"אמנם כיום קיימת עדיין צנזורה עצמית רחבה והתגייסות של התקשורת, אבל בהשוואה לראשית ימיה של המדינה, אפשר לראות גם נקודות אור. יש יותר ביקורתיות, דיונים ציבוריים פתוחים ופחות צנזורה חודרנית. המידע עשיר ונגיש יותר, אך הבעיה של החברה היהודית בישראל היא שברובה היא איננה מעוניינת להעמיק, לשאול ולבקר. היא מקבלת כמעט ללא עוררין מידע שנמסר מהצבא ומהממשלה בענייני הביטחון, למרות שפע מידע שמעיד על הטיות, עיוותים ואף שקרים שמקורם באותן מערכות".

בספר אתה מדגיש את תחושות הפחד וחוסר הביטחון כגורמים המעצבים את תפיסת המציאות. האם התחושות הללו אינן מתבקשות מהמציאות הקשה שבה מתקיימת החברה היהודית בישראל?

"אין להתעלם מהמציאות הקשה של מלחמות, פעולות אלימות נמשכות, טרור ולאחרונה אף התקפות רקטות הקסאם. כולם גובים מאיתנו מחיר כבד. אבל תחושות הפחד וחוסר הביטחון אינן רק פרי המציאות הזאת. הן גם תוצאה של חינוך והטפה שנעשים במוסדות החברה, באופן מתוכנן. אמונות על ביטחון או חוסר ביטחון, כולל הרגשות הנלווים, כמו פחד ושנאה, הן סובייקטיביות. תרבויות ובני אדם נבדלים בהן, והן נוצרות לא רק מהתנסויות אישיות או חברתיות, אלא גם דרך למידה מההורים, מהתקשורת, ממנהיגים וכמובן בבית הספר.

"הפחד הוא כוח המניע להתגייסות, לחוסר שיקול דעת, ללאומנות ולשנאת זרים. הפוליטיקאים וראשי הצבא מרבים להשתמש בפחד ככלי לקידום המטרות שלהם. קצינים בכירים במילואים מפתחים את הפחד, המשמש כלי לשליטה ולצייתנות. תחשוב על המיתוס של 'אין פרטנר', ששלט במשך שנים, עד שפתאום נאמר לעם שבעצם יש פרטנר. רוב רובו של הציבור לא שואל שאלות וניתן בקלות למניפולציה".

אתה כותב בספר על השימוש שנעשה בשואה לטיפוח הפחד וחוסר הביטחון בחברה הישראלית. למה אתה מתכוון?

"השואה היא הטראומה הלאומית שלנו. כל עם שמכבד את עצמו חייב לזכור כי שליש מעמו נספה בנסיבות מזוויעות ולא-אנושיות. גם אני 'דור שני', נולדתי בטג'יקיסטאן להורים שברחו מהגיהינום של פולין בזמן מלחמת העולם השנייה. רוב משפחתי קבורה בטרבלינקה וגדלתי ללא סבים וסבתות. אבל החברה היהודית הפכה את השואה גם לכוח-על שמזין תהליכים שליליים, ואני מתכוון להמשך הסכסוך, למנטליות של מצור שלפיה כל העולם נגדנו, לשנאת זרים, לאטימות ולצדקנות, להרחבת הפחד ולסגירות עצמית.

"ישנה בישראל ראייה פרטיקולרית של השואה, שמתמקדת רק בסבלו של העם היהודי. ראייה זו היא חלק מתפיסה הרואה את הזמן והגורל היהודי כגזירה משמים, כאילו בכל דוד ודור קמים עלינו לכלותנו. יש גם האחדה של האויב, אך כאן זה משתנה מעת לעת. כעת זה האיראנים, חיזבאללה, חמאס ויש האומרים שכל הפלסטינים הם נאצים שרוצים להשמידנו.

"מורשת השואה, אם כך, חשובה מאוד, אך לא כפי שהיא מונחלת על ידי רבים מהמוסדות הפוליטיים, החברתיים והחינוכיים. צריך לציין שבשנים האחרונות אנחנו עדים לשינוי אטי מאד בהעברת השואה: קראתי, למשל, שבהתערבות משרד החוץ חל שינוי בתוכנית מסעות בני הנוער לפולין.

מה הם החסמים הפסיכולוגיים העיקריים לפיתרון הסכסוך בצד היהודי?

"החסמים הפסיכולוגיים הם הגורמים העיקריים לסכסוך הישראלי-ערבי ובמיוחד הסכסוך עם הפלסטינים והסורים. יש מעט סכסוכים שהתוואי לפיתרון שלהם ברור כמו הסכסוכים שלנו, ולמרות זאת הם לא נפתרים והאור בקצה המנהרה מאוד עמום. סקרי דעת הקהל מלמדים שרוב הציבור בישראל מסכים לחלוקת הארץ, ומנקודת ראותו אף מוכן לוויתורים מרחיקי לכת. יחד עם זאת, אותו ציבור מתנגד לפיתרון שני הסכסוכים בתנאים שהיו מאפשרים את פיתרונם. זה נכון גם לגבי חלקים בציבור הפלסטיני.

"הדבר נובע מהיעדר אמון, פחד וחוסר ביטחון. כל אלה הם תוצאה לא רק של מעשי הערבים, אלא גם של הדה-הומניזציה שלהם, התעלמות מהמעשים הלא-מוסריים שלנו והאדרה עצמית. כל אלה נובעים מבורות ומאינדוקטרינציה בלתי פוסקת, שמחזקים את תרבות הסכסוך. כמעט כל ספרי הלימוד מעבירים ללא עוררין את הנראטיב שמנציח את הסכסוך, מציג את הערבים באופן שלילי ואת היהודים באופן חיובי. בסופו של הדבר נפגעת החברה בסכסוך פעמיים - גם מהסכסוך וגם מהתרבות הפוליטית-חברתית שמתפתחת אצלה".

כתבת בספר על ניצחון הפחד על התקווה. האם אין תקווה לתקווה?

"חוסר התקווה וחוסר האונים הן הבעיות המרכזיות של החברה שלנו. היתה תקווה בימי רבין אצל חלק מהציבור והיא נעלמה עם הירצחו. היא התחדשה בראשית דרכו של אהוד ברק אך גם הומתה בעזרתו. חוסר התקווה מלווה לא רק בחוסר אמון כלפי הפלסטינים או הערבים באופן כללי, אלא גם כלפי המנהיגים הפוליטיים שלנו.

"ובכל זאת אני מבחין באיים בחברה, של צעירים וגם של בני הדור הבוגר יותר, שלוקחים אחריות ויוצרים אגודות ועמותות בניסיון לקדם רעיונות חשובים. במקום לשאול איך קורה שחברה שסובלת כל כך הרבה מהסכסוך אינה נוהרת לתמוך בפיתרונו - אני שואל איך קורה שבמציאות של אינדוקטרינציה כוללת, לפחות 20%-30% מהציבור מוכנים לפתור את הסכסוך בתוואי שמקובל גם על חלק מהערבים. כלומר, על אף שטיפת המוח, הבורות והצנזורה העצמית שמנבאים סיכוי קלוש לשינוי - מתרחש שינוי. אני מייחד מאמץ מחקרי כדי להבין איך זה קורה ובקרב מי".

בחברה דמוקרטית-פתוחה כשלנו היה מקום לצפות שהאינטלקטואלים יאתגרו את הממסד ויציגו בפני שוטפי המוחות שאלות קשות.

"בחברה הישראלית קיימים שני איים, המנותקים במידה רבה מדעת הרוב ומהמנהיגות; האחד הוא האי האקדמי והשני הוא האי האמנותי. בניגוד לטענה הרווחת, בעיקר בקרב חלק מהפוליטיקאים, טווח שאלות המחקר במדעי החברה ובמדעים אחרים התרחב באופן משמעותי בהשוואה למציאות של שנות ה-50 ה-60 וה-70. סוציולוגים, אנשי מדעי המדינה, פסיכולוגים, משפטנים, היסטוריונים וחוקרי תרבות שואלים שאלות נוקבות לגבי העבר ודרכה של החברה בהווה. הצטבר כבר ידע אדיר בספריות האקדמיה - דרך עבודות מאסטר, דוקטורטים, ספרים ומאמרים - אך הידע הזה לא מגיע לציבור הרחב. יש נתק לא קטן בין האקדמיה לבין הציבור. זהו אולי כישלונם של האינטלקטואלים, אך גם כישלונה של החברה שמסרבת לשמוע. האשמים העיקריים הם הפוליטיקאים, שהאקדמיה בעיניהם היא בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, אולי דווקא בגלל הידע שצברה. הם מעדיפים להתייעץ עם פרסומאים.

"אם נסתכל על מוצרי תרבות שנוצרו ב-30 השנים האחרונות בספרות, בקולנוע ובתיאטרון, נמצא הרבה יצירות מאתגרות. ולמרות שהציבור נהר לחלק מהן, למשל למחזות של חנוך לוין, השינוי המקווה פסח על רוב הקהל. לכן היוצרים מדווחים על ייאוש וחוסר אונים, ורבים מהם נטשו את הנושאים האקטואליים. עם זאת, יש כיום מבול של סרטי תעודה המנסים לעמת את הציבור היהודי עם המציאות. נראה כי ליוצרים נותר רק לתעד את המציאות לטובת הדורות הבאים - במקום להתעמת עם הציבור כאן ועכשיו בניסיון להשפיע על אותה מציאות".

מדוע התמקדת בחברה היהודית בלבד וזנחת את המיעוט הערבי הגדול שחי במדינה?

"אני יהודי-ישראלי, דובר עברית, שמכיר היטב את ישראל וחוקר לאורך השנים את החברה היהודית-ישראלית כצד בסכסוך ישראלי-ערבי, כדי להבין את הדינמיקה שלו. אינני דובר ערבית ואינני מכיר מספיק את החברה הפלסטינית בכדי להעריך מחקרים וניתוחים שלה. אני מאמין שיש חשיבות רבה לכך שבן החברה בסכסוך ינתח את חברתו ויצביע על תהליכים בתוך החברה המשפיעים על הסכסוך. ניתוח כזה צריך להצביע גם על המכשולים שעומדים בפני החברה ועל תרומתה להמשכיותו של הסכסוך. בנוסף לכך, ניתוח של החברה היהודית-ישראלית יכול להוסיף לא רק לראייה חדשה של הסכסוך על ידי בני החברה שלי, אלא גם לעודד ניתוחים דומים בקרב הפלסטינים, למשל. ניתוחים כאלה הכרחיים להבנת התפתחות הסכסוך והמשכיותו העיקשת.

"הבנת הגורמים הפסיכולוגיים שמעכבים ומזיקים לתהליך השלום היא תנאי חשוב לשינויים שיכולים להקל על התהליך הזה. הספר הזה מפרט שורה שלמה של תפיסות, אמונות, עמדות ורגשות בחברה היהודית-הישראלית, שאכן מהווים מכשול לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום. הספר מציע כיווני שינוי שיכולים להקל ולזרז את סיום הסכסוך שגבה מחיר כבד מאוד מהחברות המעורבות בו".

יש כאלה שמגדירים אותך, ושמן הסתם יאפיינו גם את ספרך, כפוסט-ציוני.

"ממש לא. הציונות היא תנועה לאומית ששמה לה למטרה להקים מדינה ליהודים ולהעלות אותם אליה. ב-1948 הוקמה המדינה ובמשך השנים עלה אליה כל מי שרצה. האם שמעת ששואלים איטלקי או פולני אם הם תומכים בתנועה הלאומית שלהם לאחר שקיימת איטליה ופולין עצמאית? אצלנו קיימת האמונה שהמעשה הציוני לא נגמר. אבל איך קובעים מהי ציונות היום? האם המטרות של צבי הנדל מייצגות הציונות או המטרות של יוסי ביילין?

"אני טוען שחלק מהדברים שנעשים היום בשמה של הציונות הם אנטי-ציוניים. רבים מהמעשים שלנו בשטחים לא רק שאינם ציוניים אלא הינם בניגוד לכללי המוסר והחוקים הבינלאומיים שעליהם מדינת ישראל רוצה לבנות הרבה מהטיעונים שלה - בנושאים כמו אנטישמיות ויחס לשואה. יש מיעוט קטן שרואה את עצמו כפוסט-ציוני ודעותיו לגיטימיות, אך משתמשים במושג פוסט-ציוני באופן נרחב כדי לעשות דה-לגיטימציה לאנשים ולדעות מסוימות.

"אם נחזור לספר שלי, הוא קודם כל ספר שמציב את החברה היהודית בישראל מול מראה. שום עם לא אוהב שמניחים לפניו מראה - לא הצרפתים לגבי מעשיהם באלג'יר, לא האמריקאים לגבי מעשיהם בוייטנאם, לא הבלגים לגבי מעשיהם בקונגו ולא ההולנדים הנחמדים לגבי מעשיהם באינדונזיה. ספרים מהסוג הזה מתקבלים לעתים בדחייה.

"אבל אפשר למצוא בספר אופטימיות זהירה. עמים יצאו מהסחרור הסכסוכי שלהם. מי היה מאמין לפני שנים מעטות שהכומר איאן פייסלי, מעין הרב דב ליאור (יו" רבני יש"ע, ע"א) של צפון אירלנד, יגיע להסכם עם ג'רי אדמס? גם בסכסוך שלנו פוליטיקאים השתנו במשך השנים ללא הכר. עמים לומדים בדרך הקשה ומשנים את האמונות שלהם.

"הרי ההסכם בצפון אירלנד הוצע כבר ב-1972. גם הפיתרון של שתי מדינות - ישראל ופלסטין - הוצג כבר ביוני 1967. החסמים הפסיכולוגיים להגיע להסכם עם האויב הם אדירים, אך הדבר אפשרי. ואני לא מאמין שהשינוי יתחיל מלמטה: במקרה שלנו יש צורך במנהיגים נחושים, מהסוג של דה-גול ודה-קלרק, שיאירו לעם את הדרך".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ