בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני מביט ביורם קניוק ומנסה להבין מי ולמה"

"על החיים ועל המוות", זהו הספר השחור של יורם קניוק, ולא רק בשל עטיפתו. ארבעה חודשים בבתי חולים, כמה שבועות של תרדמת, סרטן מכרסם, כמעט-מוות מוכח, ואותות כל זה בספר - וגם בגוף השבור שיושב על הבמה בערב ספרותי על גג בניין משרדים בשיפולי הכרך. גדעון לוי קרא והצטמרר

תגובות

על החיים ועל המוות יורם קניוק. ידיעות ספרים, ספרי חמד, 207 עמ', 88 שקלים

הערב הספרותי, שהתקיים באחרונה על גג בניין משרדים בשיפולי הכרך, היה ערב משונה במקצת, נוגע ללב. הלחות התל אביבית של שלהי הקיץ דבקה בכולם, יין ומתאבנים בצד, ועל הבמה המאולתרת ישב הסופר, שבר כלי, נשען על מקלו, גם ראש העיר תומך בו שלא ייפול חלילה.

שרידי יופיו עוד ניכרים בו, אבל לרגע אפילו נזקק לגלולה כדי שיוכל להמשיך ולדבר ופחד גדול אחז בנוכחים. בזה אחר זה עלו לבמה שחקנים, זמרים, משוררים, סופרים, שר חינוך לשעבר ואחרים, רובם המכריע בני דורות אחרים, מאוחרים הרבה יותר, וקראו מספריו. הם כמו באו להיפרד מהסופר שנפרד מהם בספרו, אולי יהיה זה ספרו האחרון. צלמי פפראצי ניסו לתפוס פריימים - בכל זאת היו שם כמה ידועני צמרת. הסופר עכשיו באופנה.

אחר כך דיבר גם הסופר עצמו. הוא דיבר בדיוק כמו שהוא כותב: מרחף בלא סדר בין זיכרונותיו, המוקדמים והמאוחרים, בין שדות הקטל של תש"ח, תל אביב, ניו יורק ושטוקהולם, בערבוביה מקסימה, אבל בעיקר מתמקד בשדות הקטל של תש"ח. שוב ושוב המלחמה ההיא, כאילו כל עשרות השנים שבאו אחריה נתגמדו להן, בדיוק כמו בספר.

כך הם רובם, בני הדור ההוא, חיים חיים שלמים ומלאים - נשים, ילדים, הרפתקאות, חוויות, מסעות ומאבקים - ועל מה הם מתרפקים? על המלחמה שהתחוללה לפני שנות דור. בשלהי חייהם, בעצם כל חייהם, הם מתגעגעים למה שהיה צריך להיות ספק הפרק המפואר, ספק הפרק האפל בחייהם. אבל להתרפק על מלחמה? שמאלנים וימנים, לא תשמעו מהם ספקות, חרטות או כפרות. דור תש"ח.

"על החיים ועל המוות", זהו הספר השחור של יורם קניוק, לא רק בשל עטיפתו. ארבעה חודשים בבתי חולים, כמה שבועות של תרדמת, סרטן מכרסם, פצעי ניתוח שנפערים פעמיים לרווחה, כמעט-מוות מוכח, ואותות כל זה בספר ובגוף השבור שיושב על הבמה. הוליווד מפיקה סרט על פי "אדם בן כלב" שלו, "החיים על נייר זכוכית" היה לרב-מכר, ובמרומי בית המשרדים השומם בקצה העיר נפרדים מקניוק ומוחאים לו כפיים בערב ספרותי בשלהי הקיץ.

אפשר לאהוב את קניוק, אפשר לא, אבל אי אפשר שלא לזהות את סגנונו: שטף גולמי של מלים ואסוציאציות שכמעט אינן יודעות עורך, שאינן סובלות עורך (מבלי לפגוע בעורכת הספר, רנה ורבין), מלוטשות וחלקות למגע כנייר זכוכית. "על החיים ועל המוות" אינו שונה בסגנונו - רק נסיבות כתיבתו מוסיפות לו נופך מטלטל נוסף, פצצות לגבות או סנוקרת בבטן, זו שבגדה בקניוק. "מחלת מוות נשרה משמים ובלעה את כל מי שהכרתי ושום דבר לא נשאר" (עמ' 8). נשאר רק קניוק לספר.

קניוק, היפוכונדר לא קטן בעברו, חלה ונותח. הניתוח הסתבך - ועכשיו הספר. הוא שווה לכל נפש כמעט, סוחף וקריא, אבל צריך שתי סגולות כדי להפיק ממנו עוד יותר: להכיר את תל אביב, העיר, על יופיה וכיעורה; ולהכיר את איכילוב, בית החולים, על אימיו וביעותיו. הח"מ, כך רצה הגורל, מיטיב להכיר את שניהם. הקריאה שלי בספר היתה, לפיכך, שונה מקריאתם של אחרים.

הספר מוקדש ל"דוקטור עודד סולד בתודה עמוקה"? מכיר. את האבחון עשה פרופ' זמיר הלפרין? מכיר. את הניתוח ביצע פרופ' יוסי קלאוזנר? מכיר. רחוב "בן יהודה שטראסה"? מכיר גם מכיר. קניוק מספר על ילדותו בבן יהודה 129; עמוס עוז סיפר ב"סיפור על אהבה וחושך" על בית דודתו בבן יהודה 175, שממנו יצאה אמו לטיול האחרון שלה ואליו שבה רק כדי לשים קץ לחייה. שכנים, שכנים. רק את הרופאה, "ד"ר דיין, היפה ברופאים", אני לא מכיר.

ובכל זאת יש הבדלים ניכרים: את הקולונוסקופייה ביצע פרופ' הלפרין במעיו של קניוק "בלי שום כאב"; אצלי זה היה אחרת, למרות שהלפרין אכן "אצילי וחביב", כפי שקניוק מגדירו. קניוק גם התעודד להיווכח שהלפרין בעצמו אינו בריא. אותי זה דווקא מפחיד: אם הם לא מסוגלים לטפל בעצמם כהלכה - בני האלים הללו, הרופאים, שבהם גורלנו כה תלוי - איך יטפלו בנו?

"אדוני צבאות", "מלך המחלקה", "פרח האומה", "אלוהי בית החולים" - כך מכנה קניוק במקומות שונים בספר את הפרופסור, מנהל המחלקה שבה אושפז ונותח (פרופ' קלאוזנר). זר לא יבין זאת, לא יוכל להבין זאת, במיוחד לא לגבי פרופ' קלאוזנר זה. גם התיאורים כה מוכרים: "רעש עמום של מכשירים אלקטרוניים. הבן של שרה אמי שוכב עם פניו למנורה ושומע המהומים. מזריקים לי, הכפור הולם את הרגע, והפרופסור אומר: 'אל תדאג! אני כאן' ואני שוקע (...) אני רוצה לחזור למצבי הטבעי, אבל אין לי מצב טבעי, אני גווייה מבוהלת, עיני הפרופסור קרבות עוד ועוד ואז אני נכנס לתוך לא כלום בלתי מוחשי וקפוא, הכל מכל נדם" (עמ' 28). פחד מוות.

וזה לא מוכר לי להפליא? "שרוי בנים לא נים, היה בי ניצוץ שאני רואה את עצמי מבחוץ. שאני מביט ביורם קניוק ומנסה להבין מי ולמה, מתוך המה שאינני יודע מהו" (עמ' 44). טקסט חובה לכל מנותח, לכל מנתח ולכל למי שעוד לא נותח ולא ניתח. כמותם גם תיאורי תחושות אחרים: "אני מנסה לקלל במוחי את כל הבריאים כאן (...) בטח חושבים: מסכן יורם, אבל בעצם חושבים על עצמם, פוחדים ממה שיכול לקרות להם, דואגים שאולי יהיו יום אחד במצב כזה" (עמ' 69).

אפשר גם להתווכח עם קניוק: הוא שונא את האצבעון שמרכיבים על האצבע, שנועד למדוד את שיעור החמצן בדם. ה"מצבט השנוא", הוא קורא לאצבעון התמים והלא-מטריד הזה. מפונק שכמותו - היש אמצעי עינויים קל יותר באיכילוב מהאצבעון הזה? לא הזונדה ולא הקטטר? לא הצינור האימתני להזנה דרך וריד הצוואר ולא הנקזים? רק האצבעון?

אפשר גם להתקנא בשלל הזיותיו, בזכות היותו סופר: לבנוני חתוך לחתיכות בקופסאות נעליים, או שמריהו לוין בנאום חוצב להבות ברדיו הישן של אביו של קניוק, משה. רק סופר הוזה ככה. אחד האדם, כמוני, הוזה על דיאט ספרייט בשעות הצימאון הגדול, כשאסור להכניס לפה יותר מצמר גפן ספוג במים מעופשים. אולי לכן כותב קניוק בסוף הספר: "אכנס לטיפול נמרץ שבשמים ואחזור אל ההזיות שהיו מנת חלקי בעת מחלתי, כי שם היו לי חיים עשירים יותר מאשר יש לי כאן כיום" (עמ' 207).

מדויק לא פחות הוא תיאור התחושה הזאת: "הרימו אותי שני סניטרים שלעסו מסטיק, החזיקו בי כמו שמחזיקים חתול אצל הווטרינר, השכיבו אותי בתוך גיגית והלכו (...) אני בושה שוכבת בתוך גיגית ומנסה לא לראות" (עמ' 94). אחר כך האחיות ראו את תמונתו מתנוססת על גב אחד מספריו שהיו מונחים על השידה לצדו והופ: "לפתע הן תפסו שהן מטפלות במי שכנראה היה פעם בן אדם" (שם). בושה בתוך גיגית? מי שכנראה היה פעם בן אדם? כמו חתול אצל וטרינר? כל כך מדויק, כל כך נורא, צריך להודות לקניוק על הדיווח האמיץ הזה מגיא ההריגה.

צריך גם להודות לו על התיאור הנפלא של טיולי השיקום שלו עם שימון, הפיליפיני הישראלי שלו, שחלם להיות דוור והביטוח הלאומי שלח אותו לקניוק, ללוותו בחוצות העיר, כאחד הקשישים. "אחר כך שימון מלווה אותי הביתה וליד הבית אני לוחץ לו את ידו הגדולה ואומר לו תודה. הוא מחייך את חיוכו המתוק ואני נכנס הביתה, להתחיל את יתר ימי חיי" (עמ' 206).

"בלי תזמורת, בלי יופי. בלי פאר. סתם כמו המוות לאמיתו, לא כלום" (עמ' 90). צמרמורת. "ועתה, כזקן עם סרטן וקילה ובטן הרוסה, אני נפרד מכם". המלים האחרונות.

יורם קניוק בין ספריו הקודמים של יורם קניוק (יליד תל אביב, 1930), זוכה פרס ביאליק לספרות יפה (1999) ופרס ברנר (1987): "היורד למעלה" (שוקן 1963), "חימו מלך ירושלים" (עם עובד 1966), "אדם בן כלב" (עמיקם, 1969), "סוסעץ" (ספרית פועלים, 1973), "היהודי האחרון" (הקיבוץ המאוחד 1981), "בתו" (ספרית מעריב 1987), "פוסט מורטם" (הקיבוץ המאוחד 1992) ו"חיים על נייר זכוכית" (ידיעות ספרים, 2003)



קניוק (משמאל), עם מנכ"ל ידיעות ספרים, דב איכנוולד, והסופרת אלונה קמחי, באירוע לכבוד הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו