שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך שכחנו את הציירים היהודים מאודסה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זיוה שטרנהל

"פריסאים באודסה" - קטלוג תערוכה במוזיאון לאמנות רוסית ע"ש צייטלין ברמת גן אוצרת התערוכה ועורכת הקטלוג: לסיה וויסקון. הוצאת המוזיאון לאמנות רוסית ברמת גן, 190 עמ', 150 שקלים

התערוכה "פריסאים באודסה", שהוצגה השנה במוזיאון צייטלין לאמנות רוסית ברמת גן, לא זכתה כמעט לתשומת לב. אמנם אוסף יעקב פרמן, שהיווה בסיס לתערוכה וכולל 200 יצירות אמנות שהובאו לארץ מאודסה ב-1919, הוצג כבר לפני חמש שנים במוזיאון תל אביב - אבל אף שסיפורו המרתק של פרמן כבר ידוע, ובציורים עצמם אין חידושים מהפכניים, ההתעלמות מהתערוכה היא תעודת עניות לחיי האמנות בארץ.

קטלוג התערוכה, שערכה האוצרת לסיה וויסקון, מתמקד באגודת האמנים ה"בלתי תלויים" באודסה, שיצירותיהם מהוות את חלק הארי של האוסף. הקטלוג שופך אור חדש לא רק על הציורים ויוצריהם, אלא גם על פרק חשוב בתהליך גיבושה של תרבות מודרנית, יהודית וישראלית גם יחד.

וויסקון, שלמדה באקדמיה לאמנות של פטרבורג, ניצלה את פתיחת הארכיונים ברוסיה וערכה מחקר אקדמי מסורתי: היא התמקדה בחברי אגודת האמנים ה"בלתי תלויים" שפעלו באודסה בין השנים 1907-1919, שכולם היו יהודים - פרט לאחד. היא נסעה לרוסיה, זיהתה את האמנים, את נושאי הציורים ותאריך יצירתם, ובכך סיפקה נתוני יסוד לכל מחקר רציני.

אך מעבר לכך, גילוי ותרגום הטקסטים שנותרו מאותה תקופה - מניפסטים, מכתבים וביקורות - מאפשרים לבחון את הציורים בקונטקסט הרחב של התרבות הרוסית שעברה באותן שנים טלטלות מהפכניות. העובדה שהאמנים היהודים, שצמחו ברובם מתוך מוסדות החינוך הרוסיים, לא היו ציוניים ונטלו חלק חשוב בחיי התרבות התוססים של העיר ואף מילאו תפקיד מרכזי באוונגרד המודרניסטי המקומי, מעניקה לאוסף פרמן ערך ייחודי.

הנטייה הישראלית המסורתית, שרווחה עד לשנים האחרונות, לבחון את תחומי האמנות השונים דרך משקפיה של התנועה הציונית, בעיקר בכל הנוגע למחצית הראשונה של המאה ה-20, יצרה תמונה מוגבלת מאוד ולעתים גם מעוותת. הגיוון האדיר שנוצר כאן בעקבות עלייתם של יוצרים מארצות שונות הוכנס לסד של אידיאולוגיה מוכנה מראש, שהעדיפה להתייחס לתרבות הישראלית כאל תופעה אוטונומית. גישה זו התעלמה לא רק מהעובדה שמטענם הרוחני של היוצרים שיקף תרבויות לאומיות שונות, אלא גם מהעובדה שבמרכז ובמזרח אירופה, שבהן תהליך המודרניזציה היה אטי יותר, היו הבדלים משמעותיים גם בין עיר לעיר.

על כן, נקודת המוצא של וויסקון, המנתחת את אוסף פרמן מנקודת המוצא של ההקשר המקומי ומתוך הכרת הקודים התרבותיים הרוסיים, תורמת תרומה משמעותית למחקר הישראלי. לא מעט מהמונחים שבהם היא משתמשת והדמויות שאותן היא מצטטת אינם מוכרים למי שאינו מצוי בנבכי התרבות הרוסית. ואולם מי שמכיר את אודסה רק בזכות היותה בסיס ציוני חשוב שבו התגוררו ביאליק, טשרניחובסקי, אחד-העם, מנדלי מוכר ספרים, רבניצקי ורבים אחרים, יגלה בקטלוג פיסה אבודה של היסטוריה.

אודסה של תחילת המאה ה-20 היתה קרקע נוחה לצמיחת אגודה אוונגרדיסטית של אמנים יהודים; עיר הנמל הדרומית נודעה כעיר מסחר תוססת שפעמה בה רוח של חופש ואווירה קוסמופוליטית. גם הפוגרומים שהתרחשו בעיר בשנות ה-70 של המאה ה-19 לא מנעו מהקהילה היהודית הגדולה לפרוח, להשתלב בחיי הכלכלה והתרבות ולסייע לתהליך המודרניזציה המהיר של העיר. האמנים הצעירים שייסדו את אגודת "הבלתי תלויים" היו תוצר מובהק של תהליך זה. כפי שמציינת וויסקון, רובם היו דור שלישי לדוברי רוסית, ותפיסת עולמם עוצבה בעשור הראשון של המאה, בסביבה החופשית של המכללה לאמנות בעיר.

חלקם נסעו להשתלמויות באקדמיות לאמנות בפריס ובמינכן, הביאו משם רעיונות מהפכניים ואף ייסדו סדנת אמנות חופשית. למרות ההבדלים ביניהם, באודסה הם נחשבו לחיל החלוץ של אוונגרד פוטוריסטי-קוביסטי שיצא למאבק בתפיסות השמרניות-אקדמיות של בני הדור הקודם, נאמני האידיאלים הריאליסטיים (אלה האחרונים היו שייכים להתאחדות ציירי דרום רוסיה, אסכולה המוכרת גם בספרות).

בעשור השני של המאה ה-20, כותבת וויסקון, נהפכה אודסה למרכז תרבותי שהשתווה לאלה של מוסקבה ופטרבורג; המלחמה ומהפכת אוקטובר הביאו לעיר הדרומית המרוחקת זרם של אינטלקטואלים ואמנים שהתסיסו את האווירה. בעיר התקיימו סלוני אמנות בינלאומיים, קונצרטים וערבי משוררים פוטוריסטיים. תערוכותיהם של "הבלתי תלויים" עוררו עניין רב וזכו לתשבוחות כמי שמצליחים להביע "רכיב חיוני ורענן" ו"לטלטל את הקהל". לעתים היו הביקורות שפורסמו בעיתונים קטלניות: חברי הקבוצה הואשמו בחקיינות "צרפתית" קרתנית למשל, או בהיעדר "קשר אורגני לארצנו".

"הבלתי תלויים" אכן התיחסו לפריס כאל מכה. בעבודתם ניכרת השפעת הקוביזם, הפוטוריזם והפוביזם; פיקאסו, ואן-גוך, מאטיס וגוגן היו לאליליהם. ואולם גם לאקספרסיוניזם הגרמני, שיובא בעיקר ממינכן, היתה השפעה ניכרת. אלא שנטייה זו לאימוץ התרבות המערבית (שהיתה כה אופיינית לאודסה), מהווה רק רובד אחד של העבודות. אוסף פרמן מאפשר להיווכח כיצד תורגמו הרעיונות שהובאו ממערב אירופה ומרכזה לקונטקסט הייחודי של דרום רוסיה. הפרימיטיביזם המוכר היטב מתולדות התנועה המודרנית התחבר כאן - כמו במקומות אחרים ברוסיה - לתפיסות לאומיות. "רק זיקה אל העבר מספקת לנו את מלוא עוצמת ההרס", כתב למשל סאנדרו פאזיני, אחיו של הסופר איליה אילף, שהיה מראשי הקבוצה.

לכן, בין הציורים נמצא לא רק חתירה ל"כוח חיים" אותנטי שיזעזע את הבורגנות השבעה, המוצאת את ביטויה בציורי החיות האקספרסיוניסטיים עזי-הצבע של תיאופיל פריירמן, שלמד במינכן בתקופת "הפרש הכחול"; גם ציורי הציד המרשימים של אמשיי נירנברג ואיסאק מאליק (המעלים על הדעת את "נמרוד" של דנציגר) אינם מבטאים רק חלום מודרניסטי מוכר של חזרה לתרבות ארכאית "טבעית" ועולם ראשוני טהור (גם כאן ההשוואה עם ביאליק וטשרניחובסקי צצה מאליה) - ציירי אודסה, כמו אמנים ממקומות אחרים, שוטטו באירופה, קלטו רעיונות שנולדו מחיפוש מענה לעולם המודרני ה"מנוכר", והפכו את ההיסטוריה הלאומית לנקודת מוצא לבריאת "עולם חדש".

בקטלוג מעלה וויסקון שני נושאים המסייעים להבנת מורכבות המודרניזם הרוסי: ההתלהבות שעוררו הגילויים הארכיאולוגיים של התרבות הסקיתית של שבטי הציידים; וציורי האיקונות שהיתה להם עדנה והם מתגלים למשל בציוריו של תיאופיל פריירמן. גם ברוסיה החיפוש אחרי מקורות השראה בהיסטוריה מקומית רחוקה נועד להוות אלטרנטיבה להווה דקדנטי ולתרבות המערבית החומרנית. ייתכן שמוטיבים אלה, המתגלים בציוריהם של האמנים היהודים, לא נועדו לסמל זהות לאומית רוסית דווקא - אך ברור שצעירים אלה, שנטמעו בתרבות המקומית וניסו להקים גשר בין אירופה לרוסיה, לא חוו את חיבוטי הנפש המוכרים משיריו של ביאליק ואמנים אחרים יוצאי העיירות היהודיות והחינוך התורני.

מתוך המציאות המתבהרת בקטלוג ניתן להבין מדוע לא היה סיכוי לשאיפתו של פרמן להפוך את האוונגרדיסטים הצעירים לציונים; הניסיון להקים באודסה "ליגה פלשתינית לאמנויות פלסטיות", שבה תמכו גם ביאליק ויעקב פיכמן, לא צלח, אלא נותר, כפי שכותבת האוצרת, בגדר חלום בלבד: מבין חברי הקבוצה רק יוסף קונסטנטינובסקי הגיע לארץ ישראל. זמן קצר אחרי שפרמן עלה לארץ, ב-1919, הבולשביקים השתלטו על העיר. האמנים עצמם, למרות שחלקם קיבלו בברכה את הכוחות המהפכניים ואף ניסו לסייע להם בקישוט העיר, הוגדרו כפורמליסטים: הם הוחרמו על ידי השלטונות, התפזרו לכל עבר וחלק מהם נספו בשואה ובסיביר. אוסף פרמן נותר כעדות יחידה לקורותיה של קבוצה שזיכרונה טבע בין גלי ההיסטוריה.

ואולם מעבר לחשיבות גילוייה של וויסקון, ניתן ללמוד מהקטלוג על תופעה רחבה הרבה יותר: גם אם במבט ראשון קשה למצוא מכנה משותף בין הציורים המופיעים בו (הן מבחינת הנושאים שהעסיקו את חברי הקבוצה והן מבחינת איכותם האמנותית), ברור שאוסף כה גדול מסייע להכיר את הקונטקסט התרבותי של אודסה בתחילת המאה ה-20. העיר, שנודעה בזכות קשריה עם המערב וקלטה את הרוח המהפכנית שהרטיטה את אירופה בתקופת מעבר המאות, סייעה למהגרים היהודים שהתיישבו בה לגבש מצע רעיוני. כאן ניתן היה לספוג את רעיונות הרומנטיקה הגרמנית שהניחו את היסודות הן לתנועות לאומיות והן למרד האינדיבידואליסטי הגדול בתרבות המערבית הממוסדת. משנתם של הרדר, פיכטה ושלינג, כמו גם זו של פרידריך שלגל וניטשה, שהשפיעו כה רבות על התרבות הרוסית, אומצו בהתלהבות גם על ידי האמנים והאינטלקטואלים היהודים. השפעות אלה ההולכות ונחשפות בשנים האחרונות בכל הנוגע לתרבות הישראלית, היוו בסיס גם לאמנות של "הבלתי תלויים".

הטקסטים שהותירו האמנים תורגמו עתה בפעם הראשונה לעברית, והם קצרים מכדי שניתן יהיה להבהיר את תפיסת עולמם - פרט למרד בנטיות הריאליסטיות של בני הדור הקודם, אימוץ תפיסות אנרכיסטיות ופורמליזם רומנטי גרמני-צרפתי. שאיפתם של "הבלתי תלויים" להינתק מחיי היומיום ומחיקוי הטבע המוחשי, כדי ליצור "אמנות מופשטת טהורה" שתבטא "עולם של שכרון רוחני", מסבירה מדוע אוסף פרמן לא התקבל אז בארץ בהתלהבות. בסופו של דבר, תל אביב לא היתה "אודסה הקטנה".

אך מעבר להבדלים בין אמנות שנועדה לבנות בית לאומי בארץ ישראל לזו שנוצרה באודסה, שעליהם עמדה כבר החוקרת הראשונה של האוסף, גילה בלס - עולה כאן השאלה הנצחית בדבר מאפיינים יהודיים באמנות. שאלה זו מספקת בדרך כלל תשובות מאולצות ולעתים קרובות גם הסברים מופרכים, כפי שמציינת גם וויסקון, ייתכן שדווקא שאיפתם של חברי הקבוצה ליצור אמנות מופשטת (גם אם זו לא הוגשמה במלואה) - מבליטה את התרחקותם מהחינוך הדתי היהודי המסורתי.

החינוך הדתי המסורתי הציב בעיה לפני האמנים היהודיים; היסוד הפרוטסטנטי שהסתתר בהפשטה ושעיקרו זלזול במציאות הגשמית היומיומית וחתירה לגאולה רוחנית אינדיבידואלית הטמונה במעמקי נפשו של המאמין, סתרה את עקרונות הדת היהודית. בניגוד למיתוס המקובל, הזרם המרכזי של היהדות התבסס על מצוות קולקטיביות יומיומיות, שבהן החומר הוא בבחינת סולם המאפשר רק להתקרב אל מחוזות הרוח - שם שוכנת יישות מופשטת שאף את שמה אסור לבטא. מבני עומק אלה, שהשפעתם ניכרת גם בעידן המודרני, מהווים מפתח לניתוח ולהשוואה בין אמני אודסה לאסכולת פריס היהודית, כמו גם לציור הישראלי עד שנות ה-50. לפיכך, הקטלוג יכול לסייע גם לפתיחת דיון עקרוני על היעדרה של אמנות מופשטת יהודית במחצית הראשונה של המאה ה-20.

זיוה שטרנהל מלמדת במחלקה להיסטוריה ותיאוריה באקדמיה בצלאל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ