בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה הבושה

כשאמנון דנקנר רצה להשתעשע עם אנשי "מעריב", הוא בעט אליהם נעל. כשכתבות על חברו הטוב אולמרט לא נראו לו מפרגנות מספיק, הוא שיכתב אותן בעצמן, מצנזר ביקורת ומוסיף מחמאות. כשנמאס לו מחבר מערכת, הוא הלבין את פניו ברבים או פיטר אותו כלאחר יד. בתום שש שנות כהונתו כעורך "מעריב" איבד העיתון כשליש מקוראיו. התוכלו ילדים לזהות את הקשר בין פועלו של העורך לצלילת העיתון?

2תגובות

אמנון דנקנר קם מכורסתו השחורה. הוא נעמד מלוא משקלו, חלץ חלקית את נעלו הימנית מתחת לעקב ושיחרר קריאה: "עמוד". מולו, צמוד לדלת משרדו, עמד אביב הברון, עורך בכיר ב"מעריב", שהבין שעליו להתייצב כ"שוער" המגן על הדלת-שער. דנקנר הניף את רגלו הימנית לאחור ובתנופה העיף את נעלו לעבר הברון. להברון לא נותרה ברירה אלא לנסות לעצור את הנעל בידיו לפני שתפגע בו.

הברון לא היה היחיד. עובדים אחרים נאלצו לעבור את הריטואל שוב ושוב. "זה היה משפיל. אביב הוא אדם קר וציני וראית שהוא לא אוהב את המשחק הזה", מספר עורך בכיר לשעבר ב"מעריב". "אלה היו סצנות מאוד לא נעימות והוא לא היחיד שעבר אותן".

למשחק הנעליים היו עוד צורות. בחדר המזכירות של דנקנר היה פח גדול ודנקנר התיאטרלי, האקסטרוברט שתמיד יפרח בנוכחות קהל, העורך שלא יחמיץ הזדמנות להראות לעובדיו כמה קל לו להשיג את אולמרט בטלפון, ניסה לקלוע את הנעל אל תוך הפח. "ההשפלה היא בזה שאני, ועוד אנשים, היינו צריכים לעמוד שם ולהתפעל, למחוא כף על הביצוע", אומרת כתבת שנאלצה לצפות בנעל מתעופפת עד הקיר, "במקום להגיד לו: מה, אתה משוגע? מה זה?" אחרי קובי אריאלי המשועשע רדפה נעל המוקסין של העורך במגרש החניה של העיתון, לרכילאית ליאורה גרמה פגיעת הנעל לאיבוד ציפורן.

בקרוב יחדל מעוף הנעליים. המשפט האהוב "למה אתם לא חכמים כמוני?" שבו נהג העורך הראשי לפנק את העורכים והכתבים לא יהדהד יותר במשרדי המערכת. בתום שש שנות כהונה כעורך "מעריב" הודיע דנקנר שיסיים את תפקידו בסוף השנה. לא קשה לנחש מה מרגישים ב"מעריב" לנוכח השינוי.

כשיצאה הודעת הפרישה, לפני חודש וחצי, התנהלה בבית "מעריב" הישיבה השבועית של מוסף "סופשבוע". "תיכנסו לאתר אייס", קיבל אחד העורכים הודעה בטלפון, והוא מיהר לגלוש לאתר שבו התפרסמה הידיעה על פרישת דנקנר. שאגת שמחה ספונטנית פרצה בחדר. אחד הנוכחים שלף מצלמה ותיעד את החבורה העולצת. "אנשים היו מבסוטים במסדרונות, 'שמעתם? שמעתם? סוף סוף! סוף סוף!'" משחזר כתב העיתון כאילו תיאר את רומניה ביום נפילת צ'אושסקו. בצהריים יצאו כמה מאנשי המערכת לאכול במסעדה והרימו כוס יין.

יתקשה לחמוק מאחריות

עוד בנושא
זה גוסינסקי אשם אמנון דנקנר מודה בתגובתו שטיפל אישית בכתבות על אולמרט ("אין לי בעיה עם עצמי") ומגלה מי האיש שהכשיל את "מעריב" בתקופתו
לא כולם, כמובן, עלצו לשמע הידיעה. דנקנר, יליד ירושלים בן 61, אדם מורכב ורב פנים, השאיר אחריו ב"מעריב" עשרות כתבים ועורכים מצולקים אך גם קבוצת אוהדים קטנה. כך או כך, את שני המחנות הפרישה לא הפתיעה. כבר זמן רב שהם שומעים את דנקנר מבטיח שאוטוטו הוא זורק לנמרודי את המפתחות וחוזר לכתיבת ספרים, אבל בחודשים האחרונים נדמה היה שנשבר לו. זה לא אותו דנקנר התזזיתי, הבחינו כולם, הממזר העבה עם הזיק בעיניים שהתפרקד בתחילת 2002 על כורסת העורך הראשי. הסתלקה ממנו תאוות הניצחון, פסה רוח הקרב.

ערב מינויו לעורך נחשב דנקנר לאיש החזק במסדרונות העיתון. זה שלוחש על אוזנה של משפחת נמרודי, שהולך במסירות לכל דיון בבית המשפט, שמגייס את כישורי כתיבתו להגנה טוטלית על המו"ל עופר נמרודי ואביו יעקב ולמתקפה ארסית על מנגנוני אכיפת החוק. אם מבקשים לקבע את המשולש נמרודי-"מעריב"-דנקנר באותן שנים ואת מעמדו של דנקנר בעיתון, קל לעשות זאת באמצעות אותה האזנת סתר משטרתית שנערכה ליעקב נמרודי (שהורשע מאוחר יותר בניסיון לשבש את המשפט של בנו) ובה נשמע נמרודי האב תובע מהעורך דאז, יעקב ארז, לפנות את "המקום הכי חשוב והכי גדול בעיתון" לפרסום מאמר של דנקנר. ארז התנגד בטענה כי באותו יום היו הרבה פיגועים, ונענה על ידי נמרודי כך: "לא אכפת לי מהפיגועים... שכל המדינה תישרף בשבילו (בשביל עופר)".

משפחת נמרודי לא היתה היחידה שזכתה לשירותי ההגנה של דנקנר, משפטן בהשכלתו. עוד לפני כן יצא נגד החלטת שלוש ערכאות שיפוטיות שונות שקבעו שאריה דרעי נטל שוחד של מאות אלפי שקלים. בתמיכתו בדרעי לא הסתפק דנקנר במאמרים חוצבי להבות: הוא נאם ב"שאגת אריה", ישיבת מחאה שקמה מול כלא מעשיהו, ונטל חלק פעיל בדיון הפנימי שניהלו עורכי דינו של דרעי ואנשיו הקרובים במטרה לבנות את האסטרטגיה התקשורתית לקראת הבקשה לדיון חוזר בבית המשפט העליון.

אף על פי שדרעי ונמרודי היו דמויות בעלות עוצמה, ראה עצמו דנקנר מגלם בפרשות אלה את התפקיד של אמיל זולא בפרשת דרייפוס. ייתכן שבהגנה על שני המזרחים היה מן התיקון האישי, והלא היה זה אותו דנקנר שבתחילת שנות ה-80, בעקבות רצח אמיל גרינצוויג, כתב ב"הארץ" את המאמר האנטי-מזרחי "אין לי אחות". עכשיו, סיפר דנקנר לחברים, מנשקים אותי בירושלים, נותנים לי ברכה, דורשים חתימה. דנקנר אף פעם לא היסס ללכת עד הסוף, ואף מעבר לו, בדעותיו ובקשריו. הוא גם תמיד התבשם מפולחן אישיות.

המינוי של דנקנר לעורך "מעריב" נראה לרבים, בתוך העיתון ומחוצה לו, כמו הברקה: על חוסר הניסיון בעריכה ובניהול מוסד גדול, הניחו, הוא יפצה בפיקחות ומנהיגות, ואת קווי האופי המחוספסים הוא ישמור למתחרים. החשש, מצד שני, היה שסבלנותו לא תעמוד לו, שהאיש החריף וחובב ההנאות האירופיות לא יעמוד בעומס השעות, בשגרת היום האפורה, בעבודה הקשה של עורך ראשי.

"אם הייתם שואלים אותי בכל שלב של היכרותי עם דנקנר האם הוא רוצה להיות עורך עמוד, מוסף או עיתון, הייתי מסתכל בכם כאילו נטרפה דעתכם", אומר השותף והחבר לשעבר רון מיברג. "דנקנר, הקולגה והחבר, העדיף לכתוב ובזמנו הפנוי לשכב על הספה בתחתונים, לקרוא, לראות טלוויזיה ולשחק עם דון, כלבו המנוח. הוא לא עצלן, אבל אם אפשר לדחות טקסט לקצה הדד-ליין ומעבר לו - הוא האיש. אני זוכר עורכים, כולל אני, מתייפחים מיאוש".

למרות זאת, גם בקרב אלה שתהו על התאמתו לתפקיד והתנגדו לאג'נדה המעודכנת שלו פיעמה תקווה שהעיתון יתעורר לחיים. דנקנר הוא כותב מחונן ובעל רוחב אופקים, ורבים קיוו שהאיש המשכיל והיצרי יתסיס את העיתון. "היתה תקווה שדנקנר ינער וירענן את העיתון והיתה תקווה יותר חשובה, שיש לו מנדט לעשות את זה", אומר גל אוחובסקי, אז עורך בכיר ב"מעריב" שלימים פוטר על ידי דנקנר. "ואז התברר שאכן יש לו מנדט אבל שהתוכניות שלו שונות לגמרי, אם אפשר לקרוא לזה תוכניות".

בתחילת הדרך קיבל דנקנר מרחב תמרון רב. גם הקופה של העיתון היתה במצב שפיר. התוכנית שלו היתה להפוך את "מעריב" לעיתון איכותי יותר ובעיקר מצליח יותר. הוא שידר אופטימיות. "אפשר לשנות את זה", אמר אז בביטחון על ההובלה של "ידיעות אחרונות". מבחינה זאת הוא נכשל חרוצות. מאז כניסתו לתפקיד ועד היום גדל הפער בין שני העיתונים לטובת "ידיעות אחרונות", אף שגם זה איבד קוראים. על פי נתוני חברת TGI, בין המחצית הראשונה של 2001 - בטרם כניסת דנקנר לתפקיד - ובין 2007, צללה ה"חשיפה" של "מעריב" לקוראי העיתונים ביותר מ-30%. גם אם מביאים בחשבון את הירידה הכללית בתפוצת העיתונות המודפסת, זהו כישלון מר.

"הסיבות לחוסר ההצלחה להדביק את הפער מול 'ידיעות אחרונות' הן לא בתחום שלי, לא בתחום המערכת", אמר דנקנר באחרונה והטיל את האחריות על הירידה בתפוצה ואת הפסדי הענק (עשרות מיליונים כל שנה) לפתח ההנהלה. רוצה לומר, לא המוצר והמערכת אשמים, אשם כל מה שמסביב - הניהול, השיווק, רוח הזמן וכו'. אבל בחינה מדוקדקת של כהונת דנקנר מלמדת ש"מעריב" היה יצירה דנקנרית מובהקת, עיתון שנשא את חותם העורך בכל עמוד. לדנקנר יהיה קשה לחמוק מאחריות לשפל שהעיתון הגיע אליו. כישלון "מעריב" בתקופתו לא היה רק מסחרי.

צילומים: ינאי יחיאל, אלון רון, מוטי קמחי ופלאש 90

פרשת אולמרט

בחסות ההרשאה שהעניק לו נמרודי להמציא את "מעריב" מחדש עשה דנקנר בעיתון כבתוך שלו. הוא לא היה עורך חלש ופאסיווי. הוא פיטר כותבים ועורכים שעבדו בעיתון שנים ארוכות לטובת מחליפים צעירים וביצע בעיתון שינויי תוכן ופורמט השכם והערב. הוא היה מעורב בכל, לפעמים יותר מדי. "מעריב" היה הוא.

אוחובסקי עבד ב"מעריב" עשר שנים. הוא ליווה את דנקנר יד ביד בחודשיו הראשונים בתפקיד ונחשב לאחד מיועציו הקרובים. "כשהוא הגיע לתפקיד העורך הוא פשוט התחיל להשתולל כמו ילד עני שלראשונה בחייו נכנס לסניף של 'טויז אר אס'", הוא משחזר. "כשאני אומר ילד, אני עושה לו הנחה. האמת היא שלפעמים באמת בא לעשות לו הנחה כי יש בו משהו תינוקי שנראה שהוא לא שולט בו. הוא לא באמת בנוי לנהל. אין בו עצם אחת של מנהל. ולפחות בשלב שאני עוד הייתי ב'מעריב', היתה תחושה שהוא מתחרה עם הכותבים והעורכים במקום להתגאות בהם.

"אם אתה בודק את הדברים שהוא עשה בסופו של דבר", הוא ממשיך, "אז הוא דמות דמונית, דמות שייקספירית הכי מבהילה. מזל שהוא מנהל עיתון ולא מדינה. יש בו תכונות של דיקטטורים מפורסמים, בלי להשוות חלילה, שזה אומר בעיקר הניתוק בין מה שהוא חושב למה שהוא עושה. הוא לפעמים חסר הבנה אמיתית של תוצאות המעשים שלו, וסוג האישיות שלו מאפשר לו לעשות דברים באמת איומים. נכון שהוא אישיות מאוד מעניינת. יש לו עולם פנימי וידע. הוא באמת דמות כתובה היטב, אחד שאפשר לכתוב עליו מחזה מרתק. איש מלא סתירות. הכל במקביל, מבעבע כמו צ'ולנט גרוע".

איזה "מעריב" הוא משאיר מאחוריו?

"הוא חירב את העיתון. אין על כך דיון".

רבים מעובדי "מעריב" בעבר ובהווה מסכימים שהנזק המקצועי שהסב דנקנר לעיתון מתחיל בפוליטיקה, בגיוס העיתון למען חברו הטוב, אהוד אולמרט. אולמרט ודנקנר הם חברים קרובים זה שנים ארוכות, חלק מחבורה שנהגה להיפגש כמה פעמים בחודש וכוללת גם את טומי לפיד, דן מרגלית (עד הריב), יצחק לבני ואחרים. "אתם מפסידים שאין לכם חבר כמו אולמרט, הוא איש כל כך חם!" היה אחד המזמורים הקבועים של דנקנר ב"מעריב".

לא חסרים עובדים ב"מעריב" שחזו במו עיניהם עד כמה משפיעה החברות הזאת על שיקול דעתו של העורך. כבר באביב 2001, במהלך משפט נמרודי וכמה חודשים לפני מינוי דנקנר, הצטרף דנקנר לכתב אראל סג"ל בראיון שערך עם אולמרט, אז ראש העיר ירושלים. הראיון הוקדש ברובו להתקפה חזיתית של אולמרט על שניים מתוך סוללת היריבים של משפחת נמרודי באותה עת, פרקליטת המדינה עדנה ארבל וכתב "ידיעות" מרדכי גילת. "משהו בחקירה של פרשת נמרודי מסריח", צוטט אולמרט. "אני מכיר את עופר היטב, מדובר באדם מצוין, קצין מצטיין ובאיש עסקים מעולה". אלא שדנקנר, להפתעת אנשי "מעריב", לא היה חתום על הטקסט עם פרסומו. תפקידו בכל המהלך היה של משגיח כשרות בלבד. חבריו של סגל ב"מעריב" זוכרים את חוסר הנוחות שלו מהמעמד. השבוע סירב להתייחס לדברים.

האפיזודה הזאת היתה כאות אזהרה למה שאירע ב"מעריב" בחורף 2006, בעת שאולמרט התמודד כמועמד קדימה לתפקיד ראש הממשלה. זה התחיל עוד לפני ההכרזה הרשמית. יומיים אחרי צניחת שרון קבע דנקנר את הטון: "החוכמה המקובלת היא שאנשי קדימה חייבים להתלכד סביב אהוד אולמרט, לקבל את סמכותו ולהימנע ממריבות פנימיות, כדי שהמפלגה הצעירה מאוד הזאת תוכיח כי יש לה קיום גם בלי שרון בראשה... אולמרט הוא היחיד בין מנהיגי קדימה שיש לו ניסיון פוליטי וביצועי עשיר ויכולת הידברות בינלאומית".

באותו שבוע דרמטי הוחלט ב"מוסף השבת" לנסות להרים פרופיל מהיר על היורש הצפוי. למשימת הבזק לוהקו הכתבת הכלכלית רונית מורגנשטרן והכתב והעורך ירון פרוסט, היום ב"ידיעות". השניים עבדו כל הלילה, מסביב לשעון, ולמחרת הגישו את הכתבה. גורם במערכת מספר שדנקנר ביקש את הכתבה והיא נשלחה אליו במייל. "לאחר כשעה הכתבה חזרה, וגילינו שכל הקטעים השליליים שהיו על אולמרט הושמטו. בין עורכי המוסף החל ויכוח מה עושים והוחלט שאי אפשר ללכת נגד העורך הראשי".

כמה שבועות אחרי כן עמל הכתב הצבאי, עמיר רפפורט, על כתבה לאותו מוסף שעסקה בניסיונו המוגבל של אולמרט בענייני ביטחון. גם כאן הריטואל חזר על עצמו. "דנקנר עבר על הכתבה ופשוט כיסח אותה בכתב היד שלו", מספר גורם בעיתון, "חלק מהדברים היו ראויים לתיקון, אבל הכתבה עברה מהפך. מכתבה ביקורתית על אולמרט היא הפכה לכתבה חיובית".

בשביל מי שאינו בקיא בהלכות המקצוע כדאי לציין שזהו צעד נדיר מצדו של עורך עיתון גדול להתערב בכתבת מוסף ברמה כזאת. הדבר דומה להתערבות של רמטכ"ל בתרגיל שמתכנן מג"ד, תוך כדי דילוג על כל נוהלי העבודה והדרגים המפרידים ביניהם. הנזק של צעד כזה, מסרי הזלזול וחוסר האמון שהוא מקרין בארגון, ברורים לעין כל. לזה בדיוק קוראים טירוף מערכות.

הדרמה המרכזית התחוללה כמה שבועות לפני הבחירות, כש"מעריב" יזם כתבת דיוקן מקיפה על אולמרט. הראשון שהתבקש להרים את הפרויקט היה הכתב המבטיח של "סופשבוע", עמרי אסנהיים. אסנהיים עבד במרץ, אסף חומרי ארכיון רבים והתחיל בסבב ראיונות מקיף. כשאחת מכתבות העיתון ראתה אותו גוהר בערבים על קטעי הארכיון הרבים, היא הזהירה: "נראה לך שתוכל לפרסם כתבה ביקורתית ורצינית על אולמרט? נראה לך שדנקנר ייתן לך?"

אסנהיים התעלם, עד שיום אחד התבקש על ידי דנקנר, בצל התקפות שעלו אז ממטה ההסברה של הליכוד, להכין כתבה מהירה למגזין היומי על שירותו הצבאי של אולמרט. במשך היממה שבה נמשכה העבודה על הכתבה אסף אסנהיים תיאורים ביקורתיים על השירות הצבאי של אולמרט, ובמרכזם כתבה שפורסמה בשנות ה-70 ב"העולם הזה" שתיארה באור בלתי מחמיא את החייל אולמרט. גם הכתבה של אסנהיים שוכתבה בידי העורך הראשי, תוך הוספת קטעים מפרי עטו, וירדה לדפוס ללא רוב הקטעים הביקורתיים.

לאסנהיים לא היה דרוש יותר מזה, ובפגישה שקבע עם דנקנר הודיע שהחליט לפרוש מהפרויקט. דנקנר לא השתכנע. הוא קרא לאסנהיים לפגישה נוספת בלשכתו, שם המתינו לו כמה מבכירי המערכת. הצוות ניסה לשכנע את אסנהיים להמשיך. חלק מהנוכחים הסבירו לו שהוא לא צריך לראות את המציאות "בשחור ולבן", ושהוא חייב להבין שהקשרים העתידיים עם לשכת ראש הממשלה הם בעלי משמעות לעיתון. אסנהיים נותר במריו, ובמקומו גויסה מרב בטיטו, שהגיעה ל"מעריב" כמה חודשים לפני כן.

בטיטו התחילה לעבוד, קראה את תיקי הארכיון השמנים של אולמרט וראיינה רבים. כך למשל יזמה שיחה עם עורך "כל העיר" לשעבר יוסף כהן, שבימיו כעורך המקומון הירושלמי נכתבו מאות כתבות על אולמרט. בשיחתו עם בטיטו העריך כהן כי כל ציטוט שלא מציג את אולמרט כחסיד אומות העולם יושמט בעריכתו המסורה של דנקנר.

כהן צדק. לא רק דבריו שלו לא הופיעו לבסוף בכתבה, גם ציטוטים אחרים בעלי טון ביקורתי שאספה בטיטו לא הגיעו לדפוס. במהלך הכנת הכתבה ראו אותה מספר פעמים סרה ללשכת דנקנר לשיחות ממושכות. העורך הראשי ביקש לסייע לה במסעה לפיצוח דמותו המרתקת של אולמרט. דנקנר לא הסתפק בכך, ובאחד הימים נשלחה מלשכתו למערכת "סופשבוע" רשימת שמות אנשים שעמם התבקשה בטיטו לשוחח. הרשימה כללה את יד ימינו של אולמרט, שולה זקן; רות מאיר, אשתו של סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, שמואל מאיר המנוח, שאולמרט אימץ את משפחתו אחרי מותו; ואת י"מ, מפקדו של אולמרט בקורס קצינים. הללו הפליגו בשבחיו של אולמרט, ובכתבה הופיעו ציטוטיהם בהרחבה. "קשה לי לבטא במלים את התנהגותו של אהוד, הוא התגלה במלוא גדולתו", אמרה מאיר. "הוא היה רמה מעל כולם", שיחזר המ"פ. דנקנר עצמו נטל חלק באיסוף ציטוטים מפרגנים נוספים.

בישיבות המערכת שנערכו בזמן הכנת הכתבה לא טרח העורך הראשי להסתיר את דעתו על מושא הכתבה. "הוא דיבר על אולמרט ואשתו עליזה בעיניים נוצצות", מספר בכיר בעיתון. "המחוות הפיזיות של אולמרט הדליקו אותו לגמרי. הוא כל הזמן דיבר על החום שלו, על איזה חבר טוב הוא, איזה איש מוכשר". באחד משלבי ההכנה על הכתבה הגיע אחד מעורכי "סופשבוע" אל חדרו של דנקנר לשיחת עבודה. הוא שב למשרדו מופתע. "דנקנר שאל אותי למי אני מצביע", סיפר לחבריו, "אמרתי לו שעוד לא החלטתי, והוא הגיב בהומור סרקסטי: 'עוד לא החלטת?! אז כנראה שהכתבה הזאת לא משכנעת מספיק'".

בטיטו הכינה, בהסכמת דנקנר, טבלה ובה פירוט הפרשות הלא נעימות מעברו של אולמרט, שכללו חקירות משטרתיות שנוהלו נגדו והסתבכויות נוספות. גם הטבלה המפורטת נעדרה לבסוף מהכתבה. הסתבכויותיו של אולמרט בקושי הוזכרו בה. דנקנר, ששיכתב את הכתבה בעצמו, עטף אותה בסגנונו המוכר והוסיף לה קטעים פרי עטו. כתבת הענק, שנפרשה על פני שני גיליונות, הציגה את אולמרט כמעט כסופרסטאר: מדינאי ופוליטיקאי בשל, בעל ניסיון מדיני ולב רחום. כשקוראים אותה היום מתקשים להאמין שזהו העיתון השני במדינה. כך למשל תוארו בכתבה יחסי הזוג אולמרט: "הם עברו את השנים הקשות ההן באותו חוסר הכרה של צעירים שגורם להם, ממרחק שנים, להביט אחורה בהשתאות, איך עמדנו בזה? קל להניח שהם עמדו בזה בכוחה של האהבה והעדנה שביניהם. הם השלימו זה את זה: הוא תוסס, סוער, מדבר בתנועות רחבות, חם, מחבק, אוהב לצחוק, שאפתן ומלא חלומות לעתיד מזהיר. היא שקטה, חושבת לפני שהיא מדברת לאט, עדינה וצנועה, אבל בעלת אישיות חזקה ועצמאית".

הבושה המקצועית הציפה רבים מאנשי "מעריב" עם פרסום הכתבה. "זו היתה טעות קשה שלו", אומר כתב בעיתון המדגיש שהוא אוהב את דנקנר, "ולדעתי גם הוא מצטער עליה היום". ביום פרסום חלקה השני של הכתבה הגיעה בטיטו למערכת, פתחה את הגיליון, הציצה בכתבה וסגרה אותו מיד. "אני לא רוצה לקרוא את זה בחיים", אמרה לאחד מחבריה, "זה אונס עיתונאי ברוטאלי". בטיטו המשיכה להשתמש באנלוגיה הקשה, אך עם דנקנר לא שבה לדבר על הנושא. "זה כמו סוד אפל במשפחה שלא מדברים עליו", הסבירה לחבריה. השבוע אמרה: "אני הסקתי את המסקנות שלי מהמקרה הזה".

צילומים: מוטי קמחי, אייל טואג וליאור מזרחי (באובאו)

אורגיה של כפירה בעיקר

השירות שהעניק לאולמרט ממחיש היטב את הדרך שבה כפה דנקנר את עצמו על "מעריב". כשהחלה מלחמת לבנון השנייה כבר הפכה האג'נדה האולמרטית לאג'נדה הביטחונית של העיתון. עוד לפני המלחמה ניכר היה שדנקנר מזיז את "מעריב" ימינה. מהכותרת "ביד חזקה ובזרוע נטויה" בימי חומת מגן, דרך ביטול כתבה על סרטו התיעודי של ג'וליאנו מר "הילדים של ארנה" ועד לחיבוק המתנחלים בתקופת ההתנתקות, היה העיתון של דנקנר נצי ואולטרה פטריוטי.

המלחמה הקצינה את העמדות. "טנקנר", קראו לדנקנר במסדרונות המערכת בימי המלחמה, בעקבות התמיכה הנמרצת שהעניק העורך לממשלת המלחמה ובעיקר לעומד בראשה. במחקר שפירסמה לפני כמה חודשים עמותת "קשב" ועסק בסיקור המלחמה בכלי התקשורת קטף "מעריב" את המקום הראשון המפוקפק ככלי התקשורת המגויס ביותר למען מלחמת הנפל בלבנון.

דנקנר ניצח על מקהלת המעודדות. חמישה ימים לאחר תחילתה, הוא כתב כך: "לא קל לנו, בוודאי לא לאלה הסופגים את האש, אבל מותר לנו לתמוך בפה מלא בהפתעה האסטרטגית הגדולה של הזמן האחרון: ממשלת ישראל הפתיעה גם את החמאס ובעיקר את חיזבאללה, בכך שהיא לא חטפה פיק ברכיים, ולא חיפשה את המוצא הקל של מריחה וכניעה לאיומים, וגילתה עמוד שדרה של פלדה". אפילו אחרי מסקנותיה הפסקניות של ועדת וינוגרד, התעקש העורך: "יצאנו מהמלחמה עם הישגים בולטים... יש עדיין פער עצום בין התחושות בציבור לבין התוצאות האמיתיות של מלחמת לבנון השנייה".

מעניין שדנקנר מוצא שיש פער עצום בין תחושות הציבור לתוצאות האמיתיות, משום שאחד מהישגיו הגדולים ב"מעריב" נולד דווקא מזיהוי והזדהות מוחלטת עם תחושות הציבור. בתחילת 2005 יצא "מעריב", בניצוח דנקנר, בקמפיין ספונטני בשם "איפה הבושה" שכוון נגד נגע השחיתות השלטונית המתפשט. זה התחיל במאמר חריף ומדובר שכתב דנקנר יחד עם דן מרגלית ונמשך במאמץ מעורר הערכה לפרסם כמה שיותר סקופים על פוליטיקאים מושחתים. אפילו אולמרט חטף. באביב 2005 בישר "מעריב" בעמוד הראשון שאולמרט יחד עם שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, מינו חברי מרכז ליכוד כנציגי ציבור בבתי הדין לעבודה. כעבור כמה חודשים דנקנר התעייף והקמפיין נפסק. "מעריב" לא ניפנף בסקופ על אולמרט בכתבות הבחירות.

אחותה הקטנה של המסירות לאולמרט היתה המסירות לשולחיו, עופר ויעקב נמרודי. אם בימי עורך "מעריב" הקודם, יעקב ארז, נחשב הטיפול האוהד במו"ל לתכתיב מעיק שחייבים לחיות איתו, הרי שבימי דנקנר הפך הרע ההכרחי לאידיאולוגיה הרשמית, כמעט מקור לגאווה. בהתגייסותו המוחלטת של העיתון למאבק באויבי משפחת נמרודי זנח דנקנר את ייעודו לשמש כמחיצה בין העיתון לבעלים והפך לגשר של זהב.

דנקנר האמין שהמאבק בראש אגף החקירות דאז, משה מזרחי, האיש שהוביל להרשעת בני משפחת נמרודי בפלילים, ובפרקליטת המדינה עדנה ארבל, שפיקחה על חקירת בני המשפחה, הוא מאבק מוצדק שצריך לנהל בגלוי ובלי כפפות. זאת היתה זכותו, כמובן, גם כעיתונאי, אך כעורך עיתון וכאדם שאינו נוטה למתינות קל להיווכח כיצד דחק את "מעריב" לפינה והפך אותו לצד בלתי שקול, תגרני ומעורר תהיות בוויכוח. זה בטח לא משך לעיתון עוד קוראים.

מלבד עידוד פרסומים רבים על מזרחי, ארבל ואנשי "כנופיית שלטון החוק", המשיך דנקנר עצמו לפרסם מאמרים בוטים בנושא. את מזרחי השווה ל"מנהלו הנצחי של האף-בי-איי, ג'יי אדגר הובר", ובקמפיין שהוביל העיתון נגד מינויה של ארבל לשופטת בית המשפט העליון כתב כך: "אשה בינונית, מניפולטיווית וכוחנית אשר כל אוושה של ביקורת פנימית נראתה לה כאורגיה של כפירה בעיקר וכל דעה החולקת על שלה כפשע מעורר חלחלה. היא קירבה אומרי הן, הרחיקה אנשים מעוררי מחלוקת ומתסיסי מחשבה והנהיגה שלטון עריץ, כראוי למי שמבססת מורשת קנאית".

מה גבול הטעם הטוב במתיחת ביקורת על שומרי החוק? איך יגיבו קוראיו הוותיקים של "מעריב" למשחק כסחני שכזה? דומה שהשאלות האלה לא עניינו את העורך הראשי. לפני כמה שבועות הוא כתב על יחס הפרקליטות ובית המשפט העליון לאישי ציבור דוגמת אולמרט, יעקב נאמן ודרעי כך: "מה שתשמעו רק אצלנו ובלי שכר לימוד הוא שהגישה השלטת היא לגמרי אחרת. מתברר שיש לא שניים אלא שלושה בתי מדרש בעניין הפרת אמונים - בית שמאי, בית הלל ובית זונות, אם תסלחו לי על הביטוי. אסכולת בית הזונות אינה מחמירה, אינה מקלה, אלא שואלת במי מדובר".

כמו כל קוראי "מעריב" הבחין גם מיברג, ממקום מושבו בארצות הברית, שדנקנר מוותר על כל ארשת ממלכתית ויומרה אליטיסטית שהיתה לו בתחילת הדרך ומשליט על העיתון קו קיצוני מתלהם. הוא מעריך שזה היה פרי החלטה. "אינני יודע איזה עיתון דנקנר שאף לעשות", הוא אומר. "בתי הקברות מלאים בעורכים שהעיתונים שלהם לא עלו יפה. זה בוודאי לא היה עיתון שהוא ואני לפעמים חלמנו עליו. אם הוא כן היה, אז ההתעשתות שלו היתה מהירה. מתישהו התקבלה לדעתי החלטה לנסות לעקוף את 'ידיעות' מלמטה. זו אינה משימה קלה כלל. אולי בלתי אפשרית. אי אפשר היה לקחת את המדינה מהעיתון ואי אפשר היה להמציא מדינה שלא קיימת".

להמשך הכתבה >>



אמנון דנקנר. המשפט האהוב "למה אתם לא חכמים כמוני?" לא יהדהד יותר במשרדי המערכת


עם נמרודי (משמאל). גשר של זהב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו