בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים ששאל ס. יזהר ממשה סמילנסקי

או: מנין נחל יזהר את סיפורו "ערימת הדשן"

תגובות

מעט ידוע על מה שלקח, אם לקח, ס. יזהר (1916-2006) מסופרים שקדמו לו, והנה מעשה בלקיחה כזאת. ב-1964 פירסם יזהר את אוסף "סיפורי מישור", הפותח בסיפור "ערימת הדשן", מעשה ברכישת זבל, כ-24 עמודים אורכו. הרקע לסיפור, כברבים מסיפוריו, בהיסטוריה החומרית של ארץ ישראל. אדמת רחובות, שבה גדל, היתה דלה בחומר אורגני. כדי להעלות את כמות היבול החקלאי ולשפרו היה צורך להשביח את מבנה הקרקע והרכבה בהוספת זבל - פרש מעלי גרה. בכפרי הפלחים ובמאהלי הבדווים נצברה כמות רבה של חומר מפרה זה ויהודים נוטעי כרמים ופרדסים רכשו אותו, תחילה מסביבתם ומשאזל הובא ממרחקים. ללא הזבל הערבי לא היה אפשר לטייב את האדמה העברית.

הסיפור-המחזה מתחולל ליד רחובות, מכסה עלילה שלמה, מפתיחה מסוגננת לסיום מכוון. בסיפור מופיעים שני יהודים ובדווים רבים, מוכרי זבל, סבלניים ותוקפניים, ערמומיים וישרי דרך, ידועים וזרים. יזהר הנער, החווה את שיסופר, הובא למקום לחזות באקזוטיקה מזרחית. הוא צופה, ללא מעשה תכליתי, במחזה ומעיר עליו כצל חושב-מדבר הנלווה לפעיל המרכזי, קונה הזבל, גבר צעיר, יליד הארץ, אחיו. האח הוא דמות אמיתית שארציותה מומחשת מול הערבי-ילידי. ומה ארצי יותר מערימת זבל? אך בסיפור האח, דמות המופת, הוא סוחר זבל יהודי, נכלולי-ערמומי. בסוף הסיפור מוחה הרואה על העוולות שראה ומפגיע באחיו: "הלא זה נורא מה שעושים פה", והתשובה "אבל ככה הוא", "יזבלו את הפרדס ויהיה יופי של יבול", כבר קראנו כגון זה אצל יזהר.

כשנדפס "ערימת דשן" (1964) כבר נתפרסם סיפור זהה. בתקופון "בוסתנאי", בעריכת משה סמילנסקי (1874-1953), הופיע בינואר 1933 סיפורו "ג'ינדי", העוסק במכירת זבל מערבים ליהודי. הסיפור צורף אחר כך לאוסף "בני ערב" ככרך שביעי בכתבי מ. סמילנסקי (1934). האוסף, תחת שם העט חוג'ה מוסה, נדפס, בתוספות, פעמים רבות החל באודסה ב-1911 ועד תל-אביב 1954.

"ג'ינדי" הנו סקיצה, סיפור-מחזה קצר, שישה שבעה דפים בלבד. הגיבור-המספר הוא "איש עברי כבן ארבעים". משה נולד ב-1874, אם כך, הסיפור, שנדפס ב-1933 מתרחש, בכוונת מכוון, באימפריה העותמאנית, בתחילת המאה. יזהר נולד ב-1916, בשלהי שלטון אימפריה זו. הנער בסיפורו הוא תלמיד בית ספר בוגר, כבן 15 לערך. סיפורו מתרחש בתקופת המנדט בשנות השלושים, כעשרים שנה לאחר "ג'ינדי". בגירסת יזהר האח מחליף את משה, דוד אבי יזהר. אך "ערימת דשן" הוא מכל בחינה הרחבה של "ג'ינדי". הדמיון במבנה, במוטיווים, במלים ובביטויים רב עד כדי הטרדה ואי-נוחות.

"ג'ינדי", פותח: "על פני מישור רחב-ידיים...". שם ספרו של יזהר "סיפורי מישור". מרדכי פכטר העיר על חשיבות ה"מישור" בסיפורי יזהר ודן מירון כתב: "מכירה יצירת יזהר הוויה נופית אחת - הווית השטחים הפתוחים" אמת, גם אם כתיבה מאוחרת פגעה בהכללה זו. מבקרי יזהר שיבחוהו בשל בחירת המלים המתאימות לנוף הארץ ועל התקשטותו ביכולתו. אך משה, זמן רב לפניו, הציב את העלילה ב"מישור". אצל משה הרכישה מתבצעת "במקום נשא ושקוף" ואצל יזהר: "זקוף עמד אחי".

שני המספרים מתארים את שקי הזבל, צמד המלים "ארוגי צמר" מעניק לסיפורם גוון מיושן, אקזוטי, מקומי. משה: "הבדואים הרחוקים שקיהם נאים, כולם ארוגי צמר, מלאכת יד, מטוה בית שטותה האשה", יזהר: "שרוולי שקים ארוגי צמר גמלים. פסים שחורים וחומים לאורכם". יזהר, כדרכו בכתיבה, האריך, הכניס "גמלים", סמן המזרח, להגביר בדוויות, הגדיר צבע ושגה כי ככלל צמר שחור נגזז מעזים.

בשני הסיפורים מול הקונה היהודי ניצב בדווי ייחודי, "חיובי", נאמן בעבודתו המשובחת. משה: "הזבל שלו היה 'שופרא דשופרא' גרגרי צאן נקיים ומבוררים, בלי שמץ כלשהו של תערובת עשב או קש או חול". יזהר: "ובידו הפשוטה קצת גללי כבשים, ברורים ומבוררים, זה סחורתו וזה טיבה, זהב פרוים". בסוף שני הסיפורים מהומת המכירה, בעמידה, מסתיימת במניית הכסף בישיבה על הקרקע. כך, בתום הסחר-מכר, מורד מסך המסיים את הסיפור-מחזה בשקט ורוגע, כביצירה מוסיקלית. משה: "רוב המוכרים כבר הריקו את כיסיהם וישבו לבדוק ולמנות שוב את ממונם" ויזהר: "ולמטה לרגלי התל הצעיר, ישב סלימן ומנה את השטרות...". ויש עוד דוגמאות לדמיון בין הסיפורים.

סביר שיזהר קרא את "ג'ינדי" כבר ב-1933 ב"בוסתנאי", הוא היה אז כבן 17 אולי מבוגר מהילד-נער הצופה שבסיפורו ולדבריו קורא מובהק. סביר שהקפיד לקרוא בכתבי קרובו, סופר מוכר, איש רחובות שבה גדל. בכל מקרה, יזהר היה מודע למעשה כנראה מאמירה חבויה בסיפורו. הנער הרואה, או הבוגר המספר חושב, בקול: "הו כאן יכול לצמוח סיפור מחיי בני ערב. לא?" אבל הסיפור כבר צמח ופורסם, ב"בני ערב", ב-1934. אמנם יזהר הרחיב את הסקיצה, הכביר מלים, האריך, הסביר, פירש והכניס מוטיב של צדק חברתי אך השאילה הפרטנית מקודמו אינה מובנת או מתורצת בקלות. לא רק הנושא והמבנה נלקחו מ"ג'ינדי", יש כאן שימוש חוזר רב במלים וביטויים, וזאת אצל בעל לשון מובהק. מה קרה?

נראה שלדעת יזהר היה על ערימת הדשן מקום לשני מספרים ושני סיפורים ובמשפט החבוי, בהזכירו את "בני ערב", בא להגן על עצמו, לדווח על השאילה ולסמן, במו ידיו, מהתל בקורא כביכול, את הקשר בין הסיפורים. אכן שני הסיפורים קשורים אך שונים לא במעט.

משה רשם סקיצה המתרחשת בערך ב-1914, סיפורו הארוך של יזהר מתחולל אחרי 1931, מתכתב עם קודמו ומתריס כנגדו. משה כתב אחרי מאורעות 1929 שנאמר כי הראו, למי שלא טחו עיניו, שמלחמה גדולה תהיה כאן. אך למשה, איש "ברית שלום", המחיה עבר טוב, מיתולוגי, סחר הזבל בין יהודי לערבי במהותו הבסיסית נראה כתהליך אידילי. המתח בין אישי והחברתי שבסיפורו קל, טקסי ומתקיים בעיקר בין פלח לבדווי ובין בדווי לחבריו. המתח יהודי-ערבי הוא כאן דבר שאפשר עוד לפתור. בסיפורו של יזהר חשים כבר ברמזים לרע גדול העתיד להביא כליה גמורה על מה שנשאר מהעבר, שספק אם היה באמת אידילי וטוב. חידת שני הסיפורים ופתרונה, אם ישנו, הוא בקריאה מוקפדת בשניהם. אולי יתברר ממנה שגם יחסית ליזהר, משה סמילנסקי לא היה מספר גרוע.



משה סמילנסקי. הזבל שלו היה שופרא דשופרא


ס' יזהר. קרא את דוד-אביו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו