בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיר והנוסטלגיה

שקר הספרים. הבחור שיצא משיריו של קוואפיס. ביצת קינדר של הדלים. הנערים המעופפים. וכחול הים הרומז שאלכסנדריה היא לא המקום להיות בו נביא זעם

תגובות

אלכסנדריה אלכסנדריה לימדה אותי לא להאמין לסיפורים שמספרים עליה. אל תאמינו, אם כן, גם לסיפורים שאספר עליה עתה עד שלא תבקרו בה בעצמכם, ותספרו עליה בתורכם כזבים נפלאים, ותפתו אחרים שייסעו להיווכח בנפלאותיה, שיילכו בה כסומים וגם הם ישובו ממנה ויספרו עליה נפלאות. וחוזר חלילה.

מאלכסנדריה גם למדתי על שקר הספרים. קראתי כל כך הרבה ספרים על העיר הזאת. את המדריך הקלאסי "אלכסנדריה: היסטוריה ומדריך" מתחילת המאה ה-20 של הסופר הבריטי א"מ פורסטר שהקים לה יד ושם בימי פרפורי הגסיסה האחרונים שלה כעיר קוסמופוליטית. ואין-סוף מדריכים ואלבומי צילום, ו"אלכסנדריה עיר הזיכרון" של מיכאל האג, ו"קיץ אלכסנדרוני" של יצחק גורמזאנו גורן הישראלי. והיתה הרביעייה האלכסנדרונית של לורנס דארל, האחראית אולי יותר מכל היצירות שבעולם למיתוס שנרקם סביב העיר הזאת כקסם בתוך בועה. ו"מיראמר", הרומן הנוגה של נגיב מחפוז על בעלת פנסיון דקדנטי באלכסנדריה, המקפל בתוכו את כל ההיסטוריה של מצרים המודרנית מנקודת מבטם של אלה שחיו בשוליה והיו גם קצת קורבנותיה. כי יש לזכור שהחורבן של אלכסנדריה הקוסמופוליטית בימי שלטון נאצר היה אולי הקורבן הגדול ביותר שהועלה על חופי הים התיכון כדי להגשים פרוגרמה מודרניסטית ומהפכנית. מי שיקיף בעיניו את מפת הים התיכון לא ימצא עוד עיר שירדה מגדולתה באופן אלים כזה, ולא כתוצאה ממלחמה או מהרס אלא מתוך נקמה מתוכננת בקולוניאליזם המערבי.

והיא לא התאוששה עדיין מן המכה שהונחתה עליה. ואם היא מתחילה לקום מאבלה באחרונה, הרי זה בזכות כביש האגרה המהיר כבזק המחבר אותה עם קהיר ומאפשר לה להיות פרוור החוף של עיר הבירה המצרית. והכביש הזה, בהגיעו אל אלכסנדריה, נגמר בצומת רחובות סמלי: רחוב תעלת סואץ ורחוב איסכנדר אל כביר, הלא הוא אלכסנדר הגדול, שבנה אותה לראשונה ונתן לה את שמו.

ומאחורי חומה ארוכה הנמתחת לצדי רחוב סואץ מקבלים את פניך בתי העלמין של העיר, למחלקותיהם השונות ולדתותיהם השונות. בביקור הבא אסייר שם, ואחפש קברי יהודים מפורסמים. ואולי אפקוד סוף סוף את קברו של קוואפיס, המשורר היווני האלמותי, ההומו, מחבר "איתקה" ו"מחכים לברברים". קוואפיס, שחי על סף סוף המאה ה-19, חי ביודעו שאלכסנדריה היא עיר פרובינציאלית ושאין לה תקווה חוץ מגעגועים. אבל באלכסנדריה תמיד דוחים דברים לפעם הבאה. כי הציפיות עצומות, אבל מה עושים כשאין היכן לחנות את המכונית, וצופרים לך מאחור כמשוגעים? עושים ביד תנועת ביטול ונוסעים הלאה, ואז שוכחים לחזור, גם כי סבך הרחובות החד-סטריים במרכז העיר מוליך אותך במעגל סגור בלא מוצא.

קסמי עלם עני

הנה גם רציתי לחזור אל "פסטרודיס", בית הקפה של הנוסטלגיה הגדולה. של היוונים מלפני העזיבה ההמונית. בית הקפה של הביקור הראשון שלי באלכסנדריה, שם הפילוני קסמי עלם אחד עני, שהבטיח חיבה תמורת עוגה וקפה. הוא היה המדריך המעשי הראשון שלי באלכסנדריה. הלכתי אתו בשעת לילה ברחובות ששוב איני זוכר מהם ולעולם לא אמצא אותם שנית, והוא סיפר לי שאין לו עבודה ושהוא מוכר את גופו לזנונים בתאי שירותים של בתי קולנוע בשביל מנת פיתה ופול לאמו ולאחיו. הבטחנו לחזור ולהיפגש בלילה שלמחרת והוא לא בא לפגישה ב"פסטרודיס".

פתאום גם לא מצאתי את "פסטרודיס" במקומו. אולי טעיתי ברחוב. בית הקפה לא מצוין במפות שמחלקת לשכת התיירות בעיר. צריך לחפש אותו במפות משנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא ברחוב שנקרא פעם רחוב המלך פואד והיום הוא רחוב גמאל עבד אל נאצר. והוא חד-סטרי בכיוון ההפוך למחוז חפצנו והוא פקוק כל כולו, ועלוב כמו רחוב אלנבי בתל אביב.

יהא כך. ממילא מ"פסטרודיס" נותר רק השם. קפה טוב באמת יש ב"בית הקפה הברזילאי", מפעל לקלייה ולטחינה ולמכירת קפה שנוסד בסוף שנות ה-20. ויש "דליס" הוותיק עוד יותר, שהגזוזטרה שלו משקיפה על כיכר סעד זגלול ועל הים. ואולמות ישיבה יש בו שלושה, וכולם עגומים במידה שווה, ונגועים בשיממון של מקום שלשווא תפעיל את הדמיון כדי להחיות אותו. הוא חי על עברו. יש לי חבר שהצליח לגנוב משם לפני שנים את המאפרה האחרונה שנשארה עוד מן הימים ההם, ששם בית הקפה מוטבע עליה בצרפתית. עכשיו צריך לנהל משא ומתן ארוך עם מלצרית כבדה ועייפה על כמה קוביות קרח נוספות לקפה הלא צונן דיו. אם כי רק לפני שנה הייתי פה עם חבר קהירי והיה אחרת לגמרי. היה הומה אדם. בדוכן העוגות אנשים עמדו בתור לקניית עוגיות במשקל. היא קפריזית, אלכסנדריה שלנו. נפלנו כנראה על יום לא טוב שלה.

תהילה אלמונית

אבל יש הים. והוא כחול והוא חזק יותר מכל הזיכרונות הספרותיים ומכל הכתוב במדריכים ומכל האשליות העכורות הנמהלות בכוס קפה. והוא נוכח כל כך שאי אפשר שלא להימשך אליו כמגנט ומקצה כל רחוב ורחוב הוא קורא לך. ומי שאומר ים אומר גם שמש, ואומר גם רוח ואומר חול. כלומר שיסודות התשתית של העולם על פי המדע הקדמוני הם לפניך, ב-18 קילומטרים רצופים של חופי רחצה, לכל שדרות העם, ולכל המינים, הגילים, הדתות. חוף חוף והמאפיינים שלו, וכל אחד יודע באורח פלא את מקומו ואת החוף שהוא לא ירגיש בו מבוכה.

במערב הקיצון משתרעים החופים לדלת העם. הכניסה אליהם אינה עולה פרוטה. משפחות נופשות על החול, מתחת לסוכות מאולתרות שגג הבד שלהן מתנפח ברוח כמפרש. והנשים טובלות במים בחלוקיהן הארוכים ומתוך צניעות אינן נפרדות מן הצעיף שלראשן. וילדים דקי רגליים ונערים צוהלים ומתיזים מים וקופצים מגובה המזחים המאולתרים, והבחורים מנפחים את שריריהם זה לעיני זה ולעיני הבנות שנשארו על החוף. חופי האנשים העניים יהיו תמיד הארוטיים ביותר. כאן טייל ודאי קוואפיס בימות הקיץ וחיפש השראה. כי הנה הולך לקראתנו בחור שיצא משיריו. פלג גופו העליון חשוף והוא מושלם וחלק כפסל. הוא עני מכדי שיהיה לו בגד ים, וכאן, חוץ מזה, זה לא נהוג. והוא מודע לכך שהג'ינס הרטובים צמודים לירכיו ויודע שעוד רגע תנציח אותו עדשת המצלמה של שני העיתונאים המערביים. הוא מטה את גוו בהטיה הנכונה של הבחור שדיגמן לפני אלפיים שנה ויותר לפסל הלניסטי. ועומד כך זמן מה. ואז, כחיה עצובה, מצטרף אל העדר המשכשך במים. חבריו כבר קראו לו לחזור. הם אינם מבינים את מה שבלבו. את התוך החי בתוכו שאומר לו שהוא נועד לשמש ליופי.

מתקנים מוזרים, משהו שבין דחליל לעפיפון, עוברים רצוא ושוב לאורך חוף המסכנים הזה. תחילה לא רואים שילדים הם הנושאים אותם. אלה שקיות ניילון ממולאות בסוכר צמר גפן לבן וורוד, ובתוך כל שקית גם בונוס - סוכרייה. והשקיות תלויות על ווים המחוברים לצלב עץ גדול, הנישא גבוה, הרחק מגרגרי החול. זו ביצת הקינדר של הדלים. ובהזדמנויות מיוחדות, משפחה שוכרת סירת משוטים מהסירות העומדות קשורות במים או נחות על צדן על החול. ומשייטים לכיוון חופי הפאר שידם אינם משגת לשלם את הכניסה אליהם, שם נערות רוחצות בביקיני. ורואים הם מרחוק את העיר הנחה כלסת גדולה, מתעגלת, ששיניה הם בתי העיר הלבנה, המלונות, המסעדות שעל החוף, שהעשירים אוכלים בהם דגים בצלחת, ולא כמוהם, ישר מן האסכלה.

קצת הלאה משם, החוף הוא כבר פנטסיה בריטית מלכותית, של גשר מצועצע נטוי על שני מגדלים ויקטוריאניים, היוצר מראית עין של מצודה ימית. והחוף הפתוח אל מראה הגשר עשוי בחצי עיגול, כתיאטרון, הבנוי קומות קומות של תאי הלבשה ממוספרים. כאן חופם של האנשים הבינוניים, שהנשים בו חופשיות למחצה, הצעירות בבגד ים, והנשואות שומרות על צניעות מסוימת, וביושבן בשורות שורות של כיסאות מרגוע הן מפשילות את השמלה הארוכה כדי לשזף את הרגליים ואין מכהה בהן.

וכאן ראינו את הנערים המעופפים. וכאן אמר עמיתי הצלם ניר כפרי, שעם קצת סבלנות והתמדה תהיה לו התמונה שבשבילה היה כדאי לבוא לאלכסנדריה. כי השמש היתה כבר אלכסונית ורכה, ובתי העיר הוורידו והשמים נטו חסד ולא עוד בהקו באכזריות של פח מלובן. ושני עלמים חמודים, וכמה ילדים שקיפצו בעקבותיהם, הבחינו בנו. זהו רגע תהילתם האלמונית: ממזח עץ גבוה ומוכן למדי, כי מתחתיו בלטו סלעים שחורים, מכוסים בפרוות אצות וטחב מתנועעת, הם החליטו להראות את גבורתם וזינקו אל המים בקפיצת ראש. ויש שבתוך הקפיצה ביצעו סלטה מורטאלה כדי לטעום רגע נוסף של שהייה באוויר, בין יסוד הקרקע ליסוד המים, רגע של נצח נפלא שנצרב לבסוף בתמונה. רואים בה גוף קל כאוויר שנשאר בין מים לשמים לבין העיר-התפאורה שמסתכלת מרבבות חלונותיה על הפלא שקפא. והים התיכון היה ברגע זה לא שום תיאוריה של מלומדים ולא שום דיסציפלינה בחקר התרבות אלא נערים שהים מתיר להם להאריך עוד קצת את תור הפראות. פנטסיית קולנוע חיה, שבה הם כוכבים ומצלמים אותם על שום שיש להם עוז לנתר, חומים כשוקולד, לתוך קונטרסט המים הכחולים.

ים ואלוהים לא הולכים ביחד

ניר הצלם עמד מאחורי כוננית ריקה למחצה כדי לצלם את אחת הרעולות הללו, נערה שרק זוג עיניים לוהטות רואים לה. עיניים שרוצות לשרוף הכל. כי אלכסנדריה, הזכורה כעיר שאיכלסה את כל הספרים של העולם העתיק, היא העיר שבהינתן האות, גם שרפה אותם
כבר אמרו זאת רבים, גם פורסטר הסופר, שמהותה של אלכסנדריה היא הים. בלי הים היא עיר מלוכלכת ופקוקה, תורים מדכאים של אנשים אפורי פנים הממתינים לאוטובוסים. של אנדרטות מרשימות המנציחות היסטוריה שלא שייכת כבר לאיש. אנדרטה לניצחון של הבריטים בסודאן! הים הוא האחד ששיני הזמן לא יכלו לו. כל היתר רק רמזי רמזים ואגדות עמומות. המוזיאון היווני הרומי בשיפוצים כבר שנים. בעבר היו המבקרים יכולים לראות בו את דיוקנה של קליאופטרה בצדודית. והנה היא מכוערת כל כך, ונדמית עבת בשר, זו שקיסרי רומא נפלו לרגליה בזה אחר זה.

ואשר לדירה של המשורר קוואפיס, שהיום היא מוזיאון לזכרו. האומנם היתה באמת מקום מגוריו? לא היה איש בדירה, חוץ מסדרן כעוס, שבשעה ששמע כי ישראלים אנחנו, מילמל דבר מה והלך להכין לו תה במטבח, וכשחזר, היה מוכן להתקפה. הוא קילל את בוש ואת ארצות הברית. הוא אמר שהיהודים מסובבים את גלגלי הפוליטיקה העולמית. שמונעים בכוח כל שינוי פוליטי במצרים, ומצד אחר מדברים גבוהה גבוהה על דמוקרטיה. הבדידות דיברה מגרונו, הוא חיפש בן פלוגתא שיפיג את השעמום בבית הכלא המוזיאלי הזה שאיש לא מבקר בו.

ואני שוב ושוב מבקר כאן, במקום שהיה בעבר פנסיון "אמיר", ברחוב שארם אל שייח, לשעבר רחוב לספיוס, שעליו אמר קוואפיס שהוא גר בין כנסייה לבית זונות. הכנסייה שם, נשקפת מן החלון. היתר הוא גגות פח של מוסכים לתיקון פנצ'רים, ובפינת הרחוב חנות קטנה לתיקים דמויי עור. וחנות ללבני נשים, שבשעות התפילה פורשים דיירי השכונה את מרבדיהם דווקא לפניה כשהם כורעים ומשתחווים לאללה, וכך נדמה שהם סוגדים לחזיות האדומות ולתחתוני התחרים שבחלון הראווה. אלכסנדריה היא עיר שנוכחות אלוהים בתוכה מוגבלת. ים ואלוהים הם שני דברים שלא הולכים ביחד.

לפני שנה, בעוד ביקור בבית קוואפיס, כשהלכתי כמנהגי לבדוק בארון התצוגה מזכוכית אם עומד בו עדיין ספר תרגומי שיריו לעברית שעשה יורם ברונובסקי, קבוצה של תיירים ספרדים פרצה אל הדירה והשתלטה עליה בקולותיה. הדירה קמה לתחייה לרגע. אחד התיישב על הכיסא שמאחורי המכתבה המיוחסת לקוואפיס וחברתו צילמה אותו. המיטה העגומה של המשורר עם מרגלות השבכה נראתה קצרה כמיטת בובה. האומנם בעבר האנשים היו ישנים מקופלים, או שהיו קטנים יותר?

הייתי אז עם חבר קהירי, משורר בעצמו, שלא שמע את שמעו של קוואפיס עד לרגע ההוא. וכשירדנו, וברחוב עמדו מוכרי מזכרות והציעו מחרוזות ופסלונים פרעוניים עשויים פלסטיק, הוא אמר: איזה פלא היא השירה, ששנים אחרי הס-תלקות המשורר, עומדים רוכלים שאין להם שמץ מושג מי היה אותו משורר, אבל יודעים שאפשר לעשות ממנו כסף! הפעם, בפינת הרחוב שארם אל שייח ושאהיד סאלח, ארבו לנו שני רוכלים בשעוני רולקס והציגו את מרכולתם על גג של מכונית. הם היו בטוחים שאני יווני. כי אחרת מה מעשי בבית המשורר היווני.

עולם שנכחד

אבוד אבדה אלכסנדריה. היא עיר שהעוני אורב בה בכל פינה ולפעמים שנאה כבושה למערב, שלבשה פנים חדשות. ימי היופי שלה הם בספרים. אני התם תיכננתי ללכת צעד צעד בעקבות העבר. אבל הוא נמחק בגסות, ומה שלא נמחק הוא שחזור מופרז ובומבסטי של הדבר המקורי.

כמו הספרייה של אלכסנדריה, אותו פוחלץ ארכיטקטוני ריק מתוכן שבא להגשים פנטסיה פרוורטית של המערב על אלכסנדריה כמרכז של ידע עולמי. בדיחה עלובה, כמו הבדיחה הזהה כמעט של המוזיאון היהודי בברלין, שהוא אותו פוחלץ של חיה שנשמתה ניטלה מגופה. אי אפשר להחזיר את היהודים לגרמניה כשם שאי אפשר להחזיר את העולם לימים שאלכסנדריה היתה מרכז הידע העולמי.

אבל שוב, כחול הים רמז לי שזה לא המקום להיות בו נביא זעם. אם כבר בנו את הספרייה, שתהיה. יש בה לפחות מזגנים חזקים, והתיירים באים מכל העולם לראות אותה, אף על פי שבאר-צותיהם הספריות משוכללות פי כמה. שוטטתי בין הכונניות והצצתי במבחר העלוב של הספרים. רואים שהם לוקטו במקריות מפה ומשם, וחלק גדול מהמדפים ריק, ואין שום היגיון בסידור הספרים. עמדתי לפני מדף הספרות האפריקאית. עשרה ספרים בסך הכל. מדפי הספרות הצרפתית - והרי צרפת עמדה מאחורי הקמתה של הספרייה הזאת - היו כספרייה של מתנ"ס בפרוור צרפתי.

אבל רוב המבקרים מביטים בספרייה מלמעלה, מתוך גזוזטרה מיוחדת המשקיפה על אולם הקריאה הענקי ועל הים הנראה כמלחך את הבניין. ומה שהם רואים אלה כתמי צבע ססגוניים, של הבחורות המכוסות במטפחות צבעוניות או ברעלות אחידות צבע. והניגוד בין המלבוש המסורתי לבניין הפוסט-מודרני יכול בהחלט לשלהב את הדמיון. ניר עמיתי עמד מאחורי כוננית ריקה למחצה ותקע את עדשתו ברווח כדי לצלם את אחת הרעולות הללו, נערה שרק זוג עיניים לוהטות רואים לה. עיניים שרוצות לשרוף הכל. כי אלכסנדריה, הזכורה כעיר שאיכלסה את כל הספרים של העולם העתיק, היא העיר שבהינתן האות, גם שרפה אותם. ובזה חוזר הדמיון לברלין, שגם בה שרפו ספרים בלי רחם, ואז לימים הקימו על כך אנדרטה. וברלין היא לא על חוף הים התיכון. כך שחלילה לנו להטיל את האשמה בברבריות של בני האדם על הקירבה שלהם או הריחוק שלהם מהים.

למה אני אוהב אותך כל כך, אלכסנדריה, למרות האכזבות שאת מנחילה לי? לפני בואי חזרתי וקראתי את כל הרכילות המשפחתית על שושלת הבארון דה מנשה מאלכסנדריה. על רוזט דה מנשה, האשה הפטאלית המפרנסת כמה מעלילות הרביעייה האלכסנדרונית של דארל. ואחד הבנים לבית מנשה שהתנצר והיה לנזיר דומיניקני והסעיר את החברה היהודית הגבוהה של העיר. והביקור ההיסטורי של חיים ויצמן בתום מלחמת העולם הראשונה בבית הבארון האלכסנדרוני, אלף ואחת עלילות נפתלות וכולן נגמרות בכך שהעולם הזה נכחד, אולי לא בעשן כמו באירופה, אבל בלא פחות תוגה. לא היה טעם לחפש את החווילה המפוארת של משפחת הבארונים היהודית כפי שהיא מופיעה ברקע של התצלומים המשפחתיים מהתקופה השברירית ההיא. בניינים היסטוריים הם בדרך כלל שלדים מגוחכים בלי רוח האנשים המאכלסים אותם.

מלכה שבויה

לגמרי במזל, אחרי שלגמנו קפה בבית הקפה הברזילאי והמוזג סיפר שהוא עובד מאחורי הדלפק 40 שנה רצופות, ראיתי מבעד לשמשה את שער בית הכנסת נבי דניאל, בית הכנסת המרכזי של אלכסנדריה. והנה בפשפש הצדדי המוביל לחצר בית הכנסת לא עמד שומר. מישהו עבד שם בגן והשקה את הצמחים. ומבניין ועד הקהילה יצאה אל הגזוזטרה הלבנה אשה קטנה וכפופה כל כולה. ומדברת צרפתית נהדרת שלא שמעתי כמותה מאז מות סבותי הטורקיות.

המלכה השבויה הזאת היא לינה מתתיה. היהודייה שלא עזבה את אלכסנדריה מעולם וניצחה בעקשנותה את נאצר ואת כל המהפכות. והיא בת 80 ומעלה, וחולת סוכרת, והיתה בתרדמת וכבר ראתה את החיים מצדם האחר כדבריה, אבל היא כאן, ומטפלת בענייני הקהילה הקטנה המונה 25 נשים בגילה ואף לא מניין של גברים.

אחזתי בידה הדקה ככנף ציפור ויחד נכנסנו אל תוך בית הכנסת. הוא מטופח והרמוני ככנסייה. היא עמדה בגבה אל ההיכל וסיפרה על בעלה שהיה לו לב חלש מנעוריו ועל כן לא יכלו לעזוב את מצרים כיתר היהודים. אותו פיטרו מעבודתו והם חיו מנדבת ידו של גיסה, שעשה חיל באיטליה.

סיפור כל כך אלכסנדרוני. הרי לינה מתתיה היא ממש כקליאופטרה של הזמן החדש. האשה האחרונה בשושלת מנוונת, שיש בה אש שמסרבת לדעוך. הרגשתי כל כך בוש כישראלי לפניה, כי בכל מלחמה שהיתה לישראל עם מצרים, אני מתאר לי איך היא נאלצה להתקפד עוד יותר, להיות לא נראית עוד יותר. ניסיתי לשאול אותה על חיי הקהילה בימי הזוהר שבין שתי מלחמות העולם. היא אישרה את כל הסיפורים האקזוטיים שקראתי עליהם במנוד ראש אגבי. היא לא היתה כנראה מאנשי החברה הגבוהה שהספרים הנוסטלגיים מתרכזים בהם. אבל אנשי החברה הגבוהה התפזרו לכל עבר, ואילו היא נשארה, שלהבת מרצדת, חלשלושה, של נר התמיד היהודי. ובאין לה צאצאים, כששאלה אותי אם אני רוצה להדליק נר זיכרון, לא עלה על דעתי מה משאלה אבקש בלבי. אבל עם שניצתה השלהבת נשאתי תפילה קצרה שמי ייתן ולא יכבה במהרה האור האלכסנדרוני.



הים התיכון היה ברגע זה לא שום תיאוריה של מלומדים ולא שום דיסציפלינה בחקר התרבות אלא נערים שהים מתיר להם להאריך עוד קצת את תור הפראות


מתקנים מוזרים, משהו שבין דחליל לעפיפון, עוברים רצוא ושוב לאורך החוף. תחילה לא רואים שילדים הם הנושאים אותם. אלה שקיות ניילון ממולאות בסוכר צמר גפן, ובתוך כל שקית גם בונוס - סוכרייה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו