שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאלה בנקיר, musaf@haaretz.co.il
אריאלה בנקיר, musaf@haaretz.co.il

מריה קאלאס נעלמה. במשך שנה שלמה איש לא ראה או שמע את זמרת האופרה הדגולה. אי אפשר היה לאתר אותה בשום מקום במנהטן. ואז פתאום חזרה לעין הזרקורים, אלא שדמותה השתנתה, היא היתה רזה ב-30 קילוגרמים. מחיר הגזרה החדשה שרכשה לעצמה לא היה זול. ב-1954 פנתה קאלאס, המיואשת מממדי גופה, אל ד"ר למטצוניס. הרופא הציע לה שתי דרכים שבאמצעותן תוכל לרזות במהירות: "דרך אחת היא לקחת קוקאין", אמר לה בפשטות, וקאלאס דחתה את הרעיון על הסף בגלל שקוקאין משפיע לרעה על מערכת הנשימה; הדרך השנייה היא לבלוע ביצים של תולעת מעיים. "התולעים שיפקעו מהביצים", הסביר לה הרופא, "יגדלו בתוך המעיים שלך ויאכלו במקומך". קאלאס בחרה באפשרות הזאת וכבר באותו יום שבה לביתה עם שקית ובה ביצי התולעים, שאותן בלעה בעזרת גביע של שמפניה צוננת. תוך חודש ירדה 16 קילוגרמים וטענה ש"הכל בזכות קוקו", כך כינתה את התולעת שגדלה בגופה.

שוב מתברר שהזמרת שחשפה שיניים מול צלמי עיתונות, והדיווה שאמרה על יריבתה המושבעת, הזמרת רנאטה טבאלדי, שהשוואה ביניהן תהיה "כמו להשוות בין שמפניה וקוקה קולה", היתה אשה מורכבת ומיוסרת. רומן ביוגרפי ובו גילויים חדשים על חייה התפרסם עכשיו באיטליה.

ספרו של העיתונאי אלפונסו סיניוריני, "גאה מדי, שבירה מדי" מתבסס על שני אוספי מכתבים שהגיעו לידיו. האחד, מכתביה של קאלאס למורתה לשעבר אלווירה דה-הידלגו, והשני, אוסף מכתבים שכתבה הזמרת לעצמה, מעין רשימות אישיות ויומנים שבהם תיארה את חייה. "הכרתי את קאלאס בעבר, כמעריץ", סיפר סיניוריני בראיון טלפוני, "אך כשנתקלתי, בעקבות צירוף מקרים נדיר, בחומרים המדהימים האלה החלטתי שאני חייב לכתוב ספר שיביא אותם לקהל הרחב". בעל האוסף סירב בתוקף לפרסם אותם כלשונם או להזדהות בשמו, ומשום כך נאלץ סיניוריני לעבד אותם לספר בפרוזה. את שמו של הספר, שיהפוך בקרוב לסרט עם פנלופה קרוז בתפקיד הראשי, שאב סיניוריני מאחד המכתבים שכתבה קאלאס למורתה לשעבר, בעת ששהתה על היאכטה של אהובה אריסטוטלס אונאסיס: "נולדתי רגישה מדי, גאה מדי ושבירה מדי, אך אם אני מצטערת על המחשבה שכשאני סובלת, אני סובלת פי מאה מהאחרים; אני בטוחה גם שכאשר אני מאושרת, אני פי אלף יותר מאושרת מהם". מהספר עולים כל הסבל והאושר הללו וכל שאר צדדיה האנושיים, הרגישים והקפריזיים, של האשה שדיברה על עצמה בגוף שלישי, ומי שכונתה עוד בחייה "לה דיווינה", האלוהית.

לבד בטברנה

קאלאס נהגה להימלט מהצעקות והעלבונות של אמה אל בית המרקחת הקטן של אביה ברובע היווני במנהטן. שם, בין צנצנות התרופות ובקבוקי הבושם יכלה לשיר ללא הפרעה שירים קטנים לעצמה. כאשר התגלו כישוריה חזרה יום אחד אמה מהשוק עם מתנה - שלוש קנריות בכלוב. "קחי", הטיחה לעברה, "הן כבר ילמדו אותך לשיר".

היא שנאה את אמה ואחותה. אביה היה נקודת האור היחידה בחייה, וגם בגיל מבוגר נשאה איתה מטפחת תחרה שהעניק לה, ועליה היתה מזליפה כמה טיפות מהבושם החביב עליו, Roger & Gallet.

כשהיתה בת 14 החליטה אמה לחזור איתה ועם אחותה ליוון, אחרי שבארצות הברית נאלצה להשלים עם החיים העלובים והמתסכלים במחיצת בעלה רודף השמלות. אך להפתעתה של האם, גם השיבה ליוון היתה מאכזבת. משפחתה ירדה מנכסיה ובנות קאלאס נאלצו לחיות בצמצום שהלך והחמיר ככל שמלחמת העולם השנייה התקרבה. מה שהציל אותן מחרפת רעב ממש היה תמיכתו הכלכלית הנדיבה של אחד ממחזריה של אחותה הבכורה, ג'קי.

קול הנפש

אמה לא הסתפקה בכך, ושלחה את בתה לשעשע את חייליו של קצין שהכירה בתמורה להטבות שונות שהבטיח לה. סיניוריני מתאר איך בגיל מאוחר יותר גילתה קאלאס שאחת מההטבות היתה סילוקו מהעיר של אהובה הראשון, רופא צעיר בשם דימיטרי, שלא מצא חן בעיני אמה.

אבל קאלאס התמקדה בנחישות ובהתמדה במוסיקה. היא עבדה ללא הפוגה, שיכללה את הטכניקה שלה ועידנה את ביצועיה. בספר מספרים חבריה לספסל הלימודים שכבר אז אמרה "אני עוד אהיה הטובה ביותר, המלכה".

איזו מין שלווה

עוד לפני תום לימודיה הופיעה קאלאס הצעירה ביותר מ-60 הפקות, וביצעה שבע אופרות שונות. משם המשיכה לקונסרווטוריון החדש שבאתונה ובו למדה תחת הדרכתה של מורתה, ומי שהפכה לידידה קרובה לאורך השנים, אלווירה דה-הידלגו. אחרי המלחמה עזבה קאלאס את יוון. הגעגועים לאביה, האיום שבאובדן האזרחות האמריקאית, השמועות על כך שמשפחתה שיתפה פעולה עם החיילים הנאצים והרצון לפתח את הקריירה הבילאומית שלה דחפו אותה לשוב לארצות הברית. אך עם שובה התקשתה להשיג עבודה. לאחר שנכשלה במבחן הקבלה למטרופוליטן אופרה, ארבה במשך תקופה ארוכה למנהל וניסתה להיכנס אליו לראיון קבלה. כשהצליחה לבסוף, סירב לשתף אותה בהפקה שעלתה שם בטענה שאשה רחבה וכבדה שכמותה תיראה מגוחכת בדמותה של מאדאם באטרפליי. היא נשבעה שיום יבוא והיא תשוב למקום ככוכבת בתנאים שהיא עצמה תקבע, ויצאה מהמטרופוליטן בטריקת דלת.

זמן קצר לאחר מכן קיבלה קאלאס הצעה לנסוע לאיטליה ולהופיע באופרה "לה ג'וקונדה" בוורונה. היא עזבה את ארצות הברית בשנית עם 50 דולר בכיס, וחפצים מעטים הארוזים במזוודת קרטון פשוטה, שנשדדה ממנה מיד כשירדה בנמל בנאפולי.

קאלאס לנה באכסניה היחידה בוורונה שהסכימה לקבל אותה בלי שתפקיד תשלום מראש. יום אחד הציע לה טוליו סרפין, מגדולי המנצחים באיטליה ובעל השפעה מכרעת על הקריירה שלה, הלוואה קטנה. קאלאס יצאה לראשונה לחגוג עם חבריה להפקה במסעדה קטנה ואל שולחנם הצטרף גבר נוסף. "מריה, אני רוצה להציג לך מעריץ שלך", אמר סרפין והכיר לה את ג'ובאני בטיסטה מנגיני, תעשיין עשיר מוורונה שהיה מבוגר ממנה ב-27 שנים.

מנגיני, מעריץ מושבע של הזמרת, הזמין אותה עוד באותו ערב להצטרף אליו לטיול בוונציה, אך קאלאס התחמקה. לאחר שהתעקש היא התוודתה לפניו שעליה לכבס את הבגדים היחידים שיש ברשותה לקראת השבוע הקרוב "אם אסע, לא יהיה לי מה ללבוש", אמרה, נבוכה. מנגיני נפרד ממנה לשלום, ולמחרת נחתה בחדרה מערכת שלמה של בגדי יום ממשי, בגדי ערב מהודרים, נעליים ותיקים.

"מנגיני פינק את מריה כפי שחלמה תמיד שיפנקו אותה", אומר סיניוריני, "הוא העניק לה את השלווה הבורגנית שהיא ייחלה לה". אבל מתחילת הקשר התנגדה אמו השמרנית והכפרית לקשר בין השניים וחשדה בקאלאס שכל רצונה הוא לנצל את עושרו הרב של בנה. "אני רוצה שתעזבי את הבן שלי", אמרה לה בפעם הראשונה שנפגשו. קאלאס עזבה את המקום בזעם והכריחה את מנגיני לבחור בינה ובין אמו. אף שמנגיני בחר במריה, המשיך צלה של האם לרחף מעליהם. ביום חתונתם הושחל תחת דלתה של קאלאס מכתב בן שורה אחת - "את אשה מתה".

להיות אודרי הפבורן

קאלאס התחתנה עם מנגיני בטקס זעיר בנוכחות שני עדים בלבד וללא אף בן משפחה. הנישואים, כפי שהעידה קאלאס במכתבים שנחשפים עכשיו, היו מבוססים על חברות וחיבה יותר מאשר על אהבה. מנגיני שימש לא רק כבעלה של קאלאס אלא גם כמנהל הקריירה שלה שניהל את כל הכנסותיה. טיטה, כפי שכינתה אותו קאלאס, הרעיף עליה בגדים ותכשיטים אך לא סיפק את תשוקותיה. כבר בליל כלולותיה, מתאר סיניוריני בספרו, התיישבה מריה קאלאס לכתוב מכתב לסוכנה לשעבר, אדי ברגצקי. "אדי, היום התחתנתי, ובעוד כמה שעות אסע לבואנוס איירס למסע הופעות ארוך. חסרות לי נשיקותיך, הליטופים שלך, הריח שלך. היה מאושר, חיים שלי. מריה שלך". שנים אחר כך השתמש ברגצקי במכתב הזה כדי לסחוט את קאלאס ולקבל אחוזים מהכנסותיה.

עלייתה המטאורית של אשתו היתה למנגיני גם הצלחתו שלו, עד כדי כך שכאשר הציעה קאלאס שיביאו ילד לעולם הוא הגיב בבהלה: "ולאבד שנה שלמה של הופעות?"

ב-1954 אכן נעלמה לשנה תמימה שבה כאמור השילה ממשקל גופה 30 קילוגרמים. היא חזרה לבמה אלגנטית, מרשימה ודומה מאי פעם לכוכבת שכה העריצה, אודרי הפבורן. תפקידה הראשון לאחר שובה היה כמדיאה, והקהל יצא מגדרו. אלה היו שנות הזוהר של קאלאס, שעברה מהפקה מפוארת אחת לאחרת בכל רחבי העולם עם "אאידה", "לה טרוויאטה" ו"מקבת".

ואז, ב-1956 נכנסה קאלאס בשעריו של המטרופוליטן אופרה בניו יורק. כפי שהבטיחה בעבר למנהל שסירב לקבל אותה, עשתה זאת הפעם כפרימדונה הנערצת שתמיד ידעה שתהיה, ובתנאים שלה. את מזוודת הקרטון הפשוטה שאיתה עזבה את ניו יורק החליפה במלתחה שכללה עשרה מעילי פרווה, 100 זוגות נעליים ו-70 כובעים.

במיטה עם אלזה

אבל החיים בארצות הברית הרעו עוד יותר את היחסים בינה ובין מנגיני. קאלאס, שנהנתה מהחשיפה ופרחה תחת אור הזרקורים מצאה בין עשירי מנהטן את מקומה הטבעי, ואילו בעלה, שלא דיבר אנגלית, היה נגרר מאירוע לאירוע, בבגדים שלטעם מארחיו היו פרובינציאליים.

לקאלאס, שכבר התמקמה היטב בסלונים של האפר-איסט סייד, נותר עוד יעד אחד לכבוש: אלזה מקסוול. היא ידעה שכדי להתקבל באמת לחברה הגבוהה של ניו יורק יהיה עליה לזכות בחיבתה של אשת החברה המיליארדית ובעלת הטור המשפיע ב"ניו יורק טיימס", שפירסמה עליה בעבר ביקורת שלילית, ועוררה את חמתה. "קאלאס", מספר סיניוריני, "שחוותה ילדות קשה ועוני, נרדפה כל חייה על ידי הצורך להצליח, להשליך מאחוריה את הקשיים ולהיות מה שתמיד רצתה להיות. היא בנתה שלב אחר שלב את הקריירה שלה ויצרה לעצמה מערכת קשרים שהקפיצה אותה קדימה, גם בעלה הראשון היה חלק מהתוכנית. אבל בשביל להיכנס לחוג הסילון של ניו יורק היא נזקקה למקסוול, ולכן ניצלה את כל הקסם האישי שלה כדי לכבוש את לבה". וכמובן הצליחה. בספרו של סיניוריני מובא מכתב אהבה שכתבה מקסוול לקאלאס: "מריה, אני מודה לך על שהיית הקורבן של האהבה הגדולה ביותר שאדם אחד יכול לחוש כלפי אדם אחר... אהבה שלא הביאה אלא לסבל". סיניוריני אומר שאותו אישית "לא מעניין אם קאלאס נכנסה איתה למיטה או לא. אבל זו דוגמה טובה למי ומה היתה קאלאס, ומה היא היתה מוכנה לעשות כדי לקדם את עצמה. קאלאס לא היתה קדושה", הוא מוסיף, "היא ידעה לנצל את יכולותיה ולדחוף את עצמה בכל דרך שהיא, וגם בזכות כך היא נגעה בפסגות שמעטים מגיעים אליהן".

הוא הפחה שלי

ההיכרות עם מקסוול לא רק פתחה לה דלתות שהיו עד אז נעולות בפניה, אלא גם הולידה את הרומן הגדול והחשוב בחייה של קאלאס, שכן ערב אחד, פגשה במסיבה שאליה באה עם מקסוול את הגבר ששינה את חייה, אריסטוטלס אונאסיס.

כבר במפגש הראשון בין השניים הצית הגבר הנמוך את דמיונה של קאלאס. היא הוקסמה מאיל הספנות היווני. וכמה חודשים אחר כך, היא ובעלה הצטרפו לשיט תענוגות שנמשך חודש על היאכטה שלו, אונאסיס היה שם בחברת אשתו וילדיו ובין האורחים על הסיפון היו גם ווינסטון צ'רצ'יל והתוכי שלו. די מהר הפכה הידידות בין השניים לרומן סוער; אונאסיס וקאלאס בילו שעות ביחד, שוחחו ביוונית והותירו מחוץ לקשר שנרקם ביניהם את כל שאר האורחים.

מנגיני, שלא מצא את מקומו על יאכטת הפאר המקושטת ביצירות של רמברנדט, כדים סיניים עתיקים וכיסאות בר מרופדים בעור שנלקח מאברי המין של לווייתנים, העביר את מרבית השיט בשיחות עם הקברניט ועם טבח הספינה, דוברי האיטלקית היחידים.

אשתו של אונאסיס, טינה, שצפתה בחימה בשניים שציחקקו זה בזרועות זה, ובקאלאס שהאכילה את אונאסיס גלידה בכפית על הסיפון שילחה נגדה את ילדיה. השניים נהגו להתחבא במסדרונות ולצעוק בקולו של התוכי של צ'רצ'יל, "זונה! זונה!" בכל פעם שעברה על פניהם. כאשר פנתה קאלאס לאונאסיס והתלוננה על יחסם של ילדיו הוא השיב לה בצינה: "לעולם, לעולם אל תתעסקי עם ילדי", וקאלאס, לראשונה בחייה, בלעה את גאוותה והשלימה עם כך.

אהבתה של קאלאס לאונאסיס היתה סוערת ומכאיבה. האיש ששלח לה בוקר אחד 473 ורדים, כמספר הימים שעברו מאז שנפגשו לראשונה, היה גם האיש שגרם לקריירה שלה לדשדש ובסופו של דבר לדעוך. "מהרגע שהכירה את אונאסיס החליטה קאלאס לצמצם את הופעותיה ולהקדיש את עצמה לו", מתאר סיניוריני. "היא הרגישה שהאשה מריה נרדפת בידי המיתוס קאלאס, ולאחר שפגשה את אונאסיס היא החליטה להיוולד מחדש ולחיות חיים אחרים. חלקים שלמים בתוכה שנרדמו לגמרי עם בעלה הבורגני הזקן, התעוררו פתאום בלהט אדיר. היא החלה לחיות באופן דרמטי מאוד. אף שרצתה להאט בקצב העבודה, הסביבה לא נתנה לה, תמיד הזכירו את הקאלאס שניסתה לקבור: היא היתה מדליקה רדיו ושומעת את עצמה; מופיעה על במה ואומרת לעצמה שהקהל מוחא כפיים למי שהיתה, ולא למי שהיא היום".

ואילו על הגבר שמעולם לא הפגין עניין מיוחד באופרה ששרה, כתבה "אני רוצה לחיות בשבילו, הוא הפחה שלי".

אלא שאונאסיס לא היה לגמרי שלה. ב-1959 הרתה לו. וכשסיפרה לו על כך הגיב בזעם: "אני לא רוצה את הילד הזה", הוא שאג והיא, שנפגעה עד עמקי נשמתה, עזבה. קאלאס לא ויתרה על ההריון וחלמה על המשפחה שיקימו. אך בסוף מארס 1960 החלום התרסק. בנה היחיד, הומרוס, מת כמה שעות אחרי שנולד בבית החולים באיטליה.

מהומרוס נותרו עדויות מעטות ובכללן תמונה מטושטשת של הרך הנולד, שצילמה קאלאס לאחר מותו ומופיעה בחלק מהביוגרפיות עליה. הומרוס נקבר בקבר פצפון בבית קברות בפאתי מילאנו, תחת שם בדוי, כפי שציווה אונאסיס, כדי למנוע שערורייה. מותו של התינוק שבר את לבה של קאלאס.

במשך שנים רבות נהגה האשה ההדורה לפקוד בחשאי את בית הקברות הקטן שבמילאנו. מריה קאלאס היתה ניגשת בדממה אל הקבר הקטן, מנקה במטפחת תחרה את המצבה, ומדברת ארוכות אל בנה, התינוק המת, הומרוס. בצאתה מבית הקברות היתה משלמת דמי שתיקה לגנן בית הקברות. היום גר בנו בווילה שנבנתה מתשלומים אלה.

טיפוס משעמם

אבל עוד לפני מות בנה החלה תהילתה של קאלאס לדעוך. אופייה התובעני וגינוני הדיווה שלה לא סייעו לה לשמר את מעמדה: בינואר 1958, למשל, ירדה קאלאס מהבמה, בשל מחלה, לאחר ביצוע המערכה הראשונה בלבד של האופרה "נורמה" באירוע גאלה מיוחד בנוכחות נשיא איטליה (בעיפרון איפור שחור כתבה על פתק "איני מסוגלת להמשיך לשיר"); באותה שנה רבה עם מנהל בית האופרה לה סקאלה במילאנו, אנטוניו גירינגלי, ומאוחר יותר פוטרה גם מהמטרופוליטן; ואף עם המורה הרוחני שלה, טוליו סרפין, ניתקה קשרים לאחר שזה "בגד" בה והקליט הופעה עם יריבתה רנטה טראבלדי. אגב, להופעותיה של טראבלדי נהגה קאלאס לבוא עטוית כפפות משי שחורות. כשנשאלה מדוע, ענתה: "כדי שידי לא ישמיעו קול כשאמחא לה כפיים".

לא תמיד הבינו נכון את מניירות הדיווה שלה, אומר סיניוריני. "היא היתה מלכה בגינוניה אך בו-בזמן מאוד בורגנית. היא לא היתה אדם משכיל, ותחומי העניין שלה הצטמצמו לדברים שהכירה. הבמאי רוברטו רוסליני, שאירח אותה פעמים רבות בביתו שבאפריקה אמר לי פעם: 'היא היתה אדם משעמם בצורה בלתי רגילה, ודיברה אך ורק על המחזור הבלתי סדיר שלה'".

עם השנים החל קולה של הדיווה לבגוד בה, והשינויים הרבים שעבר גופה החלו לתת את אותותיהם: הדיאטה הקיצונית שעשתה, ההריון והניתוח הקיסרי שעברה ופגע כנראה בסרעפת שלה לצד המאמץ העצום שתבעה מעצמה בתחילת דרכה החלישו אותה וגרמו לקולה לרעוד.

או, ג'קי

על אף השבר ביחסיהם והעובדה שקאלאס עזבה לפאריס, הרומן בינה ובין אונאסיס מעולם לא נגמר. גם אחרי שהשליך אותה מחייו והעדיף, לטענת הספר משיקולים חברתיים וכלכליים, את ג'קלין קנדי, אלמנתו של הנשיא ג'ון קנדי, המשיך אונאסיס לשלוח לה בקביעות זרים של 57 פרחים, לציון השנה שבה נפגשו, 1957. "הרשימות האישיות שלה מאירות צדדים בלתי מוכרים ברומן שלה עם אונאסיס", מתאר סיניוריני. "היא מספרת שם איך היה לאהוב אותו ולהיות נאהבת על ידו. עד שקראתי את רשימותיה חשבתי שאונאסיס היה ימאי טיפוסי, רודף נשים וגס, אבל מהמכתבים ומהיומן עולה דמות אחרת, מורכבת: הם אמנם רבו, הכו וקיללו זה את זה, אבל היא מעולם לא הצליחה להפסיק לאהוב אותו והוא מעולם לא הפסיק לחזור אליה. למעשה, ימים ספורים לאחר שהחליטו אונאסיס וקנדי להתארס, התחנן אונאסיס לפני קאלאס שתבוא לספינה", מספר סיניוריני בספרו. "רק לכמה ימים אהובתי, עד שאמצא את הכוח לחתוך הכל עם האשה ההיא", אמר לה אונאסיס. "תבטיח לי שלא תפגע בי שוב", השביעה אותו קאלאס והוא נשבע, אך יומיים מאוחר יותר קיבלה שיחת טלפון: ג'קי וגיסה טד קנדי בדרך לספינה, כדי לדון בפרטי החתונה. "חתונה? איזו חתונה?!" צרחה קאלאס המושפלת. "היא רוצה אותך רק בגלל המיליארדים שלך", הטיחה בו. "זו הבעיה שלי", ענה לה בקור אונאסיס, שהיה מוכן להקריב לא מעט כדי לקבל דריסת רגל בשוק הספנות האמריקאי, באמצעות קשריה הענפים ומעמדה של קנדי.

באירוע אחר המתואר בספר, בא אונאסיס לביתה של קאלאס לאחר שסירבה לקבל את שיחותיו וניסה לפרוץ עם מכונית השרד שלו את שער הברזל של הבניין שגרה בו.

אחרי שאונאסיס נישא לקנדי, לא יכלה קאלאס לשאת עוד את הכאב. בודדה בדירתה שבפאריס, נזכרה קאלאס ברגעיהם המשותפים ונטלה מנה גדולה של כדורי שינה. הנהג שלה הציל אותה מניסיון ההתאבדות.

משכך כל הכאבים

קאלאס מעולם לא השלימה עם כך שאונאסיס העדיף את קנדי על פניה. לאחר הנישואים של השניים כתבה למורתה אלווירה דה-הידלגו סדרה של מכתבים תאבי נקם (שנמכרו לאחרונה במכירה פומבית תמורת 26 אלף דולר). "זה אכזרי", כתבה קאלאס, "הם שניהם צריכים לשלם על כך והם עוד ישלמו, את תראי". ולמרות הכל, הם נשארו תלויים זה בזה, מתאר סיניוריני. "היא עמדה לצדו כאשר שכל את בנו אלסנדרו, והיא היתה היחידה שהוא ביקש לראות כאשר גסס בבית החולים", הוא מוסיף. "למעשה, הסכים אונאסיס להתאשפז ב-1975 רק בבית החולים בפאריס, כדי שיוכל למות כשהיא לצדו". ג'קי אשתו וכריסטינה בתו התנגדו לנוכחותה אבל ברגע שיצאו מהחדר התקשרה אחותו של אונאסיס אל קאלאס ואמרה לה: "אם את רוצה לראות את אחי לפני שהוא מת, כדאי שתבואי מיד". והיא באה.

לצד רגעי המשבר הרבים, היו גם רגעים מרגשים של אינטימיות בין השניים. במכתבים האישיים שמצא סיניוריני מספרת קאלאס כיצד מעט לאחר מותו של בנו אלסנדרו העניק לה אונאסיס מתנת יום הולדת מיוחדת: תצלום שבו הוא נראה עולה לראשונה לקבר של בנם המשותף, הומרוס.

אחרי שאונאסיס מת קאלאס אמנם שבה לבמה, אך בתדירות הולכת ופוחתת. קולה המשיך להידרדר. היא ויתרה על חייה. את ימיה האחרונים העבירה בדירתה שבפאריס, שיככה את סבלה באמצעות כדורים, הקשיבה לתקליטים הישנים מתוך האוסף הענק שהקליטה בימי הזוהר שלה, וביכתה את אובדנם של אהוביה.

מריה קאלאס מתה ב-16 בספטמבר 1977, בדיוק לפני 30 שנה. לבה קרס כשהיתה בת 53 בלבד, כתוצאה ממנת יתר של כדורי שינה שנטלה. גופתה נשרפה כמעט מיד לאחר מכן ואפרה פוזר, לבקשתה, בים האגאי, כדי שתוכל לעטוף באמצעות הגלים את הצוק סקורפיוס שבו נקבר אהובה הנצחי, אריסטוטלס אונאסיס.*

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ