שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אננס, תפילין ופאד-תאי

בין דוכני פירות טרופיים צוננים לגורדי שחקים בוהקים, בלב בנגקוק, חיה קהילה יהודית קטנה ושמחה בחלקה. חלק הגיעו כחיילים אמריקאים בזמן מלחמת וייטנאם, אחרים נמלטו מאירופה ומאיראן עוד במאה ה-19. ועם כל הכבוד למדינת ישראל, מלך תאילנד, ראמה התשיעי, לוקח

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר אטינגר

בנגקוק

תפילת "כל נדרי" תתחיל בתוך דקות אחדות, והרב, שזקנו האדמוני צומח פרא כדרכם של חסידי לובביץ', מקבל את פני הבאים ל"בית אלישבע", בית הכנסת המרכזי בבנגקוק. כבר 15 שנה שהרב יוסף קנטור הוא רבה הראשי של תאילנד מטעם חב"ד, ו-15 שנה הוא בקיא בסודותיהם של יהודי הבירה. אבל כמו בכל יום כיפור, כשהוא עטוף בטלית, זקנו האדמוני פונה ימינה ושמאלה ונעצר מול פרצופים לא מוכרים.

האולם מתמלא: זוג אמריקאים, שניהם, הוא והיא, חובשי כיפות. חרדי אוסטרלי, שנאלץ לחנות בעיר בגלל טיסת המשך שהתאחרה. קבוצה מעובדי השגרירות הישראלית. רופאה ושלוש בנותיה הסיניות המאומצות, כולן לבושות לבן. כשהן עוברות בדלת, הקטנה שולחת יד לנשק את המזוזה. גבר נכנס בצעד מהוסס ומניח יד על כתפו של ילדו, תאילנדי למחצה. יהודי אחר מלווה לעזרת הנשים את בת זוגו התאית, צעירה ממנו בשנים רבות, ואז מתעטף בטלית בכוונה גדולה. הטלית נחה על חולצתו הצהובה המעוטרת בסמל הארמון, שכמותה נוהגים התאילנדים ללבוש כאות להערצתם את מלך תאילנד, ראמה התשיעי.

את התפילות מלווה קנטור בהסברים ובדרשות קצרות, הכל באנגלית, אך ריבוי ההשקפות הדתיות בקהל, "שיכול להתאים לשלושה בתי כנסת שונים", כדבריו, מחייב אותו לזגזג בין כמה שפות. מול בליל של חרדים ורפורמים, ישראלים ואמריקאים ותאילנדים לא-יהודים, שחלקם מבקרים בבית כנסת לראשונה בחייהם - מול כל זה, קנטור מגלם תפקיד כפול, של רב מסביר-פנים ומצחיקן יידישאי.

דרשותיו מתחילות בכותרות מהעיתון וגולשות למדרש או חידוד של הרבי מקוצק. הקהל אוהב את הרב שחב"ד שלחה לכאן מניו יורק ב-1992. חלקם הזדקנו בבנגקוק אבל נדמה כאילו נשלפו מבית אבות ניו יורקי, או מפרק של סיינפלד. לבדיחה יידישאית טובה הם מגיבים בגלי צחוק קולניים.

ההיסטוריה של היהודים בתאילנד קצרה. ראשיתה בסוף המאה ה-19, והיא חפה ממעשיות צדיקים, עלילות דם ופוגרומים, במדינה ש-95% מתושביה הם בודהיסטים. מה שהפך במרוצת השנים לקהילה מגובשת החל בגלי הגירה מארצות שונות, בתקופות שונות, מסיבות שונות: סוחרים שתרו אחר הזדמנות עסקית, פליטים מאירופה, מסוריה ומאיראן שסבלו רדיפות וברחו עד דרום-מזרח אסיה; בעלי תפקידים שהוצבו בעיר באופן עראי ובחרו להישאר, וגם יהודים ויהודיות שבאו, ועדיין באים, בעקבות בני זוג תאילנדים.

הקהילה שומרת על גודלה אבל משתנה במהירות. דור המייסדים מזדקן ונעלם, ובניהם מהגרים מכאן ברובם. יהודים ממשיכים להשתקע במדינה המתעשרת והמתפתחת, ובהם גם ישראלים, אבל רק מעטים מהם קושרים עצמם לקהילה המקומית.

איש לא יודע כמה יהודים חיים בתאילנד. מדי שבת, בבית חב"ד באי קוסמוי, למשל, יש שלט על אחד השולחנות - "שמור לקהילת קוסמוי" - וסביבו מתיישבים כ-25 איש, ישראלים שחיים ועובדים בעסקי הנדל"ן והתיירות באי. האם הם חלק מיהודי תאילנד? גם בבנגקוק, שבה יש קהילה ממוסדת וותיקה, אין נתונים רשמיים. ביום כיפור באו לבית הכנסת כ-150 נשים וגברים, וההערכות מדברות על 300, אפילו 400 יהודים בכל תאילנד. בכל מקרה מדובר בטיפה בים של 9 מיליון תושבי בנגקוק ו-65 מיליון תאילנדים. הדת היהודית לא מוכרת כאן רשמית, בקושי מוכרת ברחוב.

שלושה בתי כנסת פועלים בבנגקוק. החדש ביותר, בית חב"ד, מוכר כמעט לכל תייר ישראלי ופועל בלב אזור התרמילאים ברחוב קוואסאן. מדובר באימפריה עצמאית שמנהל הרב הכריזמטי נחמיה וילהלם, שבראש השנה אירחה לתפילות וסעודות 1,200 תיירים, רובם ככולם מישראל. בתי הכנסת האחרים, המוכרים פחות, שייכים ליהודי הקהילה הקבועה בעיר.

"אבן חן", הספרדי, קיבל את שמו בהשראת משלוח היד הנפוץ של מייסדיו, יהודים שבאו מאז שנות ה-40 מסוריה, עיראק, איראן ואפגניסטאן, והתפרנסו מיהלומים. כעת הוא פועל במתחם הפאר של מלון שנגרילה, על גדת הנהר החוצה את העיר, אך מייסדיו נעלמו ברובם, מתו או היגרו למערב יחד עם ילדיהם, קצתם לישראל. רב בית הכנסת הזה הוא יוסף קנטור מחב"ד, שממלא את התפקיד נוסף על משרתו העיקרית כרב הקהילה המרכזית, האשכנזית, ב"בית אלישבע" שנמצא ברובע העסקים סוקומוויט.

אזור סוקומוויט הוא צלחת מרק מהבילה שברחובותיה בחושים ישן עם חדש, תוהו ובוהו תאילנדי עם פנטזיות ארכיטקטוניות מערביות שכובשות מאחזים מאחורי חומות גבוהות. על האספלט החם בנגקוק הישנה עוד מושלת, עם מוסכים ורוכלים ומסעדות רחוב, השולחות אל הכביש כיסאות פלסטיק ואדים חריפים-חמוצים המכים בחוזקה בנחיריים; הולכי רגל נדרשים לתמרן כאן בין טורי המכוניות האינסופיים ובין עגלות שעליהן מסודרים פלחי אננס ופפאיה צוננים ובין הכלבים הרובצים מעולפים בשמש, חולים ומטונפים.

אבל קו הרקיע האפור, הודות ל-80% לחות הספוגים באוויר המזוהם, כל כולו בנגקוק החדשה, זכוכית ומתכת. זה אתר בנייה עצום שבו פועלים בקסדות פלסטיק צבעוניות עמלים סביב השעון כדי להצמיח מכל מגרש פנוי מגדל בגובה מאות מטרים. קו הרקיע הזה משתנה מחודש לחודש, ובין אתרי הבנייה ברובע העסקי כבר נפתחים מלונות יוקרה ומגדלי משרדים. אל האי-סדר הבנגקוקי מהונדס גם החזון האמריקאי של סטארבאקס ומקדונלדס.

בתוך כל זה נחבא "בית אלישבע" בקופסה לבנה שנראית כמו בית מגורים חסר חן וייחוד, ורק ויטראז' צבעוני של מגן דוד וסורגים בצורת מנורה, מעידים כי באת בשערי המרכז הקהילתי של יהודי בנגקוק. בשונה מהאבטחה הכבדה מחוץ לבתי כנסת באירופה בשבתות וחגים, כאן שלומה של הקהילה מופקד בידי שוטר יחיד שמנמנם מחוץ לבניין.

"אין שום בעיה להסתובב ברחוב עם כובע וזקן ומעיל שחור", אומר קנטור, שמתגורר בקומה העליונה של "בית אלישבע" עם אשתו ושבעת ילדיו. "פעם, אחרי 11 בספטמבר, מישהו ברחוב קרא לי 'בן לאדן', הוא חשב שאני מוסלמי. אבל בדרך כלל תאילנדים רואים בי סוג מוזר של 'פראנג', זר. אף פעם לא מסתכלים עלי בעוינות, זה נעים. אנשים לא יודעים מה זה יהודי, כך שאם שואלים אותי מה אני, אני אומר שאני מאמריקה אבל יש לי את הדת של ישראל. המלה יהודי לא מוכרת פה, ובעיני יש בזה משהו נחמד".

מה היה בה בבנגקוק ב-1969, שכל כך קסם לרון קריסטל? בגיל 27 הוא עמד להגשים את חלומה של האם היהודייה כעורך דין פרטי בברוקלין, אלא שלצבא ארה"ב היו תוכניות אחרות. הוא גויס למלחמת וייטנאם כפרקליט צבאי בחיל האוויר ועשה את רוב שירותו בתאילנד, רחוק מהחזית.

38 שנה אחרי, ותיק המלחמה עדיין נפעם מזיכרון הפגישה הראשונה: "בווייטנאם, אם שלחת דברים לכביסה, הווייטנאמים היו לוקחים שני לבנים, עובדים על זה שעות, ובסוף היית מקבל את הבגדים שלך די מטונפים. כשהגעתי לתאילנד ברכבת מווייטנאם, המחזה הראשון שראיתי היה אנשים מכבסים, עם סבון, והכל כל כך נקי. הלחות באוויר היתה איומה, ולא היה מיזוג אוויר. האוכל היה חריף, ואני לא סובל חריף, אבל כל השאר היה כל כך נפלא, הכל זול ורגוע. החלטתי שזה המקום בשבילי".

בדברי ימי היהודים בתאילנד, למלחמת וייטנאם שמור פרק נכבד. הנוכחות המאסיווית של חיילי הצבא האמריקאי הפריחה לא רק את תעשיית הזנות, אלא גם תרמה להתפתחות הקהילה היהודית. אז כבר פעל המרכז היהודי המקומי, אבל ללא רב, כך שב-1967, כשקצין דת יהודי נשלח לשרת את החיילים היהודים בבנגקוק, גם היהודים המקומיים, בעיקר האשכנזים, אימצו אותו כרבם. הם סיפקו את בית הכנסת, והצבא האמריקאי - רב וקהל נוסף. רבנים צבאיים באו והלכו, עד 1974, אז צומצמו הכוחות האמריקאיים באזור. הרב האחרון הלך, אבל כמה חיילים קבעו את ביתם בתאילנד לאחר שחרורם.

"פה אני יכול להיות גם תאי, וגם אמריקאי, וגם יהודי. אין שום סתירה, אין שום לחץ", אומר קריסטל, שמבקר בבית הכנסת רק בחגים, אבל נחשב מנכבדי הקהילה היהודית. המשרד שהקים לבסוף בבנגקוק במקום בברוקלין מעסיק כיום 40 עובדים, 14 מהם עורכי דין, והוא עצמו מטפל בעניינים המשפטיים של הקהילה היהודית. על הגשמת חלומה הנוסף של האם היהודייה, הקמת משפחה, קריסטל דילג, ובגיל 65 התוכנית שלו היא לפרוש בעתיד הקרוב מעבודה, להתפנות לתחביב שלו, איסוף מטבעות תאילנדיים, ולמצות את החיים הטובים שתאילנד מציעה.

"אני בן 65, אבל נראה כמו בן 50. זה בזכות השלווה של תאילנד, אין פה שום מתח", הוא אומר. "אם הייתי נשאר בברוקלין, בטח הייתי נראה היום זקן בן 80. פה יש לי חיים נחמדים. אם מתקלקל המזגן בדירה, מישהו בא לתקן. מה שנשאר לי לעשות זה לחתום על הצ'קים. הכל פשוט".

"לא יצאתי מתאילנד מאז 1991", הוא מתגאה. "יש לי שני דרכונים, אמריקאי ותאי, ושניהם נקיים מחותמות. אין לי סיבה ללכת לשום מקום. אפילו לא ביקרתי בשדה התעופה החדש של בנגקוק. מזמינים אותי לכל מיני כנסים בעולם, אבל אין לי סיבה לנסוע. מה רע לי? קצת מסקרן אותי לראות את השכונה שבה גדלתי בברוקלין, אבל אנשים שלחו לי תמונות".

בחוברת שהוציאה לאור הקהילה היהודית לפני כמה שנים נכתב כי "ההישג הגדול ביותר" בתולדותיה היה הקמת חלקה יהודית בבית הקברות הפרוטסטנטי בעיר, ב-1997. כעת, כאשר אחדים ממייסדי הקהילה כבר מאכלסים את החלקה וחבריהם מזדקנים, הקהילה הזעירה עוברת שינויים מרחיקי לכת. בניהם ונכדיהם של המייסדים שוב אורזים מזוודות ומחפשים עתיד טוב יותר בארה"ב, בקנדה או בישראל.

מייק גרסון הוא נציג המשפחה היהודית הוותיקה ביותר בבנגקוק. הוא נולד כאן ב-1941 והתאית היא שפת אם בשבילו. גרסון הוא נשיא הקהילה, וממשיך לחיות בעיר עם אשתו, רות, גם אחרי שבזה אחר זה ארבעת ילדיהם נסעו ללמוד באוניברסיטאות בארה"ב עם כרטיס טיסה לכיוון אחד. לזוג אין בינתיים כוונות להגר.

ב-1920 הגיע לבנגקוק האדריכל חיים גרסון, אביו של מייקל, יחד עם משפחתו מאודסה, כדי לעבוד על פרויקט בנייה שנמשך שלוש שנים. "הם התאהבו בעיר והחליטו להישאר", מספר בנו. האב הקים עסק שבמרוצת השנים עבר לידי הבן. "אבא שלי היה נשיא הקהילה ובית ההורים שלי היה עמוד השדרה של החיים היהודיים בבנגקוק. זה היה בתקופה שלא היה קיים בית כנסת, אז כשבאו אנשים חשובים מישראל, הם היו עוצרים לביקור בבית שלנו. ככה יצא לי לפגוש בתור ילד את משה שרת וגולדה מאיר. אלה האנשים שאכלו ארוחות ערב אצלנו בבית".

הקשר עם ישראל התבטא גם בתרומות ששיגרו יהודי בנגקוק בעתות מלחמה. רות גרסון זוכרת ערב אחד במלחמת יום כיפור, שבו הקהילה התכנסה סביב מכשיר רדיו כדי להתעדכן בחדשות. "בזמן שהקשבנו בדאגה לדיווחים לא ידענו שכמה קילומטרים מכאן, בתוך בנגקוק, פורץ מרד הסטודנטים". בהפגנות נגד המשטר הצבאי, הגדולות בתולדות תאילנד, השתתפו אז 250 אלף סטודנטים, ו-75 איש נהרגו מאש שירו חיילים בקמפוס. "אפילו לא ידענו שזה קורה", היא אומרת.

אבל עם כל הכבוד לישראל ולגולדה מאיר, שום דבר לא נחשב בעיני היהודים יותר מהמפגשים שהיו להם, באופן פרטי או כנציגי הקהילה, עם משפחת המלוכה הנערצת. במקום סיפורי צדיקים, יהודי סיאם גאים להציג את "המלך ואני" בסיפורים ותצלומים. רון קריסטל מחזיק אצלו בארנק תמונה ישנה שלו, כורע ברך לפני המלך.

כשאבא של גרסון החליט להישאר בבנגקוק, הוא פתח עסק לבניית רהיטים. "השותף שלו היה הנגר, ואבי היה המעצב ואיש המכירות. הם התחילו בקטן", הוא אומר. "ב-1932 נפתח בבנגקוק בית קולנוע שהיה הראשון בכל דרום-מזרח אסיה שהותקן בו מזגן. לאירוע כזה חשוב הזמינו את המלך המנוח פראדג'יקופ, ומה שצד את עיני המלך היו עבודות העץ באולם. הוא בירר וסיפרו לו על מעצב אירופי, אחד בשם גרסון. עוד באותו יום שלחו מכונית פאר לבית המלאכה של אבא שלי ואמרו לו שהמלך קורא לו. לא נתנו לו להחליף בגדים. הוא נפגש עם המלך באותו יום ולמחרת שוב. המלך הזמין אצל אבי רהיטים לארמון. כך יצא לו להכיר טוב את המלך והמלכה, ובהמשך העסק שלו קיבל את סמל הארמון, ה'גארודה'".

בעיתונות התאילנדית מתנהל עכשיו פולמוס חם בעניין הנישואים בין מערביים לתאילנדיות. רון קריסטל אומר כי טעות לחשוב שרק גברים לבנים באים לתאילנד בעקבות האהבה. הוא שולף מהזיכרון שמונה שמות של יהודיות טובות, שמאז שנות ה-60 באו מארה"ב לחיות כאן עם בני זוג תאילנדים.

"קח למשל את בטי יוקון", הוא מוכיח. "היא התחתנה גבוה במשפחת המלוכה. לפני כמה שנים היו חגיגות בתאילנד ליום ההולדת של המלך. אני מתיישב מול הטלוויזיה ששידרה את החגיגות בשידור חי, ואת מי אני רואה באמצע המסך, עומדת ממש מאחורי המלכה? בטי יוקון! בטי יוקון מברונקס! אני מדבר אתך על יהודייה שיש לה כאן תואר אצולה".

תוארי אצולה אולי פחות מדברים אל הדור הצעיר, אבל גם היום ממשיכים להגיע לבית הכנסת זוגות מעורבים תאילנדים-יהודים. קנטור לא דוחה אותם, אבל מסרב בתקיפות לבקשות שמופנות אליו מעת לעת, בעיקר מגברים יהודים, לגייר את חברותיהם התאילנדיות. "אני לא מתעסק בכלל עם גיורים", הוא אומר. "יש כאן יהודים צעירים, בעיקר ישראלים, שרוצים להתחתן עם כלות תאילנדיות. אנחנו לא רוצים להתעסק בזה. יש הרבה שפונים, אבל הם לא רציניים בעניין הדת. הם חושבים שגיור זה כמו החלפת תסרוקת. מי שבאמת רוצה לחיות חיים יהודיים, יש בפניו אפשרויות. אנחנו מפנים אותם לבית הדין לענייני גיור באוסטרליה".

מיירה בוריסוט מודאגת מהשלכות השינויים על עתיד הקהילה. "הקהילה גדלה כי באים לכאן המון אנשי עסקים, אבל הדור הזה זה דור ה-Me", היא נאנחת, וקנטור ממשיך: "חלק גדול מאנשי הקהילה מעוגנים פחות בבנגקוק. ישראלים שבאים לכמה שנים לעבוד בשגרירות, אבל כאלה שלא ישתקעו פה. בקבוצה הזאת יש הרבה פחות מחויבות לקהילה".

לדברי קנטור, שמגדל את שבעת ילדיו בבנגקוק, רובם ילידי תאילנד, אין ערובה שהקהילה תשרוד. "היו גם קהילות יהודיות בבורמה ובאינדונזיה, שהיו די דומות לשלנו, שלא שרדו. אולי זה יקרה גם פה, אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. כל עוד יש פה יהודים חשוב שתהיה קהילה. אבל אם היהודים ייעלמו מכאן, לא תהיה הצדקה להמשיך לקיים אותה בכוח. אנחנו לא בקטע של הפצת יהודים בכוח לכל העולם".

בניגוד לזקני הקהילה, שבשבילם תאילנד היא גן עדן, קנטור אומר: "תאילנד היא לא בדיוק החברה שהייתי רוצה לחיות בה. מצד שני, אם לא היינו כאן, אני לא בטוח שישראל היתה המקום בשבילנו. אני חושב שהפרברים של אמריקה הם מקום נחמד. אולי הייתי יכול לגור בטורונטו".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ