בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחיר שאצ"ג יצטרך לשלם כדי להיות ביאליק

האנתולוגיה "בעבי השיר" מציגה את עצמה כמבחר שירים מאת אורי צבי גרינברג; בעמודים הפנימיים אפשר למצוא גם את שמו של דן מירון, כמי ש"בחר והוסיף דברי הסבר". אבל זוהי הצגה מצטנעת של תפקידו של מירון באנתולוגיה: למעשה, "בעבי השיר" הוא ספרם של שני מחברים, האחד משורר והשני חוקר ספרות, המבקש שיקראו את שירי המשורר בדרכו

תגובות

בעבי השיר אורי צבי גרינברג. בחר והוסיף דברי הסבר: דן מירון. הוצאת מוסד ביאליק, 610 עמ', 150 שקלים

האנתולוגיה "בעבי השיר", שראתה אור בימים אלה, מציגה את עצמה כ"מבחר שירים" מאת אורי צבי גרינברג. כך לפחות כתוב על הכריכה. בעמודים הפנימיים אפשר למצוא גם את שמו של דן מירון, כמי ש"בחר והוסיף דברי הסבר". זוהי הצגה מצטנעת ולא מדויקת של תפקידו של מירון באנתולוגיה. למעשה, "בעבי השיר" הוא ספרם של שני מחברים. האחד משורר: אורי צבי גרינברג, שנפטר ב-1981 לאחר עשרות שנים של סירוב עיקש ועקרוני להדפיס את שיריו בספרים; השני הוא חוקר ספרות, מבקר ופרשן, מן החשובים והמכובדים שקמו לספרות העברית: דן מירון, שקיבל על עצמו שליחות - להשיב את שירת אצ"ג מן הגלות שנכפתה עליה על ידי המשורר.

משוררים, חוקרים ומבקרי ספרות הכירו בחשיבותה של שירת אצ"ג וקראו בה; חלקם התייחסו אליה בהתפעלות ובהערצה. היא אף זכתה בפרסים רבים, ביניהם בפרס ביאליק ובפרס ישראל. אבל מירון חותר לכך ששמו של אצ"ג יהיה מוכר לקהל הרחב, לא פחות מזה של ביאליק. זהו פרויקט לא פשוט ביחס לאחד המשוררים השנואים ביותר בשירה העברית.

אצ"ג זכור בעיקר כמשורר ימני, איש ארץ ישראל השלמה, ששאף ל"מלכות ישראל". מעריציו - השותפים לרעיונותיו הפוליטיים - ראו בו לא רק כותב שירים, אלא גם נביא ומחוקק. עד היום רוב המבקרים ב"בית אצ"ג" בירושלים, המנוהל על ידי גאולה כהן, הם חובשי כיפות המזוהים עם הימין. לעומתם, אנשי השמאל לא סלחו לאצ"ג על שהצטרף לשורות הרוויזיוניסטים. רבים מהם טענו כי שירתו אינה מוסרית, גינו אותה כפשיסטית וכגזענית, ודאגו להחרים אותה.

כבר ב-1937 התלונן אצ"ג על האווירה הכללית נגדו בארץ ישראל, ותיאר את קריאות הזעם שהופנו כלפיו "מפיגומי-בניין ובמדרכות-עיר":

ידקרוני בנפש, כי אין להם זכות

לדקרני בחנית בגופי, כחשקם.

" - בוז אורי צבי!"

" - מנול ורוצח!"

" - שקץ תשקצנו"...וטפו בפני --"

הסיבה הישירה לכך שאצ"ג לא יכול היה ללכת בשקט ברחוב היתה האשמתו באחריות לרצח ארלוזורוב. אבל היו סיבות נוספות לשנאה היוקדת שעורר, מהן פוליטיות, מהן פואטיות, ומהן תולדת אישיותו הרגזנית והסוערת. אחרי פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" התעצמה השנאה עוד יותר. המבקרים יצאו בעיקר נגד עמדותיו, אבל טענו גם כלפי לשונו הבוטה של הספר. למרבה האירוניה, מתקפותיהם היו ארסיות לא פחות מאלה של המשורר המותקף: "יקשה להעלות על הדעת, כי משורר כאורי צבי גרינברג יכול היה להגיע לפסגת ה'קטרוג' בלי עזרתם האלכימית של הכוחות השטניים, ההופכים את זהב השירה להפרשה פיסיולוגית, שריחה הרע בוקע ונודף מהדפים החולניים האלה", כתב משה סמילנסקי למשל.

האנטגוניזם כלפי אצ"ג לא פחת עם הזמן. ב-1976, כשהוזמן לכנסת לכבוד יום הולדתו ה-80, סערו העיתונים וכותרותיהם העידו על כך שלמרות החרם הממושך על שירת אצ"ג, היא נצרבה היטב בזיכרון. שיריו של אצ"ג לא נלמדו אז בבתי הספר, כמעט שלא נחקרו באוניברסיטאות ואי אפשר היה לגשת לחנות ספרים קרובה ולרכוש את ספריו, ובכל זאת שירתו המשיכה לפעום מן השוליים כטקסט רב-עוצמה, מסתורי, אפל ומסוכן.

מפעלו של מירון, החותר להצבתה של שירת אצ"ג במרכז המפה של השירה העברית החדשה, מפנה אליה זרקור וגואל אותה מן האפלה. פעולתו הראשונה היתה להדפיס את כל שיריו של המשורר. מירון הוא העורך הראשי של כל כתבי אצ"ג. זוהי סדרת כרכים גדולים, מפוארים, כחולים כדגל הלאום, שהחלה להתפרסם בראשית שנות ה-90 בהוצאת מוסד ביאליק המכובדת. על 13 כרכי השירה נוספו כרך רישומים של המשורר וכרכים של מאמרים שפירסם. לאלה עתידים להצטרף כרכי פרוזה וכלל יצירתו ביידיש.

מפעל ההוצאה לאור לווה בכתיבה פרשנית חשובה של מירון על אצ"ג. במקביל לפרסום השירים, כתב מירון בשנות ה-90 סדרת מאמרים רחבי היקף על שירתו; מאמצים רבים הושקעו על ידו בשינוי תדמיתו של המשורר הנערץ והשנוא ובהענקת לגיטימציה לכתיבתו.

גישתו של מירון לשירת אצ"ג מבליטה בעיקר יסודות של סינתזה: שירת אצ"ג מבטאת את הלאומיות היהודית - אבל גם את האדם האוניברסלי; יש בה מתח רגשי עצום - אבל גם רציונליות עמוקה; המרד האקזיסטנציאליסטי-ניהיליסטי שלו מרוסן על ידי אמונה דתית; גם העובדה ששירת אצ"ג מעוגנת במקורות היהודיים מאפקת על פי מירון את המודרניזם ההרסני והנואש שלה. תפיסה זו של שירת אצ"ג תומכת בהכתרתו של המשורר בדיעבד, ועל ידי מירון, כ"גדול המשוררים בדורו".

סמכותו של מירון כלפי הטקסט האצ"גי עצומה. היא נובעת מהיותו עורך כתביו של אצ"ג וחוקר שירתו. היא נובעת גם מהיותו מבקר חשוב, הנתפס כ"אב" של ביקורת הספרות העברית. שיתוף הפעולה מצד אלמנתו של אצ"ג, עליזה טור-מלכא, מעניק להחלטותיו תוקף השואב גם מן התחום האינטימי-גופני-ממשי. בחירתה של טור-מלכא במירון לא היתה מובנת מאליה, ועוררה כלפיה תרעומת מצד אנשי מחנה הימין.

ואולם כמו במקרה של יעקב שבתאי, ששיתוף הפעולה בין מירון לבין אלמנתו הוביל להכתרתו כ"גדול המספרים העבריים בדורו", כך גם במקרה של אצ"ג. אבל הכתרה זקוקה גם לתמיכה עממית רחבה, ואמנם, כבר עם צאת הכרך הראשון של כל כתבי אצ"ג, הדגיש העורך את המפעל כולו כחורג מן התחום האקדמי: "אין זו מהדורה אקדמית, המיועדת למומחים (...) מהדורתנו מבקשת לעמוד לרשות העם כולו". ב-2002 פירסם מירון גם את הספר "אקדמות לאצ"ג", הסוקר את חייו ואת כתיבתו של המשורר. בניגוד למחקרים האקדמיים יועד ספר זה לקהל רחב יותר, ונועד לשמש "מורה דרך תמציתי", שיאפשר לקוראים "ראשית התמצאות בעולמו הנרחב והמסובך של המשורר".

פרסום האנתולוגיה "בעבי השיר" הוא צעד נוסף בכיוון זה. היא נועדה לאפשר לקוראים רבים ככל האפשר היכרות עם מבחר מייצג משירת אצ"ג. על הכריכה האחורית של הספר מתואר קהל היעד שלו ומנוסחת גם המטרה: "בעבי השיר לוקט ונערך בידי דן מירון מתוך כוונה לקרב את עולמה הייחודי ואת לשונה האישית החד-פעמית של שירתו של אורי צבי גרינברג, גדול המשוררים בדורו, אל הקורא הטוב, אל הקורא הצעיר, אל המעיין ואל התלמיד". לשיריו של אצ"ג צורפו איפוא הסברים, שנועדו להקל על הקוראים הצעירים והטובים את הבנת השירים. הסברים אלה מוצגים ב"פתח דבר" כסיוע "בתחום המוגבל (...) של הבנת משמעות הדברים" (עמ' 34).

אכן, הסבריו של מירון מעידים על התמצאותו המקיפה הן בשירת אצ"ג, והן בעולמו הרוחני-תרבותי של המשורר. אין ספק שקוראים רבים ימצאו את האנתולוגיה שימושית, וייהנו מדברי ההסבר של העורך. עבור רבים, וביניהם גם אנשי ספרות מובהקים, שירת אצ"ג היתה ועודנה קשה, סתומה ומרתיעה. דוד פישלוב, מרצה לספרות באוניברסיטה העברית, שכתב על האנתולוגיה במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" (ב-20 ליולי 2007) לא היסס להודות: "פעמים רבות האירו ההערות את עיני ופתחו לפני שורות ושירים".

אלא שבכך בדיוק טמונה בעיה; ראשית, כדאי ששירת אצ"ג לא תאבד באמצעות העתקתה מן השוליים למרכז את אופיה הפרובוקטיבי, האלים והפרדוקסלי. שהרי הקאנוניזציה - במיוחד אם היא נעשית באופן כה מגמתי ומכוון - היא גם מנגנון מעקר, הפועל נגד חתרנותם של טקסטים, ונגד הממד הפורע סדרים שהוא לעתים קרובות חלק ממהותם ומסוד קסמם. יש להיזהר איפוא מפני תהליך הכשרה שיהפוך את שירת אצ"ג ל"פרווה".

שנית, יש להיזהר מן הזיהוי ההולך וגובר בין שירת אצ"ג לעמדותיו הפרשניות של החוקר הבכיר ביותר שלה. למשל, כדאי לשים לב לכך שהאנתולוגיה "בעבי השיר", המציעה את עצמה כ"שירת אצ"ג עם הערות מאירות עיניים", היא בעצם "שירת אצ"ג נוסח מירון". עמדותיו של מירון אינן מצטמצמות רק ל"פתח דבר" שכתב, ואינן מוגדרות ב"אחרית דבר" שיכול היה לצרף בסוף הספר, כנהוג. הן חודרות לספר עצמו, שמבחינת הגרפיקה והעימוד - כל עמוד מכיל את כתיבתם של שניים: בראש העמוד, השיר. בתחתיתו, דברי ההסבר של מירון, ה"מתרגמים" את לשונו המורכבת והמסובכת של השיר לשפה פשוטה.

ביאורי מלים בגוף ספר שירה אינם ייחודיים לאנתולוגיה "בעבי השיר". בשנים האחרונות התפרסמו מהדורות מוערות נוספות, למשל של שירי ביאליק (אבנר הולצמן, 2004) או של שירי אבן גבירול (ישראל לוין, 2007). בשלושת המקרים מסבירים העורכים את הצורך להפוך טקסטים חשובים ומוקשים לנגישים יותר לקהל הרחב.

אך ההשוואה בין האנתולוגיה בעריכתו של מירון לשתי האחרות מאלפת: אצלם ההערות עדינות, קצרצרות, וכוללות בעיקר ביאורי מלים בודדות, או ביטויים מוקשים. אצל מירון ההערות מצטרפות למאמר פרשני רחב היקף. אופן כתיבתו של מאמר זה בשורות שבורות, המפוזרות מתחת לשירים, בעייתי במיוחד שכן זהו מאמר המסווה את עצמו כלא-מאמר. קריאה פרשנית לכל דבר, המסווה את עצמה כהסבר או כ"תרגום".

מובן שכל "תרגום", ולו הצנוע ביותר, ואפילו מעברית לעברית, כולל במידה רבה את האופן שבו ה"מתרגם" קורא ומבין את השיר, וההסברים מכתיבים לקוראים במידה מסוימת את עמדותיהם הפרשניות של העורכים. אבל במקרה של מירון מדובר על מעורבות מסיבית בהרבה.

האינפורמציה המועברת באמצעות מירון ביחס לטקסט אינה אחידה. לעתים התערבותו נראית תמימה: הוא מצביע על זיקות מעניינות בין השיר לטקסטים אחרים, כגון למקרא או למדרשים; במקומות אחרים הוא רק מתרגם מלים, למשל מיידיש ("וי גולד" הוא "זעקת הצילו", ו"מאמע מיינע" היא "אמא שלי"); במקומות אחרים מירון מתרגם מעברית לעברית. כך מתברר לקוראים כי "אסקופה" פירושה "סף הדלת", "גתיות" אלה גיטרות ו"דלוג-רב" הוא טלגרף.

לפעמים הסבריו של מירון חורגים מתחום המלה ומתייחסים לשורות שלמות. כך, בשולי הפואמה "אימה גדולה וירח" אפשר לקרוא ש"להשבר ביום זוועה לאברים" פירושו "להתפרק אבר אבר; התפוררות וחידלון מחמת אסונות" (עמ' 89); הסבריו כוללים גם ביאורי מטפורות. משולי הפואמה HEROICA אפשר להיוודע כי "שיחה כהה" פירושה "שיחה אינטימית באפלולית הלילה" (עמ' 100). ואילו בעמ' 101 מתברר כי "דם הכהה" הוא "הדם העייף".

אלא שה"תרגומים" הללו הופכים במקומות רבים לקטעי פרשנות לכל דבר. כך למשל על המלים "מטושקא רוסיה" מהשיר "התנצלות" כתוב: "מטושקא רוסיה: אמא רוסיה (רוסית), שנתגלתה כאם חורגת קטלנית לתושביה היהודיים" (עמ' 106). הגלישה מ"תרגום" לפרשנות מרחיקת לכת אינה מסומנת בטקסט. במלים אחרות, פרשנותו של מירון אינה מוצגת ככזו. מדוע חשוב שהקוראים יידעו כי אצ"ג אינו מכנה חלילה את רוסיה מולדתו "אמא"? מדוע חשוב למירון להדגיש כי לכל היותר כוונתו של המשורר כאן - כמו בשירי רחל, או בכתביו של א"ד גורדון - לכנות את מולדתו "אם חורגת"?

התשובה לשאלה זו טמונה בהבנתו של מירון את הציונות, ובשאיפתו למזג את שירת אצ"ג, כטקסט לאומי-ציוני, בשיח הציוני הנורמטיבי. משורר, שמירון שואף להמליך כיורשו של ביאליק, כמשורר לאומי, אינו יכול לכנות ארץ אחרת מלבד ישראל במלה "אמא" ללא הסתייגות. ובכל זאת, לא קשה למצוא בשירת אצ"ג מה שנחשב עד לא מזמן כחריגה מן הדוקסה הציונית. באותו מחזור, בשיר "ההכרח", מתרפק המשורר על זכר מולדתו אוקראינה במלות אהבה שכמותן מעולם לא כתב על ארץ ישראל:

מכרחים היינו לשנא גם את אשר אהבנו. אהבנו היער, הנחל, הבאר והטחנה.

אהבנו שלכת, הדגה, הדלי והחלה, ובחשאי-חשאי אהבנו גם צליל פעמוניהם

ואף את השקצים הקטנים ושערם הלבנון" (עמ' 108).

השיר מתקומם כנגד משטור הרגשות הקולקטיבי, שנכפה על ידי השיח הציוני של שלילת הגלות. הוא מתאבל על אובדן עולם מוכר באמצעות רשימה מטונימית, המבליטה את ההכרה בחסר. קריאה שאינה שואפת לקאנוניזציה יכולה לשלב את אצ"ג ביתר קלות עם המשוררים והסופרים שהתקשו לחיות בארץ ישראל, ואחר כך במדינת ישראל הציונית. מחקר הספרות מראה בשנים האחרונות כי משוררים וסופרים ציוניים רבים ביטאו בכתיבתם געגועים לגולה, וקשיי הסתגלות לחיים בארץ ישראל. האם אפשר למנות את אורי צבי גרינברג, הימני התובעני והזועם בין אלה שכתבו על "כאב שתי המולדות"? שאלה מרתקת זו - כמו שאלות אפשריות רבות אחרות - צריכה להישאר פתוחה, ולא להיות מוכרעת חד משמעית על ידי פרשנות סמכותית, השואפת להכרה כ"אמת".

כך מבאר מירון בסוף הספר את המלים "תא שמע!" הפותחות את אחד השירים של אצ"ג: "תא שמע: בוא ושמע, בוא ולמד. גם בשיר זה נמשך והולך הדו-שיח הפנימי בין המשורר לאלטר אגו הספקני והמיואש שלו, 'יוסף מכאוב', שכפר בערכה המוחלט של השירה וביכולתה לחולל שינוי במציאות. הדובר של השיר יוצא כאן כנגדו ומאשר את הערך והניסיון של כל שיר אמיתי, וזו האמת העמוקה ביותר של שירת אצ"ג" (עמ' 592).

מירון מבקש לגלות לקוראים את "האמת העמוקה ביותר של שירת אצ"ג". מלבד השאלה המתבקשת מהי בכלל "האמת העמוקה" של שירה כלשהי, והאם יש אמת כזאת, יש לומר שה"אמת" של מירון בעייתית בכך שהיא כופה את עצמה על קוראי האנתולוגיה, שברובם לא יהיו בקיאים בשירת אצ"ג ובאפשרויות הפרשניות האחרות שלה.

הקוראים הטובים של האנתולוגיה הם איפוא אלה שיקראו את השירים כפי שמירון רוצה שיקראו אותם, ויבינו מה שמירון רוצה שיבינו. אבל את פרשנותו של מירון כדאי לקרוא כאחת מבין פרשנויות נוספות של שירת אצ"ג, ובתוכן מחקרים מרתקים של דויד כנעני, בנימין הרשב, חנן חבר, חביבה פדיה ואחרים.

לקוראים המבקשים לקרוא את אצ"ג - כמו את אבות ישורון, נתן זך או חזי לסקלי - ללא יד סמכותית-מכוונת, המוכנים להתרשם בעצמם משירה מפעימה זו, מומלץ לרכוש את ספריו של אצ"ג עצמו. תודות למירון אפשר לגשת היום לחנות ספרים קרובה ולעשות את הפעולה הפשוטה הזאת: לקנות ספר של אצ"ג. ולמי ש-13 הכרכים מבהילים אותו, מומלץ להתחיל בכרכים א, ג, ו-ט היפהפיים. את פירושי המלים הקשות אפשר למצוא במילון.

אורי צבי גרינברג בשנים האחרונות זוכה יצירתו של המשורר אורי צבי גרינברג (1896-1981) לעדנה: שירתו, מאמריו וכתבים אחרים רואים אור מחדש בסדרת כרכים בהוצאת מוסד ביאליק, ועל יצירתו נכתבים ספרי מחקר רבים, ובהם "אקדמות לאצ"ג" מאת דן מירון (מוסד ביאליק 2002), "מולדת המוות יפה" מאת חנן חבר (עם עובד 2004) ו"לנוגה נקודת הפלא" מאת תמר וולף-מונזון (אוניברסיטת חיפה 2005)

אורית מיטל כותבת עבודת דוקטור על אורי צבי גרינברג ומלמדת באוניברסיטת בן גוריון



איור: שירלי אגוזי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו